יומן, טבת תשפ”ד
כבר הורדתי את הנעליים ושמתי מים בקומקום, כשצפצף לי הודעה בוואטסאפ מהמנהלת: “יכולה מחר להחליף את עלמה? היא חולה, ואין לי מי שיסגור את המשמרת.” הידיים שלי היו רטובות, המסך התלכלך מיד. ניגבתי אותן במגבת, הסתכלתי ביומן שבטלפון. מחר בערב תכננתי פעם ראשונה אחרי הרבה זמן להירדם מוקדם, בלי אף טלפון או הודעה בבוקר צריך להגיש דוח, והראש שלי בלאגן.
כתבתי: “לא יכולה, יש לי…” ונעצרת. מוכר היטב, התחושה הזאת, כאילו אם אסרב פגעתי. כאילו אני לא מספיק טובה. מחקתי וכתבתי קצר: “כן, אגיע.” שלחתי.
הקומקום התחיל לשרוק. מוזג לי תה, מתיישב על כסא המטבח ופותח את ההערה שקראתי לה בפשטות “הטוב שלי”. כתוב שם כבר תאריך, והוספתי: “החלפתי את עלמה במשמרת”. מסיים בנקודה ומוסיף פלוס קטן, כאילו זה מאזן קצת.
הערה כזאת מלווה אותי כמעט שנה. התחלתי בינואר, כשתקופת החגים נשארה מאחור ונשאר בי ריק. רציתי הוכחה שמעשה טוב נשאר, לא נעלם. אז כתבתי: “הסעתי את שושנה לוי לקופת חולים.” שושנה, מהקומה החמישית, הלכה לאט-לאט, עם שקית בדיקות ביד. התקשרה מבניין: “אתה עם רכב, נכון? תביא אותי, שלא אפספס.”
הסעתי, חיכיתי ברכב עד שסיימה, לקחתי חזרה. בדרך חזרה הרגשתי עצבני מאחר לעבודה, בראש כבר רצות תלונות של זרים על רופאים ותורים. הבלעתי, קניתי קפה בתחנה וחייכתי אליה. בהערה, כמו תמיד, כותב במילים נקיות, כאילו לא מעורב בי שום דאגה או כעס.
בפברואר, הבן היה בשליחות בצבא, השאיר לי את נועם, הנכד, לסוף שבוע. “אתה בבית, לא ביג דיל”, הוא אומר, לא מבקש, מודיע. נועם שובב, מלא “תסתכל סבא”, “בוא נבנה”, “בוא נשחק”. אוהב אותו, אבל בערב כשסוף-סוף שקט, הידיים רועדות מעייפות, והראש דופק כמו מסיבה.
השכבתי אותו לישון, שטפתי כלים, אספתי לגו לקופסה ובבוקר זה נשפך שוב. כשבני חזר בראשון, אמרתי: “אני גמור.” הוא חייך כאילו זה בדיחה: “כך זה סבא.” נשק על הלחי. בהערה הופיע: “הייתי עם נועם יומיים.” ציירתי לב קטן ליד, כדי להזכיר שזה לא רק כי ‘צריך’.
במרץ התקשרה בת דודה, מיכל, ביקשה הלוואה עד המשכורת. “אני חולה, צריך תרופות, אתה מבין.” העברתי, לא שאלתי מתי תחזיר. ישבתי אחר כך במטבח, עושה חישוב איך אסתדר עד השכר, דוחה את המעיל החדש שרציתי. מעיל זה לא מותרות הישן כבר דק, שרוולים שחוקים.
בהערה כתבתי: “עזרתי למיכל”, לא הוספתי: “ויתרתי על עצמי.” הרגשתי שזה פרט קטן מדי לרישום.
באפריל, בעבודה, אחת הבנות, צעירה, עם עיניים אדומות, נתקעה בשירותים בוכה, אומרת שאף אחד לא צריך אותה. דפקתי בדלת ואמרתי: “אני פה. פתחי.” אחר כך ישבנו על מדרגות, ריח צבע טרי והיא חוזרת עוד ועוד על האכזבות שלה. הקשבתי עד שנעשה חושך, פספסתי את תרגיל הגב שהרופא המליץ לי בעקבות כאבים.
בבית נשכבתי על הספה, הגב שורף. התעצבנתי עליה, אבל הכעס האמיתי על עצמי: למה קשה לי להגיד “אני צריך הביתה?” בהערה הופיע: “הקשבתי ותמכתי בנועה.” דאגתי לכתוב את שמה שיהיה חם. לא הזכרתי שביטלתי משהו שלי.
