טיימר על השולחן — שוב שמת את המלח במקום הלא נכון, — אמרה בלי להפסיק לערבב בסיר. הוא נעצר, קופסת המלח בידו, מביט למדף. המלח עמד במקומו הרגיל, ליד קופסת הסוכר. — איפה זה אמור להיות? — שאל בזהירות. — לא “איפה אמור”. איפה שאני מחפשת אותו. כבר הסברתי לך. — יותר קל לך פשוט להגיד, מאשר לי לנחש, — ענה, מרגיש את התסכול המוכר עולה בו. היא כיבתה ברעש את הגז, הניחה את המכסה, הסתובבה אליו. — נמאס לי כל פעם להסביר. אפשר לפעמים שזה פשוט… יהיה במקום. — כלומר שוב עשיתי לא נכון, — סיכם, והחזיר את המלח לאותו מדף, רק קצת יותר שמאלה. היא כבר פתחה את הפה להגיב, אך טרקה את דלת הארון ויצאה מהמטבח. הוא נשאר עומד עם כף בידו, מקשיב לצעדיה במסדרון. אחר כך נאנח, טעם את המרק, הוסיף מלח באופן אוטומטי. כעבור שעה אכלו בשקט. הטלוויזיה בסלון בישרה חדשות, המסך השתקף בזגוגית הוויטרינה. היא אכלה באיטיות, כמעט בלי להביט בו. הוא שיחק עם הכף בקציצה, חושב על כך שהכול שוב חוזר על עצמו: שטות, הערה, משפט שלו, שתיקה שלה. — ככה נמשיך לחיות? — שאלה פתאום. הוא הרים מבט. — איך את מתכוונת? — אני מתכוונת, — הניחה את המזלג, — אתה עושה משהו, אני מתעצבנת, אתה נעלב. וחוזר חלילה. — יש לנו מסורת, — ניסה לצחוק. — מה אפשר עוד? היא לא חייכה. — קראתי משהו, — אמרה. — על שיחות. אחת לשבוע. עם טיימר. הוא מצמץ. — עם מה? — עם טיימר. עשר דקות אני מדברת, עשר דקות אתה. בלי “אתה תמיד”, בלי “אתה אף פעם”. רק “אני מרגישה”, “חשוב לי”, “אני רוצה”. והשני לא עונה, לא מתגונן — רק מקשיב. — מאינטרנט? — בירר. — מספר. זה לא משנה. אני רוצה לנסות. הוא לקח שלוק ממים, מרוויח זמן. — ומה אם אני לא רוצה? — שאל, משתדל שהצליל לא יהיה חד מדי. — אז נמשיך לריב על המלח, — אמרה בשקט. — אני לא רוצה. הוא בחן את פניה. קמטי השפתיים העמיקו עם השנים והוא לא שם לב מתי. היא נראתה עייפה, לא מהיום אלא כמו מחיים שלמים. — טוב, — אמר. — רק שתדעי, אני לא חזק בכל ה… טכניקות שלכם. — לא צריך להיות חזק, — חייכה בעייפות. — צריך להיות אמיתי. בערב חמישי הוא ישב על הספה, הטלפון בידו, מעמיד פנים שהוא קורא חדשות. בבטן חיכתה אי־נוחות, כמו לפני ביקור אצל רופא שיניים. על השולחן בסלון שכב טיימר מטבח עגול, לבן, עם מספרים מסביב. לרוב היא השתמשה בו כשאפיתה עוגות. היום שכב ביניהם, כמו חפץ זר. היא הביאה שתי כוסות תה והתיישבה מולו. עליה היה סוודר ביתי רחב, השיער אסוף לקוקו מרושל. — נתחיל? — אמרה. — יש אצלנו תקנון? — ניסה להתלוצץ. — כן. אני ראשונה. עשר דקות. אחר כך אתה. ואם לא מספיק — שבוע הבא. הוא הנהן, הניח את הטלפון בצד. היא לקחה את הטיימר, סובבה ל-10, ולחצה. נשמע תקתוק קל. — אני מרגישה… — פתחה ואז השתתקה. הוא תפס את עצמו מחכה ל”אתה אף פעם” או “אתה שוב”, והשרירים כבר מוכנים להיסגר. אבל היא, כפות ידיה צמודות, המשיכה: — אני מרגישה