עוד שנה שלמה ביחד… בחודשים האחרונים ארקדי איוונוביץ’ לא יצא לבד לרחוב. הכל התחיל מאז אותו יום שיצא לקופת חולים, ושכח את שמו וכתובת ביתו. הלך לאיבוד, שוטט זמן רב בשכונה, עד שהבחין בבניין מוכר – מפעל השעונים שבו עבד כמעט חמישים שנה. הוא הביט במפעל, הכיר אותו, אך לא הצליח לזכור מי הוא עצמו, עד שפתאום מישהו טפח על כתפו מאחור: “ארקדי! דודי, התגעגעת? רק השבוע דיברנו עליך, איזה מדריך היית! לא זיהית אותי? יורי אקולוב! אתה זה שהפכת אותי לאדם!” משהו בראש של ארקדי איוונוביץ’ השתחרר, והוא נזכר בהכל, סוף סוף… יורי שמח, חיבק אותו: “נו, תיכנס אלינו, כולם ישמחו!” “פעם אחרת, יורי, אני עייף…” “יופי, יש לי רכב, אני אזכור את הכתובת, אקח אותך הביתה.” החזיר אותו הביתה, ונאטליה ליבובנה, מאז, כבר לא נתנה לבעלה לצאת לבד, אפילו כשהזיכרון חזר. הלכו רק יחד – לפארק, לרופא, לקניות. יום אחד, כשארקדי חלה, השתעלה חזק וחום גבוה, אשתו הלכה לבד לבית המרקחת ולסופר, למרות שגם לה לא היה טוב. קנתה תרופות ומצרכים, לא הרבה, אבל הרגישה חלשה ומשום מה התיק נעשה כבד מנשוא. עצרה, נשמה עמוק, התקדמה, שוב עצרה. הניחה את השקית על השלג הצח, וצנחה לאיטה על השביל המוביל הביתה. המחשבה האחרונה שלה הייתה – למה קניתי כל כך הרבה, אין לי יותר ראש של צעירה! מזל שנפגשה בשכנים, שיצאו מהבניין, ראו אותה בשלג, רצו להזעיק אמבולנס… נאטליה ליבובנה פונתה לבית החולים, והשכנים לקחו את השקית, דפקו אצלה בדלת. “כנראה ארקדי שלה בבית, אולי חולה, לא ראיתי אותו כמה ימים…” אמרה נינה מיכאלובנה, “כנראה ישן, הוא לא מרגיש טוב, הזיקנה לא שמחה, אבוא שוב…” ארקדי איוונוביץ’ שמע את הפעמון, רצה לקום, אבל נחלש ונפל כמעט מחום וחולשה… השיעול נרגע, הוא שקע בשינה משונה, בין חלום לערות. איפה נאטשה שלו, למה לא חוזרת? לפתע שמע צעדים קלים, וראה את נאטשה שלו, איזה מזל שחזרה. “ארקדי, תן לי יד, תחזיק בי, קום,” קראה אליו אשתו. הוא קם, נאחז ביד הקרירה שלה. “עכשיו תפתח את הדלת, מהר,” אמרה ברכות. “למה?” שאל מופתע, אבל פתח, ונכנסה השכנה, נינה מיכאלובנה, ויורי מהעבודה: “ארקדי, למה לא פתחת לנו, דפקנו וצילצלנו?” “נאטשה, איפה נאטשה, היא היתה כאן רק עכשיו?” שאל בחיוורון. “היא הרי בבית חולים, בטיפול נמרץ!” נדהמה נינה. “נראה לי שהוא הוזה,” הבין יורי, ותפס אותו לפני שיתעלף… קראו אמבולנס, והסתבר שזה היה עילפון מחום גבוה. אחרי שבועיים שוחררה נאטליה ליבובנה מבית החולים. יורי הסיע אותה ברכב לביתם, והוא והשכנה עזרו לארקדי איוונוביץ’ כל התקופה, והוא גם התחזק. הכי חשוב – הם עדיין ביחד. כשארקדי ואשתו שוב נשארו לבד, בלעו דמעות מהתרגשות. “טוב שיש אנשים טובים בעולם, ארקדי, נינה אישה טובה, זוכר איך הילדים שלה היו רצים אלינו אחרי בית הספר, נותנים להם אוכל, עוזרים בשיעורי בית, היא חוזרת מהעבודה ואוספת אותם.” “כן, לא כולם זוכרים טובה, אבל היא לא איבדה לב, וזה כל כך משמח…” הסכים ארקדי איוונוביץ’. “יורי היה בחור צעיר, אני הייתי לו מדריך, עזרתי לו לעמוד על הרגליים. רוב הצעירים שוכחים את הזקנים, אבל הוא לא זנח אותי.” “תוך כמה ימים ראש השנה, ארקדי, איזה מזל שאנחנו שוב ביחד,” התחבקה אליו נאטליה ליבובנה. “נאטשה, תגידי לי, איך הגעת אלי מבית החולים, וגרמת לי לפתוח את הדלת למושיעים שלנו? בלעדייך כמעט מתתי כאן..” העז סוף סוף לשאול. פחד שתחשוב שדעתו יצאה, אבל נאטליה ליבובנה הביטה בו בתמיהה: “אתה באמת זוכר את זה? אמרו לי שעברתי מוות קליני, ובזמן הזה, כאילו בחלום, הגעתי אליך? גם אני זוכרת, ראיתי את עצמי שוכבת בטיפול נמרץ, ואז יצאתי מהחולים ובאתי אליך…” “איזה נפלאות קורות לנו בזיקנה, אני הרי אוהב אותך כמו פעם, אפילו יותר,” אחז בידיה, ישבו זמן רב, התבוננו זה בזו. כאילו חששו שמשהו שוב יפריד ביניהם… בערב, ממש לפני ראש השנה, הגיע יורי, הביא מתנות – אשתו אפתה עוגות. ואז הגיעה השכנה נינה, שתו יחד תה עם עוגות, והלב התמלא חמימות. את ראש השנה חגגו נאטליה ליבובנה וארקדי איוונוביץ’ לבד. “אתה יודע, ביקשתי שאם נחגוג יחד השנה החדשה, השנה הזאת תהיה שלנו. ונחיה עוד,” אמרה נאטליה ליבובנה לבעלה. שניהם צחקו מהרעיון ששימח אותם כל כך. עוד שנה של חיים ביחד – איזה עושר, איזו שמחה.

