הטיימר על השולחן
שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, אמרה היא בלי להרים עיניים מהסיר.
נעמדתי עם הצנצנת ביד, מסתכל על המדף. המלח עמד במקום הקבוע, ליד קופסת הסוכר.
איפה הוא אמור להיות? שאלתי בזהירות.
לא “איפה הוא אמור להיות”. איפה שאני מחפשת אותו. דיברנו על זה, נדב.
יותר פשוט שתגידי לי איפה, מאשר שאנחש, אמרתי, מרגיש את העצבים המוכרים גואים בי.
היא כיבתה את הגז בתקיפות, כיסתה את הסיר, הסתובבה אליי.
נמאס לי כל פעם להסביר. אני רק רוצה שדברים יהיו איפה שאני צריכה.
כלומר, שוב עשיתי לא נכון, סיכמתי, והנחתי את המלח באותו מדף, רק קצת יותר ימינה.
היא כבר באה לענות, אבל סגרה את דלת הארון ויצאה מהמטבח. נשארתי עם הכף ביד, שומע את צעדיה במסדרון. נשמתי עמוק, טעמתי את המרק, הוספתי מלח, כמעט בלי לשים לב.
אחרי שעה ישבנו לאכול בדממה. הטלוויזיה בסלון חזרה על החדשות, ההשתקפות ריצדה בזכוכית הוויטרינה. היא אכלה לאט, כמעט בלי להסתכל עליי. אני דקרתי את הקציצה עם המזלג, חושב איך הכול עוד פעם מתנהל אותו דבר: שטות, הערה, התגובה שלי, השתיקה שלה.
ככה נמשיך לחיות? שאלה פתאום.
הרמתי עיניים.
למה את מתכוונת?
מתכוונת ש… הניחה את המזלג, אתה עושה משהו, אני מתעצבנת, אתה נעלב. ואנחנו במעגל.
מה אפשר לעשות? ניסיתי לצחוק. זה כבר מסורת…
היא לא חייכה.
קראתי משהו, אמרה. על שיחות. פעם בשבוע, עם טיימר.
מצמצתי.
עם מה?
עם טיימר. עשר דקות אני מדברת, עשר דקות אתה. בלי “אתה תמיד”, בלי “אתה אף פעם”. רק “אני מרגישה”, “חשוב לי”, “אני רוצה”. והצד השני מקשיב. לא מתווכח, לא מתגונן. רק מקשיב.
מהאינטרנט? ביררתי.
מספר. לא משנה. אני רוצה לנסות.
הרמתי את הכוס, שתיתי מים, קונה זמן.
ואם אני לא רוצה? שאלתי, מנסה לא להישמע קשה.
אז נמשיך לריב על המלח, אמרה בשקט. אני לא רוצה.
הסתכלתי לה בפנים. הקמטים סביב הפה התחדדו עם השנים, ולא שמתי לב מתי. נראתה עייפה, לא מהיום, אלא מעצם החיים.
טוב, אמרתי. רק שתדעי, אני לא מבין בכל ה… שיטות האלה.
לא צריך להבין, חייכה בעייפות. רק להיות אמיתי.
בערב חמישי ישבתי על הספה עם הטלפון והעמדתי פנים שאני קורא חדשות. הבטן התהפכה, כמו לפני רופא שיניים.
על השולחן בסלון שכב טיימר מטבח עגול לבן, עם ספרות מסביב. בדרך כלל היא הייתה משתמשת בו כשאפיתה עוגות. הפעם היה מונח בינינו, כמו חפץ זר.
הביאה שני ספלי תה, התיישבה מולי. סוודר בייתי עליה, שרוולים משוחררים, השיער אסוף ברישול.
נתחיל? שאלה.
יש פרוטוקול? ניסיתי להתבדח.
כן. אני ראשונה. עשר דקות. אחר כך אתה. ואם לא מספיק, ממשיכים בפעם הבאה.
הנהנתי, הנחתי את הטלפון לצד. היא סובבה את הטיימר ל-“10″, לחצה. נשמע תקתוק עמום.
אני מרגישה… התחילה ונעצרה.
תפסתי את עצמי מחכה ל”אתה אף פעם” או “אתה שוב”, והגוף התכווץ מראש. אבל היא, כשכפתה ידיים, המשיכה:
אני מרגישה כאילו אני רקע. שהבית, האוכל, החולצות שלך, הימים שלנו הכול קורה מאליו. ואם אפסיק, הכול יתפרק ואף אחד לא ישים לב עד שיהיה מאוחר.
