עשר שנים עבדתי כמבשלת בבית של הבן שלי ולא זכיתי לתודה אחת
המורה יצאה לגמלאות כשהייתה בת חמישים וחמש. ועשר שנים גרה אצל הבן שלה, עם משפחתו. רק לאחרונה נפגשנו, והיא שיתפה אותי בשמחתה שיצאה לפנסיה פעם שנייה.
אני זוכר איך מיד אחרי שסיימה לעבוד עברה לגור בבית של הבן. את הדירה שלה סגרה, אולי חששה להשכיר, מי יודע למה.
בבית של הבן והכלה שררו יחסים טובים. לא היו מריבות או ויכוחים. חיו יחד בשלום מפתיע.
אני משוכנע שהאישה הזו עשתה מעשה גבורה. החיים המשותפים שלהם התחילו כשהנכד היה בן שנה. והיא התגוררה שם כמעט עשר שנים.
הכלה חזרה לעבוד, והסבתא לקחה על עצמה את כל עול הבית. הייתי קורא לזה כך: עול. הכי חשוב היה הילד הקטן בידיה דבר שדורש אחריות עצומה. לא כל אחת הייתה מסכימה.
מן הבוקר עד הערב הייתה מטפלת, מבשלת, מנקה. הצעירים חזרו הביתה בשבע בערב ורק אז יכלה לנוח קצת, כדי להתחיל מחדש למחרת.
הילד התחיל ללמוד בבית הספר. לא פשוט: קו-אוטובוס. והסבתא הייתה מסיעה אותו ומחזירה אותו. עד כמעט כיתה ה’. וכל זה לצד עבודות הבית שנשארו.
היא סיפרה לי שהיו ערבים שלא יכלה אפילו לצפות בטלוויזיה. מהעייפות הייתה נרדמת ישר.
לא הייתה לה חברה או בילויים. כל חג הצעירים היו הולכים לחגוג עם חברים. ומי היה נשאר עם הילד? היא.
היום הילד כבר בן עשר. אולי המורה לשעבר הייתה ממשיכה ל”עבוד” אצלם, אלמלא המקרה ששינה הכל.
פעם אחת שמעה איך הכלה אומרת לבן שלה: “אמא שלך כנראה שמה יותר מדי אבקה בכביסה, לכן הבגדים מריחים כמו כימיקלים. תגיד לה בשקט.” עשר שנים כיבסה וזו התגובה.
האישה בלעה את העלבון. ניסתה להשתיק אותו בתוכה.
אבל המקרה השני לא איחר להגיע. הכלה הציעה שתפנה את החדר כדי שהילד יקבל אותו, והיא תתגורר בחדר המעבר.
אז הבינה הגיע הזמן ללכת. ארזה את הדברים וחזרה לדירתה. ניקתה, סידרה ושבה הביתה.
ואז קרה דבר משמעותי: הבן והכלה נעלבו על שהיא עזבה. אולי חשבו שתשאר אצלם עד סוף ימיה ותעבוד. התרגלו!
עצוב לומר אף אחד לא ריחם עליה באמת. כאילו כך צריך: שתכבס, תבשל, תנקה, בלי להתעייף ובלי שיהיה לה אישיות משל עצמה.
הם נעלבו, אפילו חדלו לדבר איתה. אבל לאישה אופטימית הייתה תקווה שהכל עוד יסתדר.
היום יש לה שמחה אמיתית: יכולה סוף-סוף לחיות בשביל עצמה. לא לרוץ לשום מקום, לא לשאת אחריות גדולה. ולמה באמת צריך הרבה?
כך, בגיל שישים וחמש, באה לה השמחה מחדש. זוכרים את השיר? “הנעורים השניים מגיעים למי ששמר את הראשונים”.
היא זכתה להרגיש את הקסם שבשחרור. הזכות לחיות לעצמה. חופש מלא מחובות.
ולמרות שזו מילה גדולה מסתבר שזהו הקרבה אמיתית.
נדמה לי שרק מעטים יכולים להעריך כזה דבר. אפילו הילדים שלנו. כי מהר מאוד מתרגלים שמישהי מנקה ומבשלת, מסדרת ומגישה אוכל, מחזירה בגדים נקיים למקום. שמישהו דואג לילד, מאכיל אותו, מרדים אותו, עושה איתו שיעורי בית. קל להתרגל לזה.