Ayer — ¿Dónde vas a poner esa ensaladera? ¡Está tapando la bandeja de embutidos! Y mueve las copas, que ahora viene Olegario y le gusta tener espacio para gesticular cuando habla. Víctor, nervioso, recolocaba el cristal sobre la mesa, casi tirando los tenedores. Galina suspiró hondo, secándose las manos en el delantal. Llevaba desde la mañana en la cocina; las piernas le dolían como si fueran de plomo y la espalda le molestaba en el mismo sitio de siempre, justo bajo los omóplatos. Pero no había tiempo de quejarse. Hoy venía el “invitado estrella”: el hermano menor de su marido, Olegario. — Víctor, tranquilízate —le pidió ella, procurando que la voz sonara serena—. La mesa está perfecta. Mejor dime, ¿compraste pan integral? Olegario se quejó la última vez de que sólo teníamos barra blanca y él, ya ves, cuida la línea. — Sí, sí, traje pan de centeno, el de semillas, justo el que le gusta —Víctor corrió hacia la panera—. ¿Y la carne? ¿La carne está hecha seguro? Sabes que él entiende de comida, siempre va de restaurante en restaurante; una hamburguesa no le impresiona. Galina puso cara seria. Por supuesto que lo sabía. Olegario, cuarentón soltero que se denominaba “artista libre”, aunque en realidad vivía de trabajos esporádicos y lo que le pasaba su madre, se creía un gran gourmet. Cada visita suya era para Galina como un examen, uno que ya sabía de antemano que iba a suspender. — He preparado cerdo asado con salsa de miel y mostaza —respondió, tajante—. Carne fresca del mercado, kilo a setecientos. Si no le convence, yo me lavo las manos. — ¿Por qué te pones así? —se quejó Víctor—. Mi hermano llevaba medio año sin venir, te lo digo. Quiere pasar la tarde en familia. Haz un esfuerzo, ¿vale? Está en una etapa difícil, buscando su lugar. “Busca pasta, no a sí mismo”, pensó Galina, pero no lo dijo. Víctor idolatraba a su hermano menor, lo tenía por genio incomprendido y no admitía ni una crítica. El timbre sonó justo a las siete. Galina se quitó el delantal a toda prisa, se arregló el pelo ante el espejo del recibidor y adoptó la sonrisa de cortesía. Víctor ya abría la puerta, más feliz que unas castañuelas. — ¡Olegario! ¡Hermano! ¡Por fin! En el umbral apareció Olegario. Hay que reconocerlo: el tipo tenía presencia; abrigo de última moda abierto, la bufanda tirada al hombro, barba de tres días que le hacía verse más “interesante”. Abrió los brazos para recibir el abrazo de Víctor, aunque sólo le dio unas palmaditas en la espalda. Galina se fijó en sus manos: vacías. Ni bolsa, ni caja de pasteles, ni una flor arrugada. Venía a casa, donde llevaba medio año sin aparecer, a una mesa rebosante de comida, y sin traer nada en absoluto. Ni siquiera para los niños, que por suerte hoy estaban con la abuela, había dejado una chocolatina. — Buenas, Galina —la saludó, cruzando el pasillo sin descalzarse y mirando de reojo el corredor—. ¿Habéis puesto papel nuevo en las paredes? El color parece… de hospital. En fin, lo importante es que os guste. — Hola, Olegario —contestó ella, seca—. Ve, lávate las manos. Aquí tienes zapatillas nuevas. — Paso, que no traje las mías y a saber qué hongos tienen las de otro —la interrumpió—. Me quedo en calcetines. Espero que el suelo esté limpio. Galina sintió cómo subía el enfado. Había fregado el suelo dos veces para esa cena. — Está limpio, Olegario. Ve a la mesa. Se sentaron en el salón. La mesa de verdad estaba de fiesta: mantel blanco, servilletas de tela, tres tipos de ensalada, bandejas de embutidos y quesos, huevas rojas, setas en vinagre que Galina misma había preparado en otoño. En el centro, la carne caliente. Olegario se acomodó como el invitado de honor y revisó el despliegue. Víctor, desbordado de felicidad, abría el coñac caro que había comprado el día anterior para la ocasión. — ¡Por esta reunión! —proclamó mientras servía. Olegario cogió la copa, la agitó, la miró al trasluz, la olió. — ¿Armenio? —puso mala cara—. En fin. Yo prefiero el francés, es más delicado. Este sabe a alcohol puro. Pero bueno, a caballo regalado… Lo bebió de un trago y antes de terminar ya alargaba el tenedor hacia los embutidos más caros. — Sirve, Olegario —insistió Galina, acercando la ensaladera—. Prueba la ensalada de langostinos y aguacate, es una receta nueva. El invitado pinchó un langostino, lo inspeccionó como joyero ante un diamante. — ¿Congelados, verdad? —sentenció. — Claro, aquí no estamos en el Mediterráneo —se extrañó Galina—. Son “gambones”, del mercado. — Goma pura —dictaminó él, tirando el langostino en la ensalada—. Los has hervido demasiado. El marisco se cuece dos minutos, ni uno más. Esto está duro. Y el aguacate está verde. Cruje. Víctor, con la cuchara a punto de servirse, se quedó paralizado. — Que va, Olegario, está muy rico. Yo lo he probado, sabe muy bien. — Hay que educar el gusto, Víctor —le corrigió su hermano—. Si siempre comes sucedáneos, nunca sabrás lo que es la buena gastronomía. Por ejemplo, la semana pasada estuve en la inauguración de un restaurante y probé ceviche de vieira. ¡Esa sí que es