שאני מין רקע. שהבית, האוכל, החולצות שלך, הימים שלנו — זה כאילו קורה לבד. ואם אפסיק, הכול יתפרק ואף אחד לא ישים לב עד שיהיה מאוחר מדי. רצה להגיד שהוא שם לב. שהוא פשוט לא אומר. שאולי היא לא נותנת לו לעשות כלום. אבל נזכר בכלל וסתם את פיו. — חשוב לי, — הביטה בו לרגע ואז שוב הסיטה מבט, — שמה שאני עושה יהיה… נראה. לא מחמאה או תודה כל יום, אבל שתגיד לפעמים לא רק שהמרק טעים, אלא שאתה מבין כמה זה קשה — וזה לא בא סתם כך. הוא בלע רוק. הטיימר המשיך לתקתק. רצה להתווכח שגם הוא עייף, שגם בעבודה לא קל. אבל אין בתקנון סעיף “להתפרץ באמצע”. — אני רוצה… — נשפה. — אני רוצה לא להיות “ברירת מחדל אחראית” על הכול. הבריאות שלך, החגים שלנו, הילדים. לפעמים להיות חלשה, לא רק להחזיק. הוא הביט בידיה. על האצבע טבעת שהביא לה לעשר שנות נישואין, קצת לוחצת עכשיו. זכר איך התרגש אז לבחור מידה. הטיימר צפצף. היא נרתעה, חייכה בתנועה עצבנית. — זהו, — אמרה. — עשר הדקות שלי. — ואני… — כחכח. — עכשיו אני. היא הנהנה וסובבה שוב ל-10, דחפה אליו. הרגיש כמו תלמיד ליד לוח. — אני מרגיש… — התחיל ומיד הרגיש מגוחך. — אני מרגיש שלפעמים בבית בא לי… להתחבא. כי אם אני עושה משהו לא נכון — ישר רואים. ואם נכון, אז זה פשוט… כמובן מאליו. היא הנהנה קלות, לא קוטעת. — חשוב לי, — המשיך, מקשיב לעצמו, — שכשהגעתי מהעבודה והשקעתי בכורסה, זה לא פשע. גם אני לא יושב כל היום, גם אני עובד. הביט בה. מבט עייף, אבל קשוב. — אני רוצה… — היסס. — כשתכעסי — אל תגידי “אני לא מבינה כלום”. אני כן מבין. אולי לא הכול, אבל לא אפס. כשאת אומרת את זה, בא לי להיסגר. כי כל תשובה תהיה שגויה. הטיימר שוב צפצף. הוא נרתע, כאילו נמשה ממעמקים. ישבו בדממה. הטלוויזיה כבויה, במטבח משהו זימזם — מקרר או רדיאטור. — מוזר, — אמרה. — כאילו חזרה. — כאילו אנחנו לא זוג, אלא… — חיפש מילה. — מטופלים. היא חייכה חצי חיוך. — אז מטופלים. נסה חודש אחד, פעם בשבוע. הוא משך בכתפיו. — חודש זה לא גזר דין. היא לקחה את הטיימר, חזרה למטבח. הוא ליווה אותה במבט וחשב שלאט־לאט נכנס להם פריט ריהוט חדש הביתה. בשבת הלכו לקניות. היא הלכה לפניו עם עגלה, הוא אחריה עם הרשימה: חלב, עוף, דגנים. — תביא עגבניות, — אמרה בלי להסתובב. הוא בחר כמה עגבניות, שם בשקית. פתאום רצה לומר “אני מרגיש שהעגבניות כבדות”, וחייך לעצמו. — מה? — הסתובבה. — מתאמן, — ענה. — בניסוחים חדשים. גלגלה עיניים, אבל נמתח לה חיוך קטן. — לא חייבים אנשים, — אמרה. — למרות שאולי… צריך. עברו ליד מדף עוגיות. הוא שלח יד לעוגיות האהובות עליה, נזכר מה אמרה על סוכר ולחץ דם. היד קפאה. — תקנה, — קלטה את ההתלבטות. — אני לא ילדה. אם לא אוכל — אקח לעבודה. הוא שם את החבילה בעגלה. — אני… — התחיל ועצר. — מה? — שאלה. — אני מבין שאת עושה הרבה, — פלט בהתבוננות בתווית המחיר. — זה ליום חמישי. הביטה