רציתי להגיד שאני שם לב. שאני רק לא אומר. שאולי היא לא נותנת לי להשתתף. אבל נזכרתי בכלל ושתקתי.
חשוב לי, הביטה לרגע וקימטה מבט, שמה שאני עושה יהיה… נראה. לא חייבים לשבח או להודות כל יום. אבל לפעמים לשמוע לא רק “המרק טעים”, אלא שמבינים כמה מאמץ זה. שזה לא מובן מאליו.
בלעתי רוק. הטיימר המשיך לתקתק. רציתי למחות שגם לי קשה, שגם בעבודה לא קל. אבל לא היה סעיף כזה, “להכניס הערה באמצע”.
אני רוצה… נשפה. אני רוצה לא להיות תמיד האחראית לכל. לבריאות שלך, לחגים, לקשר עם הילדים. רוצה לפעמים להיות חלשה, לא רק “להחזיק מעמד”.
הסתכלתי על הידיים שלה. על האצבע טבעת הנישואין שנתתי לה בעשור, כבר שוקעת קצת בבשר. זכרתי איך דאגתי לבחור מידה אז.
הטיימר צפצף. היא נבהלה קלות, חייכה במבוכה.
זהו… אמרה. עשר דקות שלי.
אני… השתעלתי. עכשיו אני.
הנהנה, סובבה את הטיימר אליי.
הרגשתי כמו תלמיד מול הלוח.
אני מרגיש… פתחתי וקלטתי כמה מגוחך זה נשמע. אני מרגיש שבבית אני רוצה… להיעלם לפעמים. כי אם אעשה טעות, זה יבלוט. ואם אצליח, זה פשוט… נורמלי.
הנהנה, לא הפריעה.
חשוב לי המשכתי, מגלה את המילים בזמן אמת שכשאני חוזר מהעבודה ומתיישב בכורסה, זה לא פשע. אני לא יושב יום שלם, גם שם מתעייפים.
היא הסתכלה, עייפה, אך קשובה.
אני רוצה… התלבטתי שכשהכעס אצלך גובר, אל תגידי לי “אתה לא מבין”. אני מבין. אולי לא הכול, אבל לא כלום. כשאת אומרת את זה, אני רוצה להסתגר ולשתוק. כי כל תשובה תהיה שגויה.
הטיימר שוב צלצל. נרתעתי, כאילו נמשכתי מהמים.
ישבנו בשקט. הטלוויזיה כבויה, מהמטבח זמזם במעומעם מקרר או דודי החימום.
מוזר, אמרה. מרגיש כמו חזרה.
כמו לא בני זוג, אלא… חיפשתי מילה מטופלים.
גיחכה.
אם מטופלים אז מטופלים. ננסה חודש, בסך הכול פעם בשבוע.
משכתי בכתפיים.
חודש זה לא גזר דין.
הנהנה, לקחה את הטיימר למטבח. הבטתי אחרי, וחלפה בי מחשבה יש לנו רהיט חדש בבית.
בשבת יצאנו לסופר. היא הלכה בראש עם העגלה, אני אחריה, מסמן רשימת קניות: חלב, עוף, אורז.
תביא עגבניות, אמרה בלי להסתובב.
ניגשתי לארגז, בחרתי כמה, שמתי בשקית. צחקתי לעצמי כמעט אמרתי “אני מרגיש שהעגבניות כבדות”.
מצחיק אותך? שאלה.
מתאמן, עניתי. בניסוחים החדשים.
גלגלה עיניים, אך חיוך דק התגנב לשפתיה.
בציבור לא חובה, אמרה. למרות שאולי דווקא כן.
עברנו ליד עוגיות. שלחתי יד לעוגיות האהובות עליה, נזכר מה אמרו על הסוכר והלחץ דם. עצרתי.
קח, הרגישה בהתלבטות. אני לא ילדה. אם לא אוכל אקח לעבודה.
שמתי את החבילה בעגלה.
אני… פתאום התחלתי ונעצרתי.
מה? שאלה.
אני יודע שאת עושה המון, אמרתי בשקט, מסתכל על המחיר. זה בשביל חמישי.
הסתכלה עליי עוד שנייה והנהנה.
אחשב לך.