textura! Aquí… dime, ¿el aliño lo has hecho tú? Galina notó que se ruborizaba. El aliño era industrial, “Provenzal”. No le dio tiempo a hacer uno casero batiendo huevos por la tarde. — Es de bote —respondió seca. — Ajá —Olegario suspiró como si hubiera escuchado un diagnóstico mortal—. Vinagre, conservantes, almidón. Puro veneno. Bueno, veamos la carne. Al menos que esto no esté destrozado. Galina, sin comentarios, puso en su plato una porción generosa del cerdo asado, lo regó con salsa y le añadió patatas aromatizadas con romero. Olía tan bien que a cualquier persona normal se le habría hecho la boca agua. Pero Olegario no era una persona “normal”. Era el “crítico”. Cortó un mordisco, mascó largo rato mirando al techo. Galina y Víctor esperaban la sentencia; él con esperanza, ella, con odio creciente. — Seco —soltó al fin—. Y la salsa… la miel lo mata todo. Demasiado dulce. La carne debe saber a carne, Galina. Y tú la has convertido en postre. Además, se nota que no la marinaste el tiempo suficiente. Está dura. Debiste dejarla en kiwi o en agua mineral un día entero. — La tuve toda la noche en especias y mostaza —dijo ella en voz baja—. Siempre les encanta. — El “siempre” es relativo. A tus compañeras del trabajo, quizás. Ellas, si no es dulce, no lo comen. Yo hablo objetivamente. Se puede comer, de hambre, pero disfrutar… ninguno. Apartó el plato, casi sin probarlo, y fue a por los champiñones. — ¿Son de aquí o chinos de lata? — De aquí —dejó claro Galina—. Los recogimos y los conservamos nosotros. Olegario probó uno, hizo una mueca. — Demasiado vinagre. Te vas a cargar el estómago. Y la sal, te pasas. ¿Te habrás enamorado? —se rió de su propio chiste—. Víctor, cuidado con la tensión, con esa dieta no llegas a viejo. Víctor forzó una carcajada para suavizar el ambiente. — Vamos, hermano, están de cine. Con un chupito ni te cuento. Sírveme más. Bebieron. Olegario se puso colorado, soltó la bufanda, pero no el abrigo, como si quisiera dejar claro que estaba de paso, haciendo un favor con su presencia. — ¿No había caviar mejor? —rebuscó, pinchando una tostada—. Éstas son diminutas, todo pellejo. ¿Lo pillaste en oferta? — Olegario, es caviar de salmón rojo, seis mil el kilo —se le quebró la voz a Galina—. Lo compramos para ti. Nosotros ni lo comemos, lo ahorramos. — Ahorrar en comida es lo último —sentenció el invitado, engullendo otra tostada de “mal caviar”—. Somos lo que comemos. Yo, por ejemplo, jamás compro embutido barato. Mejor pasar hambre. Pero vosotros… llenáis la nevera de porquería de oferta y luego os extraña que os falte energía y tengáis mala cara. Galina miró a su marido. Víctor, cabizbajo, masticaba la carne haciendo como que no pasa nada. Su silencio dolía más que las palabras de Olegario. Otra vez, a esconder la cabeza, con tal de no discutir con el “hermanito”. — Víctor —le preguntó ella—, ¿te parece seca la carne? Víctor se atragantó. — Ehh… no, mi Gali, está muy rica. Muy rica. Pero… Olegario entiende más, tiene un paladar más fino… — Ah, ¿paladar “fino”? —Galina dejó el tenedor. El ruido sobre el plato resonó como una bofetada—. ¿Entonces el mío es tosco y cualquiera puede cocinar mejor que yo? — Galina, no montes dramas —Olegario se encogió de hombros—. Es una crítica constructiva. Para que mejores. Deberías agradecérmelo. Si te acostumbras a que Víctor lo alabe todo, no progresas. Una mujer siempre debe superarse. — ¿Que te lo agradezca? ¿Eso quieres? Se levantó de la mesa. La silla rechinó. — ¿A dónde vas? —se asustó Víctor—. ¡Aún no hemos acabado! — Voy a por el postre. Olegario adora el dulce. En la cocina, en la encimera, esperaba su “Napoleón”, que horneó hasta las dos de la mañana. Doce capas finísimas, crema pastelera, vainilla. Miró el pastel y la papelera vacía. Las manos le temblaban. Todos los agravios guardados durante años salieron de golpe, arrasando con la razón. ¿Cuántas veces había entrado en su casa ese hombre, comido, bebido, pedido dinero y jamás devuelto? ¿Cuántas veces criticó su menaje, su ropa, sus hijos? Y Víctor siempre callando. Siempre excusando. “Es sensible, creativo”. ¿Y ella, Galina, ¿qué? ¿Una máquina sin sentimientos? No tocó el pastel. Cogió la gran bandeja y retornó al salón. — ¿Ya viene el postre? —Olegario se animó—. ¿Será otro bizcocho industrial? Galina empezó a recoger los platos, calmada y metódica. Primero retiró la carne. Luego la ensalada “de goma”. Luego los embutidos. — Oye, ¿qué haces? —preguntó Olegario, cuando la bandeja de canapés se fue de sus narices—. ¡No terminé! — ¿Para qué seguir? —respondió ella, mirándole a los ojos—. Está todo incomible: carne seca, ensaladas con veneno, marisco de plástico, caviar barato. No puedo dejar que un invitado tan selecto se intoxique. No soy tu enemiga. Víctor saltó de la silla. — ¡Galina! ¡Para! ¡No montes el show! ¡Devuelve la comida! — No, Víctor, esto no es un circo. Circo es venir con las manos vacías a una casa, comer lo que pagamos con una cuarta parte de tu sueldo y echar mierda sobre la anfitriona. — ¡Yo no insulté! —Olegario se puso