ביוני, הסעתי את רוני, קולגה, ליישוב שלה כי האוטו שלה התקלקל. כל הנסיעה רבּה עם בעלה טוביה בטלפון, אפילו לא שאלה אם נוח לי. הייתי בשקט, מסתכל על הכביש. בכניסה לבית שלה, שופכת את השקיות ואומרת: “תודה, אתה הרי עובר כאן בכל מקרה.” אבל ממש לא עברתי. חזרתי בפקקים, איחרתי לאמא. אחר כך, אמא נעלבה שלא באתי.
הוספתי הערה: “הסעתי את רוני הביתה.” למילים “עובר בדרך” היה טעם צורב. בהיתי במסך עד שכבה.
באוגוסט, בלילה, טלפון מאמא. קולה דק, דואג: “לא טוב לי, לחץ דם, מפחדת.” קפצתי, שמתי עלי זקט, לקחתי מונית דרך רחובות תל אביב הריקים. אצל אמא דירה מחניקה, מד לחץ דם על השולחן, כדורים פזורים. מדדתי, נתתי לה תרופה, נשארתי עד שנרדמה.
בבוקר נסעתי ישר לעבודה. ברכבת כמעט נרדם, פחדתי לפספס את התחנה. הוספתי בהערה: “הייתי עם אמא בלילה”. שמתי סימן קריאה ואז מחקתי, שלא יהיה צווחני מדי.
בסוף הקיץ, הרשימה הלכה והתארכה כמו גליל שממשיכים למשוך ואין לו סוף. וככל שהתארכה, תחושת אי נוחות גברה כאילו אני מסכם שעות עבודה, לא חי. כאילו אהבה נמדדת לפי חשבון, ואני שומר עליה ברשימה, אם פעם יבקשו: “מה עשית בכלל?”
ניסיתי להיזכר מתי ברשימה היה משהו עליי, לא עבורי, אלא ממש בשבילי. הכל שם היה בשביל אחרים הקשיים שלהם, הבקשות, הצרכים. הרצונות שלי נראו כמו גחמות, שצריך להחביא.
באוקטובר, סצנה שקטה אבל שורטת. באתי לגיא, הבן, למסור לו מסמכים שביקש. עמדתי בכניסה, מחזיק קלסר, הוא מחפש מפתחות ומדבר בטלפון. נועם צוֹעק, מבקש סרטון. הבן סוגר טלפון לשנייה: “אבא, אם כבר באת, תקפוץ לסופר? צריך חלב ולחם.”
אמרתי: “גם אני עייף, אתה יודע.” אפילו לא הסתכל משך כתף: “אתה תמיד יכול. תמיד מוצא איך.” וחזר לשיחה.
המילים היו כמו חותמת. לא בקשה קביעה. הרגשתי בפנים גל חום, ויחד איתו בושה על זה שאני בכלל רוצה להגיד “לא”, על זה שלא מתחשק לי להיות זמין.
בכל זאת, עצרתי בסופר. קניתי חלב, לחם, גם תפוחים כי נועם אוהב. הבאתי, שמתי בשקט, ושמעתי: “תודה, אבא.” תודה פשוטה, נטולת רגש. חייכתי בחזרה, כמו תמיד, ויצאתי.
בבית פתחתי את הרשימה וכתבתי: “קניתי מצרכים לגיא.” בהיתי בשורה, הפעם האצבעות רועדות לא מעייפות אלא מכעס. הבנתי פתאום שהרשימה כבר לא משענת אלא מכבידה.
בנובמבר קבעתי תור לרופא הגב כבר לא איפשר לעמוד הרבה. נכנסתי באפליקציה, בחרתי שבת בבוקר, שלא להצטרך לבקש חופש. שישי בערב, אמא מתקשרת: “תבוא מחר? חייבת בית מרקחת, ואני לבד.”
אמרתי: “יש לי תור לרופא.” השתרר שקט, ואז: “טוב. כנראה אני כבר לא חשובה.”
משפט כזה תמיד השפיע עליי. מיד התחלתי להתנצל, להבטיח, להזיז דברים. כבר פתחתי פה לומר “אבוא אחר כך” ונעצרתי. לא עקשנות, אלא עייפות אמתית כאילו סוף-סוף הבנתי שגם לי יש משקל.
אמרתי בלחש: “אמא, אבוא אחר הצהריים. חשוב לי הרופא.”
שמעה כמו נפגעת: “טוב,” אמרה, וב”טוב” היה הכל עלבון, אשמה, הרגל.