השיחה השנייה הייתה קשה יותר.
הגעתי לספה באיחור רבע שעה: עבודה, פקק, ואז טלפון מהבן. היא כבר חיכתה, הטיימר על השולחן, המחברת שלה לצידה.
אתה מוכן? שאלה בלי לברך.
רגע, הורדתי מעיל, תליתי על הגב כיסא, הלכתי למטבח, מזגתי מים. חזרתי, התיישבתי, מרגיש את מבטה.
אתה לא חייב, אמרה. אם לא בא לך תגיד.
בא לי, עניתי, למרות שכל כולי התנגד. פשוט יום קשה.
גם לי, ענתה בלקוניות. ועדיין באתי בזמן.
כיווצתי את הכוס.
יאללה, אמרתי. נתחיל.
היא סובבה את הטיימר.
אני מרגישה, פתחה, שאנחנו חיים כמו שכנים. מדברים על חשבונות, קניות, בריאות, ולא על מה שחשוב. לא זוכרת מתי תכננו חופשה יחד, לא כשמישהו הזמין, אלא בשבילנו.
חשבתי על הדירה של אחותה, ועל השנה שעברה כשהיינו בבית הבראה שהעבודה מימנה.
חשוב לי המשיכה שתהיה לנו לא רק שגרה אלא גם תכניות. לא “פעם ניסע לים”, אלא: הנה, לשם, בזמן הזה. ותהיה זו אחריות משותפת, לא רק שלי “לגרור”.
הנהנתי, היא לא הסתכלה.
אני רוצה… גמגמה. שאדבר על סקס לא רק כשאין. מביך לי, אבל… חסר לי לא רק המעשה, אלא תשומת לב. חיבוק, מגע, לא בלו”ז.
לחיי להטו. רציתי לצחוק שעם גילנו זה כבר לא רלוונטי, אבל השתתקתי.
כשאתה מתהפך לקיר אמרה נדמה לי שאני כבר לא מעניינת. לא רק כאישה, כבן אדם.
הטיימר תקתק. ניסיתי לא להסתכל על כמה נשאר.
זהו, אמרה כשסיים. תורך.
שלחתי יד לטיימר, רעדה. היא סובבה והגישה לי.
אני מרגיש, התחלתי, שכשאנחנו מדברים על כסף זה כאילו אני איזה… כספומט. אם אני מסרב, אומרים שאני קמצן, לא מפחד.
קפצה, שתקה.
חשוב לי שתדעי, המשכתי שאני מפחד לא להישאר עם רשת ביטחון. זוכר את התקופות הקשות, כשהיינו סופרים שקלים. וכשאת אומרת “יהיה בסדר”, אני מתכווץ.
נשמתי.
אני רוצה שכשתכנני רכישות גדולות, נדבר על זה מראש. לא שאלה: “כבר נרשמתי, כבר קניתי”. אין לי בעיה עם ההוצאה, אלא עם ההפתעה.
הטיימר צפצף. התעודדתי.
אפשר להגיב? לא התאפקה. זה לא לפי הכללים, אבל אני לא יכולה לשתוק.
קפאתי.
תגידי.
כשאתה אומר “כספומט”, רעד קולה אני מרגישה שאתה חושב שאני רק מבזבזת. גם אני פוחדת: פוחדת לחלות, שתעזוב, להישאר לבד. לפעמים אני קונה משהו רק כדי להרגיש שיש לנו עתיד, שאנחנו מתכננים משהו.
רציתי לענות, הבטתי בה ולא ייצא לי קול. הבטנו אחד בשנייה, כמו שני צדדים של גבול.
זה כבר לא בטיימר, אמרתי בשקט.
אני יודעת, ענתה. אבל אני לא רובוט.
גיחכתי בעצב.
אולי השיטה הזו לא מתאימה לאנשים אמיתיים, מלמלתי.
היא מתאימה למי שרוצה לנסות שוב, ענתה.
נשענתי לאחור, חש עייפות.
בואי נעצור להפעם, הצעתי.
הסתכלה על הטיימר, ואחר כך עליי.
בוא, הסכימה. ואל נחשיב את זה ככישלון. רק הערה בשוליים.
הנהנתי. לקחה את הטיימר, לא לקחה למטבח, רק קרבה לקצה השולחן, כאילו משאירה פתח לחזור.