rojo—. Dije mi opinión. ¡Aquí hay libertad! — Libertad —repitió Galina, mientras recogía los platos—. Así que yo decido libremente a quién alimento en mi casa y a quién no. Dijiste que mejor pasar hambre que comer mala comida. Respeto tu gusto. Pasa hambre. Salió de la sala con la comida. El silencio era total. — ¿Te has vuelto loca? —susurró Víctor, acudiendo a la cocina—. ¡Me dejas mal ante mi hermano! ¡Vuelve la comida! ¡Discúlpate! Galina dejó la bandeja en la encimera y le miró, sin lágrimas, con firmeza. — ¿Yo te dejo mal? ¿Y tú, cuando consientes que me falte al respeto, no te quedas peor? ¿Eres hombre o trapo, Víctor? Se zampa el caviar en cinco minutos y lo desprecia. ¿Alguna vez me lo compraste sin motivo? No. Lo mejor, siempre para el invitado. Y el invitado nos pisa. — ¡Es mi hermano! ¡Sangre de mi sangre! — Y yo tu mujer. Llevo diez años cocinando, lavando, limpiando. Ayer me pasé la noche entera en la cocina. ¿Para qué? ¿Para que me llamen inútil? Si vuelves a culparme, te pongo el “Napoleón” en la cabeza. No es broma, Víctor. Víctor se apartó. Jamás la había visto así. Galina solía ser blanda, conciliadora, “práctica”. Ahora, una fiera iracunda lista para arrasar con todo. Olegario se asomó a la cocina; ahora se le veía ofendido y desorientado, no tan seguro de sí mismo. — Bueno… —balbuceó—. Jamás vi una hospitalidad así. Vengo con buena intención y me restriegan el pan. — ¿De verdad venías con buena intención? —le cortó Galina—. ¿Dónde se nota? ¿En las manos vacías? ¿Alguna vez has traído algo, aunque sea una caja de té? Sólo vienes a comer y criticar. — Es que estoy mal de dinero… ¡circunstancias! — Tus “circunstancias” llevan veinte años. Pero mira tú, siempre con abrigo nuevo y bufanda de marca. Y en todas las presentaciones. Para pedir cinco mil al hermano, eso sí nunca falta. — ¡Basta, Galina! —gritó Víctor—. ¡No te metas con su dinero! — No es “su” dinero, es el nuestro. El de la familia, que quitamos de los hijos para alimentar a este… gourmet. Olegario se llevó la mano al pecho de forma teatral. — Basta. No aguanto más. No pasaré un minuto más aquí. Víctor, no esperaba que te casaras con una “chabacana” así. No vuelvo más. Se fue al pasillo. Víctor lo siguió. — ¡Olegario, espera! ¡No le hagas caso, está con la regla o cansada del trabajo! ¡Ya se tranquiliza! — No, hermano —Olegario se ponía los zapatos sobre los calcetines—. Esto no tiene perdón. Me voy. No me llames si no se disculpa. Portazo. Víctor se quedó mirando la puerta como si hubieran cerrado la del Paraíso. Luego volvió a la cocina donde Galina, tranquila, guardaba la carne en los tuppers. — ¿Feliz? —le preguntó sin mirar—. Me has dejado sin hermano. — Nos he librado de un aprovechado —respondió Galina—. Siéntate y cena. La carne está caliente. ¿O también la notas seca? Víctor se sentó, se tapó la cara con las manos. — ¿Cómo has podido? Era el invitado… — El invitado se comporta como tal, no como inspector sanitario. Escúchame bien, Víctor: jamás volveré a preparar una mesa para él. Si quieres estar con él, vé tú. O al bar, pero pagando. Ni mi dinero ni mi trabajo para él nunca más. — Te has vuelto dura —musitó él. — Me he vuelto justa. Cena, anda. ¿O te lo retiro? Víctor miró el cerdo asado. El estómago rugía: tenía hambre y el aroma era irresistible pese al mal rato. Cogió el tenedor. Probó un trozo. Era suave y exquisito. La salsa, dulce y picante, lo realzaba a la perfección. Maravilloso. — ¿Está bueno? —preguntó Galina, viéndole disfrutar. — Sí. Muy bueno, Gali. — Pues nada. Tu hermano es un envidioso que se crece humillando a los demás. Acéptalo. Víctor mascaba y pensaba. Por primera vez, se le cruzó la idea de que quizá su mujer tenía razón. Recordó las manos vacías de Olegario, el tono despectivo, cómo se sintió incómodo con tanta crítica. — ¿Y el pastel? ¿Comemos pastel? Galina sonrió por fin, de veras. — Claro. Y té de tomillo, como te gusta. Sacó el “Napoleón”, espléndido, y lo cortó en porciones grandes. Se sentaron juntos, tomando té y pastel, y la tensión se disipó. — Fíjate —dijo Víctor, apurando el segundo trozo—, ni a mamá le llevó regalo en su cumpleaños. Dijo que él mismo era el “mejor regalo”. — Lo ves —asintió Galina—. Te estás dando cuenta. El móvil de Víctor sonó. Mensaje de Olegario: “Podrías haberme dado un par de canapés, me fui sin cenar. Pásame 5.000 por daños morales”. Víctor lo leyó en voz alta. Silencio. Galina levantó la ceja. — ¿Y qué vas a contestar? Víctor miró la cocina, el pastel delicioso, a su mujer. Tomó el móvil y escribió despacio: “Cena en restaurante, eres tan gourmet. No hay dinero.” Y bloqueó el número. — ¿Qué pusiste? —preguntó Galina. — Que ya nos íbamos a dormir. Galina fingió creérselo, mirando de reojo la pantalla. Se acercó y lo abrazó por los hombros. — Eres un sol, Víctor. Aunque eres lento. Aquella noche, se entendieron de verdad. A veces, para salvar la familia, hay que expulsar a quien sobra. Aunque sea familia. Y la carne, desde luego, era perfecta, digan lo que digan los “expertos” con los bolsillos vacíos.