בלילה ישנתי גרוע. חלמתי שאני רץ במסדרון עם קלסרים, והדלתות נסגרות אחת-אחת. בבוקר עשיתי לעצמי דייסה, לקחתי כדור, יצאתי. תלוי בתור אצל רופא, שומע סביבי שיחות על פנסיה ותרופות, חושב לא על האבחנה אלא על זה שאני סוף-סוף עושה משהו בשבילי, וזה מפחיד.
אחרי הרופא לאמא, כמו שהבטחתי. עצרתי להביא לה תרופות, עליתי לקומה שלישית. קיבלה אותי בדממה, אחר כך שאלה: “אז הלכת?”
עניתי: “כן.” הוספתי, בלי תירוץ: “הייתי צריך.”
הביטה בי אחרת, כאילו בפעם הראשונה רואה בי בן אדם, לא רק פונקציה. אחר כך הסתובבה, הלכה להכין תה. בערב חזרתי הביתה, הלב קל. לא שמח אלא פנוי.
בדצמבר, לקראת סוף שנה, שמתי לב שאני מחכה לשבתות לא כדי לנשום אלא כהזדמנות. שבת בבוקר, שוב הודעת ווטסאפ מגיא: “אפשר שנועם יבוא לכמה שעות? יש לנו עניינים.”
היד כבר אוטומטית מגיבה “כן” אבל עוצר. יושב על קצה המיטה, הטלפון חם ביד. שקט בבית רק רדיאטור מגרגר. נזכר שתכננתי לצאת לתל אביב, למוזיאון, לתערוכה שדחיתי חודשים. סתם להסתובב בין ציורים, לא לחשוב מי צריך גרביים ומה להביא מהסופר.
כתבתי: “הפעם לא אוכל. יש לי תוכניות.” שלחתי, שמתי טלפון עם הפנים לשולחן, מתמודד עם התשובה בעיניים.
תוך דקה התקבלה תגובה: “טוב.” ואז: “כועס עליי?”
הסתכלתי וכמעט נכנס בי הצורך הישן להסביר, להתנצל. הייתי יכול לכתוב מגילה: עייף, גם לי מגיע. אבל למדתי: הסברים ארוכים הם רק מיקוח ואני לא רוצה להתמקח על עצמי.
כתבתי: “לא. פשוט זה חשוב לי.” וזהו.
ארגנתי את עצמי כמו ליום עבודה בדקתי ברזים, כיביתי אור, לקחתי מעיל וארנק. בתחנה, בין אנשים עם שקיות הרגשתי לרגע שלא מחכה לי אף הצלת-עולם, לא עכשיו. זו תחושת מוזרה, אבל לא מפחידה.
במוזיאון טיילתי לאט, התבוננתי בדיוקנאות, בידיים, באור. הרגשתי שאני לומד להקשיב הפעם לעצמי. שתיתי קפה בפינה שקטה, קניתי גלויה עם רפרודוקציה, שמתי בתיק. הקרטון שלה היה נעים למגע.
חזרתי, הטלפון בתיק, לא ממהר לשלוף. תליתי מעיל, רחצתי ידיים, קומקום על הכיריים. כשהתיישבתי, פתחתי את ההערה “הטוב שלי”. גללתי עד התאריך של היום.
בהיתי בשורה הריקה. לחצתי על הפלוס: “הלכתי למוזיאון לבד. בחרתי בעצמי.”
עצרתים. המילים “בחרתי בעצמי” נראו לי חזקות מדי, כאילו יש פה אשמה למישהו. מחקתי, כתבתי: “ביקשתי לטפל בעצמי.”
ואז, פעם ראשונה, הוספתי שתי עמודות. בצד שמאל: “עבור אחרים”. בצד ימין: “בשביל עצמי”.
בעמודה של עצמי הייתה רק שורה אחת. הסתכלתי עליה, הרגשתי שמשהו מתיישר בי כמו גב אחרי תרגיל טוב. לא צריך להוכיח כלום לאחרים צריך להיזכר שאני קיים.
הטלפון רטט שוב. לא מיהרתי. מזגתי תה, שתיתי ראשון, רק אז הצצתי. הודעה מאמא: “מה שלומך?”
עניתי: “בסדר. מחר אביא לך לחם.” הוספתי: “היום הייתי עסוק.”
הנחתי את הטלפון לידי, הפעם עם המסך כלפי מעלה. היה שקט שאינו מכביד. בפעם הראשונה, הרגשתי שהשקט הוא באמת המקום שלי.
מה למדתי מכל זה? שאהבה ועזרה לאחרים מצריכות מקום אמיתי לעצמי ובלי זה כל ‘הטוב’ הופך לעול. יש זמן להיות בשביל אחרים, אך חובה למצוא זמן גם אם קטן להיזכר שאתה בן אדם שיש לו רצון וחיים משל עצמו.