בלילה התהפכתי. היא שכבה לידי, גב אליי. שלחתי יד, רציתי להניח לה על הכתף, עצרתי סנטימטרים בודדים ממנה. המילים שלה “אני מרגישה שכנה” חזרו.
החזרתי את היד, נשכבתי על הגב ובהיתי בחושך.
הפעם השלישית קרתה שבוע אחרי, אבל התחילה קודם, באוטובוס.
נסענו יחד לקופת חולים: הייתי צריך אק”ג, היא בדיקת דם. היה צפוף, עמדנו, אחזנו במוט. היא שתקה, הביטה החוצה, אני הסתכלתי על הפרופיל שלה.
את כועסת? שאלתי.
לא, ענתה. חושבת.
על מה?
על זה שאנחנו מזדקנים, אמרה מבלי להסיט מבט. ואם לא נלמד לדבר עכשיו, לא יישאר כוח אחר כך.
רציתי לומר שאני עוד בסדר, הלשון לא נשמעה לי. נזכרתי איך אתמול נשמתי בכבדות בדרך לקומה חמישית בלי מעלית.
אני מפחד, פתאום אמרתי. שיאשפזו אותי, ואת תבואי לביקור ותכעסי בשקט.
הסתובבה אליי.
אני לא אכעס, אמרה. אני אפחד.
הנהנתי.
בערב, כשישבנו שוב בסלון, הטיימר כבר היה מוכן. היא הניחה שני כוסות תה, התיישבה מולי.
היום תתחיל אתה, הציעה. דיברתי מספיק באוטובוס.
נשמתי, סובבתי ל-10.
אני מרגיש, אמרתי, שכאשר את מדברת על העייפות שלך, אני חושב מיד שמאשימים אותי. גם אם לא אמרת. ואני מתחיל להתגונן עוד לפני שסיימת.
הנהנה.
חשוב לי המשכתי ללמוד להקשיב, לא רק להגן. אבל לא לימדו אותי. בבית אמרו שאם אשם מגיע עונש. וכשאת אומרת שרע לך, אני שומע “אתה רע”.
הופתעתי בעצמי.
אני רוצה שנקבע שכשאת מדברת על הרגשות שלך, זה לא אומר שאני אשם. ואם טעיתי, תגידי בדיוק: “אתמול”, “עכשיו”.
הטיימר תקתק. היא הקשיבה, שותקת.
זהו, נשפתי עם הצלצול. תורך.
סובבה את הדיסק.
אני מרגישה, אמרה לאט שאני חיה במצב של “להחזיק”. בשביל כולם. בשביל הילדים, בשבילך, ההורים. וכשאתה שותק, אני מרגישה שאני היחידה שסוחבת את הכול.
נזכרתי בלוויה של אמא שלה, בשנה שעברה. אז באמת שתקתי יותר מדי.
חשוב לי שתתחיל שיחה מדי פעם. לא תחכה שאתפוצץ, אלא תבוא ותגיד: “מה שלומך?” או “בואי נדבר”. כשאני תמיד היוזמת אני מרגישה נודניקית.
הנהנתי.
אני רוצה שני כללים: אחד לא לדבר ברצינות כשמישהו כבר עייף או עצבני. לא על הדרך, לא בין דלת למעלית. נעביר לפעם אחרת אם צריך.
הקשבתי לה, חוקר את פניה.
שתיים, המשיכה לא להרים קול ליד הילדים. אני יודעת שגם לי קשה, אבל לא רוצה שיראו אותנו רבים.
הטיימר צפצף, אך היא סיימה במהירות.
זהו.
חייכתי בזווית הפה.
זה כבר לא לפי הנוהל, הערתי.
אבל נכון לחיים, ענתה.
כיביתי את הטיימר.
מסכים, אמרתי. עם שניהם.
כתפיה השתחררו קמעה.
וגם, הוספתי אחרי השהייה, אני רוצה כלל אחד.
איזה? קימצה מבט.
אם לא מספיקים לגמור בשיחה נעצור. לא ממשיכים את המריבה עד הלילה. דוחים לחמישי הבא. שלא יימשך לנצח.
חשבה.
בסדר, אמרה. ואם זה דחוף?
מטפלים בלי דלק.
צחקה.
סגור, אמרה.
בין השיחות, החיים המשיכו.