Ayer ¿Dónde piensas colocar esa ensaladera, Mercedes?

00

על קצה הארץ. השלג חדר לנעליים, צרב את העור. אבל לקנות מגפיים עם צמר ריטה לא התכוונה, מעדיפה מגפי ברך אופנתיים – אף על פי שכאן תראה בהם מגוחכת, במיוחד כשאבא חסם לה את הכרטיס. “את באמת מתכוונת לגור בכפר?” – שאל, כששפתיו מתעוותות בזלזול. אבא לא סבל את האזור הכפרי, חופשות בטבע, כל מקום שחסר בו את הנוחות העירונית שהורגל אליה. וגם גושע כזה, ולכן ריטה נסעה לכפר. האמת, לא רצתה לגור שם, אף שבניגוד לאבא אהבה טיולים, אוהלים, ואת הרומנטיקה שבעניין. אבל לגור בכפר? ממש לא. אבל לאבא היא אמרה אחרת. “רוצה. ואגור.” “אל תגידי שטויות. מה תעשי שם, תלפפי זנבות לפרות? חשבתי שבקיץ תתחתנו, את וגושע, חשבתי שנתחיל לכתוב תשועות לחתונה…” החתונה. אבא האכיל לה את גושע כמו דייסה שהתייבשה, עם גושים קרירים שרק מעוררים בחילה לכל היום. אמנם מבחוץ גושע לא היה דוחה – אפילו אפשר לומר שהיה נאה, עם אף ישר, עיניים נוצצות, גבות דקות ושיער מקורזל מטופח, גוף חזק. הוא היה העוזר של אבא, כמעט יד ימינו, ומזה זמן גם חולם לראות את ריטה כאשתו. אבל ריטה לא סבלה את גושע. הציק לה קולו הנרגן, אצבעותיו הנקניקיות שמסתובבות ללא הרף, הסיפורים על המותג של השעון, המחיר של הרכב… כסף, כסף, כסף! שום דבר לא עניין אותם חוץ מכסף. וריטה רצתה אהבה. רגש שסוחף את הנשימה, כמו בספרים. כזו לא חוותה מעולם, אבל ידעה: תגיע. אמנם התאהבה פה ושם, התלהבה מכל מיני בנים, אבל הכל היה חולף, לא הותיר צלקת בנפש. היא רצתה צלקת, רצתה דרמה, לא שלוות השגרה המובטחת של גושע. לכן זו הייתה נראית לה רעיון נפלא – לברוח לכפר ולהיות מורה בבית ספר קטן. גושע לא יבוא אחריה לכאן – הוא יפחד מכפר בלי אינטרנט, מים חמים ומערכת ביוב. ריטה חיפשה בכוונה מקום שאין בו כלום. המנהל לא רצה לקחת אותה, לא האמין שתצליח, אבל המורה הקודמת נפטרה פתאום, וריטה לא ויתרה – הלכה עד למחלקת החינוך עם כל האישורים והתעודות. “ומה תעשה מורה צעירה ומוסמכת בכפר נידח?” – שאלה אישה קפדנית עם שיער ג’ינג’י בוהק. “אלמד ילדים,” – השיבה ריטה בקפדנות. וזה באמת מה שעשתה. גרה בבית קטן בלי מים חמים וביוב, מכניסה עצים לתנור לבדה. וגושע, כמו שציפתה, הגיע, בילה לילה וברח. ניסה לשכנע שתעזוב, אבל כמו האבא, חשב שזו גחמה שתעבור מהר. בהתחלה ריטה נהנתה מהכל. ואז הגיעה החורף – הבית קפא בלילה, לשאת עצים נהיה לא פשוט, והיא רצתה לברוח, אבל היא לא מהמתמוטטים. עכשיו כבר הייתה לה אחריות – על עצמה, ועל הילדים. הכיתה הייתה קטנה, רק שתים־עשרה. בהתחלה נבהלה: במרכז היצירה, שם עבדה בשנתיים האחרונות, היו הילדים מוכשרים וחכמים. כאן… היו נראים לה אבודים. כיתה ג’, מקרטעים בקריאה. לא עושים שיעורי בית, מרעישים בשיעור. אבל רק בהתחלה. אחר־כך ריטה התאהבה בהם. סימיון גילף חיות מעץ – לא עבודות מגושמות אלא שועלים, דביבונים, ארנבים ודובים מדהימים. אניה כתבה שירה לבנה, וובה תמיד נשאר לנקות את הכיתה, לאירה היה טלה שליווה אותה לבית־הספר. הם גם למדו לקרוא, פשוט אף אחד לא טרח ללמד, הספרים שלהם היו משעממים. ריטה זנחה את התוכנית הרשמית והביאה להם ספרים אחרים, יצאה במיוחד ליישוב קרוב, כי אינטרנט כמעט לא עובד פה. ריטה לא מצאה גישה רק לילדה אחת. ואת אביה, ראתה כשהפנים שלה התכווצו מהשלג בתוך הנעליים, וריטה הייתה עסוקה באחיזת ערימת עצים. “שלום, מרגריטה אגורובנה,” — אמר, נעצר כמה צעדים מהשער. ריטה חששה ממנו, אם להיות כנה. הפנים שלו… קשוחות. כמו של עבריין. אף פעם לא מחייך. הלב דפק לה בטירוף בכל פעם שראתה אותו, והיא פחדה שיבחין, יראה עד כמה היא חוששת. או לא חוששת? “שלום,” ענתה, קול גבוה מהרגיל. “למה לטניה רק ציונים נכשלים?” “כי היא לא עושה כלום.” “אז תכריחי אותה. מי מורה: אני או את?” המורה הייתה ריטה, אבל לא התכוונה להכריח. לילדה יש כנראה אוטיזם, והיא זקוקה למומחית. “האם תמיד הייתה כך?” — בדקה. ולדימיר התלבט. “לא תמיד. פעם עשתה הכל עם אולה.” “ואולה זה מי?” הוא התכווץ כאילו שלג חדר לו לבוט. “זו אמא שלה.” ברור היה ששאלת ההמשך לא במקום. אבל היה צריך לשאול. “ואיפה היא עכשיו?” “בבית העלמין.” ככה זה. אפשר לפתוח בקלות, כמו שאבא אומר. לעמוד עם ערימת עצים בידיים – לא נוח ולא קל. אך לומר זאת היה מביך. כשהגוש העליון נפל לה לרגל, צווחה, שמטה את הערימה והתקשתה לעצור דמעות. דמעות כפולות – מכאב ומהמבוכה שהתפדחה מול גבר מבוגר. איזו שטות, הרי גם היא מבוגרת. אבל לא הרגישה כך. “אעזור לך,” — הציע ולדימיר. “למה? לא צריך, אני מסתדרת.” “כן, רואים איך את מסתדרת.” הוא הכניס לה עצים, תיקון גוש עץ בדלת, כך שכבר לא נתקעת. “תפני אליי אם צריך,” — אמר, ויצא. ולמה הגיע – לא ברור. חושב שתקבל טניה ציונים בזכות כמה עצים שהביא? זה לא יקרה… ריטה לא יכלה להפסיק לחשוב על הילדה. ניסתה להניע אותה בדרכים שונות, הרגישה גם כישלון מקצועי וגם רחמים. פנתה אפילו למנהלת. “נו, עזבי,” – ענתה המנהלת. “תני לה נכשל, נשלח אותה בקיץ לבית־ספר לחינוך מיוחד.” “מה זאת אומרת?” “נקרא פאנל, שיקבעו שהיא ‘בעייתית’. מה לעשות, זו ילדה כזו.” “אבל אבא שלה אומר שפעם…” “נו, אז מה היה פעם! אמא טיפלה בה, אבא לא יצליח. אל תחשבי עליו בכלל, הוא ימכור לך סיפורים…” “את לא מסמפתת אותו, נכון?” — קלטה ריטה. המנהלת סגרה את שפתיה. “אני לא צריכה לסמפט – הילדה צריכה ללמוד במקום המתאים לה.” ריטה לא קיבלה את זה. היא לא הייתה בטוחה שטניה צריכה בית־ספר מיוחד. לכן התקשרה ללידיה ניקולאייבנה, המדריכה האהובה עליה, התייעצה איתה והלכה לבקר את הילדה בבית. פחדה מאוד, שתתה תה קמומיל, למרות שלא אהבה – אמא תמיד הייתה שותה, ואמרה שמרגיע אותה. גם לאמא של ריטה נפטרה, לכן ההזדהות הייתה רבה. ולדימיר קיבל אותה בקרירות, אף שריטה דמיינה שישמח לעזרה. “בכלל, אנחנו לא מקבלים אורחים,” — אמר. ריטה סגרה שפתיים, כמו המנהלת, והבהירה שקלס מורה חייב לבדוק את תנאי הגידול. החדר של טניה היה יפהפה – טפטים ורודים, צעצועים ושפע ספרים. ריטה אפילו קינאה: אבא של ריטה היה מינימליסט שלא סבל קישוטים וצבעוניות. בפעם הראשונה לא הצליחה הרבה. שאלה את טניה אילו ספרים היא אוהבת, על crayons, טניה הביאה בצייתנות אבל לא אמרה דבר. רק בסוף, כששאלה לשם הארנב הוורוד – טניה ענתה “פלושה”. בפעם הבאה הביאה לפלושה סוודר. אמא לימדה אותה לסרוג, ריטה שורגת לזכרה. לא סרוגה טובה, גם קנתה חוטים עבים מדי. אבל טניה שמחה, לבשה ואמרה: “יפה.” ריטה הציעה לצייר את פלושה בסוודר החדש, וטניה הסכימה. ריטה כתבה את שמו בשגיאה מכוונת, וטניה תיקנה. הילדה לא “בעייתית”. “אני אבוא לטניה שלוש פעמים בשבוע,” – הודיעה לוולדימיר. “אין לי כסף מיותר,” — ענה בגבות מחוטטות. “אני לא צריכה כסף,” — נעלבה ריטה. ככה סיכמו. המנהלת, כששמעה, לא אהבה. “אין להעדיף ילד אחד, זה לא חינוכי! ואין טעם, אני מכירה מקרים כאלו.” “אני מכירה גם,”– קטעו ריטה. “ואני לא ממהרת לשפוט.” הילדה הייתה באמת מיוחדת – שתקנית, לא מסתכלת בעיניים, אוהבת לצייר ולא לכתוב. אבל טוב בחשבון, טובה בדקדוק. בסוף הרבעון לא היה צורך לצייר ציונים, הם היו באמת. “את נוסעת מחוץ לכפר בחג?” — שאל ולדימיר, לא מסתכל בעיניה, בדיוק כמו טניה. “לא, נשארת,” — ריטה הסמיקה. “טניה רוצה להזמין אותך.” מוזר. טניה בעצמה לא אמרה. ככל הנראה, היא באמת רוצה. לא נעים לאכזב אותה, ומצד שני, לא התחשק לחגוג עם זרים. “תודה, אשקול את זה,” — אמרה ריטה. בלילה התקשתה להירדם. לא הבינה למה התרגשה כל כך. הרי הגיוני שטניה נפתחה אחרי חודש של תשומת לב. לא לזה קיוותה? ולמה משנה לה אם ולדימיר חושב עליה… עם המחשבות האלה נרדמה. בבוקר התקשר גושע. “אז מתי את באה?” “לא מבינה?” “לחג. לא תישארי בכפר שלך…” “כן, אשאר!” “ריטה… אולי תפסיקי? לאבא לחץ דם גבוה, הוא לא מוצא מנוח.” אבא אפילו לא התקשר. “שילך לרופא,” – סיננה ריטה. “באמת לא באה?” “באמת.” “אוקי. אז מה לעשות?” “מה שתרצה!” ריטה לא דמיינה שגושע אכן תבוא: עם שמפניה, סלטים ומתנות. “אם ההר לא בא למוחמד…” ריטה הייתה בהלם. וזה לא היה רע – לא חשבה שהוא מסוגל לזה. הוא אוהב לחגוג במסעדות יוקרה עם תחרויות ומוזיקה חיה. כאן אפילו טלוויזיה אין. “טוב. העיקר שאת כאן.” ריטה חיפשה מלכודת. אבל לא מצאה. “אולי טעיתי בזיהוי?” – חשבה. התמוגגה יותר כשבמארזים מצאה מאכלים אהובים, ובמתנה – ספרי פדגוגיה, מקרן ויומן למורה. “תודה,” – התרשכה. “חשבתי שתביא מתנות של תכשיטים וגאדג’טים.” גושע חייך: “ריטה, הבנתי – את הדבר הכי חשוב לי בעולם. אם את רוצה לגור בכפר, נגור כפר. תכשיטים גם הבאתי.” הוא שלף קופסה קטנה מקטיפה אדומה. היה ברור מה בתוכה. “אפשר לא להשיב עכשיו?” – שאלה ריטה. גושע לא נעלב. “פחדתי שתסרבי מיד. אחכה כמה שצריך.” ריטה לא ידעה איך להגיב, והחביאה את הקופסה בכיס. לולדימיר היה את הטלפון שלה, אבל התקשר לקווי. “החלטת?” — שאל. “סליחה. יש לי אורח.” “הבנתי.” ושם את השפופרת. הרגשה רעה. מה משמעות “הבנתי”? מה הוא מבין? ריטה לא הבטיחה כלום, אז למה להיעלב! והוא אכן נעלב? אולי. בגלל טניה. הילדה מחכה, איזה אבא לא רוצה שהבת שלו תתאכזב? המחשבות הסתובבו בראש, וגושע לא שם לב: מנסה לתפוס אינטרנט בשביל סרטי חג. ריטה שמעה שריקה – כך קוראים לכלב. נזכרה איך ולדימיר שורק בדיוק כך. הציצה – ולדימיר וטניה עמדו בכניסה. האפיים שלה התלהטו. “מי זה?” — שאל גושע בעצבנות. “תלמידה,” — אמרה טניה בלחישה.” אני שנייה.” הכינה לטניה מתנה: חברה לפרושָה, ארנבת ורודה – אבא היה קורא לזה טעם רע. גם לולדימיר עשתה מתנה. לא הייתה בטוחה שזה מידי, אבל עשתה: סרגה כפפות. לקחה את המתנות ורצה החוצה, בלי כובע, רגליים חשופות, שלג נכנס לנעליים אך לא היה אכפת. “טניה, שלום!” — פנתה ברכות. “שנה טובה! תראי מה קניתי לך.” הגישה את השקית. טניה הוציאה את הארנבת וחיבקה אותה, הביטה על אביה. ולדימיר הוציא שתי מעטפות, אחת גדולה ואחת קטנה. טניה פתחה קודם את הגדולה – בה הייתה מחברת עם קומיקס מצויר, מיד זיהתה את הציורים שלה. “תודה, איזה קומיקס נהדר!” במעטפה הקטנה – סיכת ציפור, קוליברי מוזהבת קטנה. ריטה הביטה על ולדימיר. הוא לא החזיר עין. וטניה אמרה: “זו של אמא.” לריטה נחנק הגרון. “טוב. נלך,” — אמר ולדימיר באדישות. “כמובן. שנה טובה!” “שנה טובה גם לכם…” ריטה רצתה לחבק את טניה, אבל לא העזה – הילדה עמדה בשקט עם הצעצוע ולא אמרה דבר. בשער הפנתה ריטה מבט. משום־מה הלב התכווץ למראה שתי הדמויות, וכשנכנסה, עיניה דמעו. “נו, מה היה שם?” — התרעם גושע. ריטה הביטתה במחברת ובסיכה הקטנה. נזכרה ששכחה את הכפפות. גם במה שטניה אמרה: של אמא… ואיך שוולדימיר מחייך – חיוך נדיר שמופיע רק כשהוא מביט על בתו. הלב רעד ופרח. היא ריחמה על גושע, אבל אין טעם לשקר לעצמה. הוציאה מהכיס את הקופסה הקטיפתית, הגישה לו. “תחזור הביתה. מצטערת, לא אוכל להתחתן איתך. סליחה,” – חזרה שוב. פניו של גושע התארכו. הוא לא רגיל לסירוב. לרגע ריטה חשבה שיכה אותה. אבל גושע החזיר את הקופסה לכיס, לקח את המפתחות ויצא בלי לומר מילה. ריטה ארזה במהירות את האוכל במארזים, חטפה את הכפפות שסרגה לוולדימיר ורצה אחרי הזרים, שבעצם היו לה עכשיו הכי חשובים בעולם…