בבוקר בישלתי לעצמי קפה, היא טיגנה חביתה. לפעמים שטפתי כלים בלי שביקשה. ראתה, לא תמיד אמרה. בערבים צפינו בסדרה, התווכחנו מי מהדמויות צודק. פה ושם פתחה פה להגיד “זה בדיוק כמו אצלנו”, ונזכרה, שותקת, לחמישי.
פעם עמדה ליד הסיר, בוחשת מרק, הרגשתי איך אני בא מאחור ומניח יד על המותן. סתם כך, בלי סיבה.
קרה משהו? שאלה מבלי להסתובב.
לא, עניתי. מתאמן.
על מה? תמהה.
על חיבוקים, עניתי. לא רק לפי לוח זמנים.
חייכה, לא זזה.
נכנס לרשימה, לחשה.
עבר חודש, שוב ישבנו בסלון, הטיימר בינינו.
ממשיכים? שאלתי.
נראה לך? שאלה.
הבטתי בגוף הלבן, בידיה, בברכיים שלי.
נראה לי שכן, אמרתי. עוד לא למדנו.
לא נלמד, משכה בכתף. זה כמו לצחצח שיניים. לא בגרות, שגרה.
צחקתי.
השוואה רומנטית.
אבל ברורה, ענתה.
סובבה ל-10, החזירה את הטיימר בינינו.
היום בלי נוקשות, הציעה. אם נדבר מסביב, נחזור.
בלי אובססיה הסכמתי.
נשמה.
אני מרגישה אמרה שנהיה לי קל יותר. לא הכול, אבל פחות בלתי נראית. אתה מדבר, שואל. אני רואה.
הסמקתי.
חשוב לי שנשמור על זה גם כשיהיה קל. שלא נחזור לשתוק עד שנשבר.
הנהנתי.
אני רוצה שבעוד שנה נוכל לומר: הפכנו ליותר כנים. לא מושלמים או בלי מריבות, רק יותר פתוחים.
הטיימר תקתק. שמרתי על הקשבה; לא התבדחתי.
זהו, סיימה עם הצלצול. תורך.
לקחתי את הטיימר, סובבתי.
אני מרגיש אמרתי שנעשה לי מפחיד יותר. קודם יכולתי להתחבא בשתיקה, עכשיו חייב לדבר. מפחד להעליב בלי כוונה.
הקשיבה, ראש מוטה.
חשוב לי שתזכרי: אני לא אויב. כשאני מדבר על פחדים שלי זה שלי, לא נגדך.
נשמתי.
אני רוצה שנשמור על הכלל. פעם בשבוע בכנות, בלי אשמות. גם אם לפעמים ניפול. שזה יהיה כמו… החוזה המשותף שלנו.
הטיימר צלצל. כיביתי מיד.
ישבנו בשקט. במטבח הקומקום קפץ, מעבר לקיר שכנים צחקו, דלת כניסה טרקה.
חשבתי שנצטרך גילוי גדול, כמו בסרטים, אמרה. שדבר אחד יפתור הכול. אבל יוצא ש…
שאנחנו זזים לאט, שבוע אחרי שבוע, המשכתי אותה.
נכון, הנהנה. לאט-לאט.
הבטתי בפניה. הקמטים לא נעלמו, גם העייפות. אבל במבט ראיתי משהו אחר קשב אמיתי.
נלך לשתות תה, הצעתי.
נלך, ענתה.
לקחה את הטיימר למטבח. הניחה אותו ליד קופסת הסוכר, בלי להחביא. אני שפכתי מים לקומקום, הדלקתי גז.
בחמישי הבא אחרי העבודה יש לי תור רופאה, אמרה, נשענת על השולחן. אולי אאחר.
נדחה לשישי, עניתי. לא נדבר כשאת גמורה.
הביטה בי וחייכה.
סגרנו, אמרה.
פתחתי ארון, שלפתי שתי כוסות, הנחתי על השולחן. המים רתחו.
איפה לשים את המלח? שאלתי, זוכר את הריב הראשון.
הסתובבה, ראתה את הצנצנת ביד.
איפה שאני מחפשת ענתה אוטומטית, ואז עצרה והוסיפה: מדף שני, משמאל.
הנחתי שם את הצנצנת.
קיבלתי, אמרתי.
התקרבה, הניחה יד על זרועי.
תודה ששאלת, לחשה.
הנהנתי. הקומקום רתח. הטיימר שתק על השולחן, מחכה לחמישי הבא.