בקצה הארץ. השלג מצטבר בתוך הנעליים ושורף את העור.

03

ליאוניד סירב להאמין שאירה היא בתו. ורה, אשתו, עבדה במכולת, ולחשו עליה שהיא מסתגרת לעיתים קרובות עם גברים זרים במחסן. לכן ליאוניד לא האמין שהאירה הקטנה היא ביתו והתנכר אליה. רק סבא עזר לנכדה והשאיר לה בירושה בית קטן. את אירושקה אהב באמת רק סבא בילדותה, אירה היתה לעיתים חולה וחלשה, עד שליאוניד אמר: “לא במשפחתי ולא במשפחתך יש ילדים כאלה קטנים”. עם הזמן, גם אמה התרחקה ממנה. האדם היחיד שאהב את אירה באמת היה סבא מתתיהו, שחי בקצה המושב, ליד היער. הוא עבד כל חייו כיערן, גם בפנסיה המשיך לבקר ביער יום-יום. אסף פירות יער וצמחי מרפא, ובחורף דאג לחיות הבר, כך שאנשים הגיעו לביתו לבקש עזרה רפואית מן הטבע. את אשתו קבר מזמן והנחמה שלו הייתה היער והנכדה. מאז שאירה התחילה בית הספר, גרה בעיקר אצל סבא, שלימד אותה הכל על צמחי מרפא. אירה התחברה במהירות לנושא ואמרה שתרצה להיות רופאה. אמה אמרה שאין לה כסף ללמודה, אבל סבא הבטיח לעזור, אפילו אם יצטרך למכור את הפרה. הוריש לנכדתו את הבית ועתיד מאושר ורה, הבת, באה לבקש כסף מאביה לאחר שבנה הפסיד כסף בקזינו בעיר והוכה קשות. מתתיהו גער בה: “רק כשיש צרות את זוכרת את ביתי? שנים לא ביקרת!” וסירב לעזור: “אני צריך ללמד את הנכדה”. ורה געשה וכעסה, והודיעה שלעולם לא תבוא לראות אף אחד מהם שוב. אירה התקבלה ללימודי סיעוד, והוריה לא נתנו לה פרוטה. רק מתתיהו תמך בה, ובזכות ציוניה קיבלה גם מלגה. לפני סיום הלימודים חלה מתתיהו. קרא לאירה, הודיע לה שכתב לה צוואה והוריש לה את הבית. המליץ לה תמיד לטפח את הבית, להבעיר בו אש בחורף – כך ישאר הבית חי. עוד חזה: “אל תפחדי לישון כאן לבד. כאן תמצא אותך גורלך, ותהיי מאושרת”. הנבואה של מתתיהו התגשמה סבא מתתיהו נפטר בסתיו, ואירה עבדה בבית חולים כמטפלת. בסופי שבוע חזרה לבית סבא, דאגה לבעיר את התנור. לילה אחד, כשהייתה בבית, פרצה סערת שלג ורכבים נתקעו. בחור זר בשם סטס הגיע, ואירה הציעה לו תה צמחים חם ועזרה בחפירת הרכב מהשלג. הסופה חיברה ביניהם. במהלך השבוע נפגשו שוב בעיר, וסטס אמר: “נראה שהתמרים שלך קסומים, ממש רציתי לראותך שוב”. לא היתה חתונה, אירה לא רצתה. סטס התעקש ולבסוף ויתר, אבל האהבה ביניהם פרחה. כשנולד בנם הבכור, התפעלו בבית החולים: איך לאישה כה עדינה נולד כזה גיבור? אירה ענתה: “אקרא לו מתתיהו, על שם אדם מיוחד”.

אלדד תמיד סירב להאמין שדליה באמת בתו. רעיה, אשתו, עבדה

018

Familiares quisieron que les cediera mi dormitorio para las fiestas y se marcharon de vacío

Querido diario, Hoy quiero dejar constancia de una

00

Mi suegra se llevó los manjares de mi nevera en su bolso antes de marcharse

La suegra se llevó los manjares del frigorífico a su

00

עשר שנים עבדה כמבשלת בבית הבן – בלי שום תודה מורה בפנסיה יצאה לגמלאות בגיל 55, גרה עשר שנים בבית הבן ומשפחתו, עזרה עם הנכד, ניהלה את משק הבית, בישלה, ניקתה, והשקיעה את כל זמנה — ולמרות ההקרבה, לא זכתה להערכה ולא לתודה. בסוף, לאחר הערות פוגעניות מהכלה, החליטה לחזור לדירה שלה, וגם כשהבן והכלה נעלבו והפסיקו לדבר איתה, היא הרגישה שיוצאת לחיים חדשים ומאושרים — בגיל 65, סוף סוף חופשית למען עצמה.

עשר שנים עבדתי כמבשלת בבית של הבן שלי ולא זכיתי לתודה

038

לא ציפינו לזה אבא שלנו, שלי ושל משי, נסע לעבודות והעלם כשאני הייתי בכיתה ה’ ומשי בכיתה א’. עד אז הוא פשוט נעלם מדי פעם לחודשים, חוזר מתי שבא לו עם מתנות וכסף, ואמא אהבה אותו בלי גבולות. היא תמיד התחננה: “וולודקה, תחזור כבר הביתה.” והוא ענה בחיוך: “נו, מספיק, חכי למתנות.” ונעלם בנשיקה חפוזה. בזמן שהוא לא היה, הדוד קולי – אח של אבא – שמר עלינו. אמא כנראה מצאה חן בעיניו, אבל לא הראה לה סימנים, פשוט היה תמיד בשבילנו. בכל פעם שבא, היינו מתרגשים: “יש! דוד קולי הגיע!” והוא קיבל אותנו בחיבוק קצר. בלב שלי, רציתי שהוא יהיה אבא שלי. בסופי שבוע לקח אותנו לטיולים, לפעמים עם אמא ולפעמים היא נשארה בבית מהרהרת בגורלה. כשגדלתי, דוד קולי התקין לנו בבית קיר טיפוס, כי אבא לא כבר היה חצי שנה נעדר. עזרתי לו להרכיב, ומשי, עם החוכמה של אמא, שאלה: “דוד קולי, למה אתה לא מתחתן? עם ידיים כאלה כל אחת תיקח אותך.” הוא ענה: “עוד לא מצאתי את מי שאני רוצה, מָריה. כשאמצא – אתחתן.” “הילדים לא חסרים לך?” הוא חייך, “בינתיים אתם מספיקים לי. אבל למה את מגרשת אותי?” “אני? ממש לא! אני תמיד שמחה שאתה פה.” בערב שאלתי את משי למה היא לוחצת עליו: “עוד ייעלב ויפסיק לבוא.” “ואבא מביא מתנות…” היא אמרה בחלום. “המתקנים שדוד קולי הביא שווים הרבה יותר, את יודעת?” “אני רוצה שמלות ובובות, לא לטפס על מתקנים.” הפעם אבא לא הגיע, ומשהו השתנה. יום אחד דוד קולי נכנס, דיבר עם אמא במטבח, והיא בכתה נורא. “טיה, אל תבכי. אני לא אעזוב אתכם. את הרי מכירה אותו, חייב שיתחנף לכל מקום.” והיא ייבבה, דוד קולי המשיך לבוא, לעזור, להוציא אותנו לטיול. בסוף העז, דיבר עם אמא על אהבה. שמעתי הכל: “אני לא מגיעה לך, קולי! אתה טוב מידי, אתה ראוי לאושר אמיתי.” “אני אדע מה טוב לי”, הוא ענה. “ומה אם הוא יחזור?” הוא שתק, והיא בכתה ואמרה: “אני אחכה לו, אוהבת אותו! הלוואי שהייתי יכולה אחרת.” עזבתי את הדלת בכעס. כל כך מטומטמת, למה לא לבחור את מי שטוב באמת? התחלנו חיים חדשים. משי, כמוהו—איפה שאפשר לקבל, שם היא מתחנפת. כבר הבינה שאבא לא מגיע, ודוד קולי השקיע בנו, עבד, ואמא ילדה לו בן—ודיק. הם התחתנו, והשגרה חזרה. סיימתי את הלימודים, התקבלתי לאוניברסיטה. אמא קרנה, “יהיה לנו מדען במשפחה, נכון, קולי?” “אנחנו גם ראויים, לא פחות.” “די לכם!” הסמקתי, “תנו לי שמפניה!” משי צחקה, וודיק טיפס על כולם, קולי הרים אותו, “תתנהג יפה, בן!” ודיק מיד השתטה, הצחיק את כולנו. “נדמה שמישהו דופק.” אמרה משי. אמא ניגשה לפתוח—ונעצרה. בפתח עמד אבא. כולם שתקו. הוא סקר את הסלון: “מה קרה, חוגגים הלאה!” איש לא דיבר. וודיק התקרב אליו, אבא לא הראה סימן. אמא לקחה את וודיק והסתירה אותו. קולי קם ורעד. “לאן?” שאלה אמא בקול זר. “אני… צריך לנשום.” הוא אמר ויצא. רציתי ללכת אחריו. משי השיגה אותי. “דֹא הרדוף, תישאר לשמוע—אני אצא אליו. אתה טוב בלהקשיב.” צודקת, חשבתי, אולי אהיה מרגל. משי יצאה, ואני נשארתי להסתרק במסדרון בחרדה: אמא סוף סוף… חיכתה לו. מה יהיה איתנו? “טיה, מה זה, התחתנת עם קולי?” אבא שאל בציניות. אמא שתקה. “טיה, נו, קרה מה שקרה, אני פה!” נשמע ריב, סטירה, ובכי של ודיק. “עדיף שתלך מפה, וולודקה…” “טיה, את בסדר?” “די! אמרתי, לך. אף אחד לא ציפה לך.” “את משקרת. רואים בעיניים. העיניים לא משקרות.” “אמרתי לך כבר.” אבא יצא וראה אותי במסדרון, “מקשיב? תצליח רחוק.” לא היה לי אכפת ממנו. נכנסתי לסלון, אמא הרגיעה את ודיק, סידרה את השיער ושולחן, כקיסרית. “אוף. כמעט הרס לנו את החג, אה?” חייכה עקומה. “נו, איפה הם?” ודיק שכח מהמריבה, שיחק בשולחן. יצאתי החוצה. משי ודוד קולי ישבו על ספסל בפארק. היא אחזה לו ביד, הניחה ראש כחוששת שיתעופף. התקרבתי, הבטתי בהם. כל כך רציתי לומר: “בַּאַתָּ, מספיק לשבת, בוא הביתה. אמא קוראת.” ידיו רעדו, משי הניחה עליהן את כפותיה, “אמת, בוא, אבא.” חזרנו. בכל זאת, היה לנו היום חג. סיימתי את הלימודים.

לא ציפינו אבא שלי ושל נעמה עזב ונסע לעבוד איפשהו ונעלם

031

Mi marido me comparó con la esposa de su amigo en plena cena… y acabó con el plato de ensaladilla en las piernas

Miércoles, 19 de marzo Madrid Hoy, por fin, puedo sentarme

00