בו, חייכה קלות. — אספור לך, — אמרה. השיחה השנייה הייתה קשה יותר. הוא התיישב על הספה באיחור של רבע שעה: עבודה, פקק, שיחה מהבן. היא כבר חיכתה, הטיימר על השולחן, המחברת שלה ליד. — מוכן? — שאלה. — רגע, — תלה את המעיל, הלך למטבח, מזג מים. חזר, ראה את מבטה בגבו. — לא חייב, — אמרה. — אם לא מתאים, תגיד. — מתאים, — ענה, על אף שפנימה הכול רצה לסגת. — פשוט יום קשה. — גם שלי, — ענתה בקצרה. — אבל הגעתי בזמן. הוא לחץ כוס ביד. — בסדר, — אמר. — נתחיל. היא סובבה את הטיימר ל-10. — אני מרגישה, — אמרה, — שאנחנו חיים כמו שכנים. מדברים על חשבונות, קניות, בריאות, כמעט לא על רצונות. לא זוכרת מתי תכננו חופשה זוגית, ולא לפי מי שהזמין אותנו. חשב על הצימר אצל אחותה והספא משנה שעברה שההסתדרות שלחה אליהם. — חשוב לי, — המשיכה, — שתהיה לנו תוכנית משותפת, לא רק מטלות. לא רק “פעם ניסע לים”, אלא באמת: לפה, אז, לכמה ימים. ושיהיה ביחד, לא שאני דוחפת. הנהן, היא הביטה מעבר לו. — אני רוצה… — נעצרה. — שאני אוכל לדבר על סקס לא רק כשרבנו בגלל זה. מביך אותי, אבל חסר לי לא רק מעשה, אלא גם… תשומת לב. חיבוק, נגיעה, לא לפי לוח זמנים. חש חום אוחז באוזניו. רצה להתלוצץ שזה כבר לא הגיל, אבל לא הצליח. — כשאתה מסתובב אל הקיר, — אמרה, — אני חושבת שכבר לא חשוב לך. לא רק כאישה — בכלל. הטיימר מתקתק. הוא לא הביט בו שלא יראה כמה נשאר. — זהו, — אמרה כשהצליל נשמע. — תורך. שלח יד אליו, רעדה לו היד. היא עצמה סובבה וקרבה אליו. — אני מרגיש, — פתח, — שכסף מדברים עליו כאילו אני… כספומט. אם אני מסרב — זה קמצנות, לא פחד. היא שתקה, שפתיה קפוצות. — חשוב לי שתדעי, — המשיך, — שאני פוחד להישאר בלי רשת ביטחון. זוכר את שנות התשעים, כל שקל נמדד. כשאת אומרת “מה יש, יהיה בסדר”, אני מתכווץ. נשם עמוק. — אני רוצה, שכשתתכנני הוצאה גדולה — נדבר מראש. לא שאת מודיעה: נרשמתי, קניתי, הזמנתי. לא מפריע לי כסף — מפריעים לי הפתעות. הטיימר צפצף. נשם לרווחה. — אני יכולה להגיב? — התפרצה. — לא לפי הכללים, אבל לא שותקת. קפא. — תגידי, — אמר. — כשאתה אומר “אני כספומט”, — רעדה קולה, — אני מרגישה שאתה רואה אותי כמבזבזת. גם אני פוחדת. להיות חולה, שתעזוב, להישאר לבד. לפעמים אני קונה משהו כי אני רוצה להרגיש שיש לנו עתיד. שאנחנו עוד חולמים. פתח פה, סגר. הביטו זה בזו כניצבים משני צידי שולחן. — זה לא לפי הטיימר, — לחש. — יודעת, — ענתה. — אני לא רובוט. חייך במרירות. — אולי הטכניקה הזו לא מתאימה לאנשים חיים, — מלמל. — היא למי שרוצה לנסות שוב, — ענתה. נשען אחורה, מרגיש עייפות בכל הגוף. — מספיק להיום, — הציע. הביטה בטיימר, ואז בו. — טוב, — הסכימה. — אבל לא נכשלנו. רק הערה בשוליים. הנהן. היא לקחה את הטיימר, לא החזירה, רק הניחה קרוב לקצה, כאילו תשאיר פתח לחזור. בלילה התקשה להירדם. היא שכבה על ידה, גב אליו. רצה להניח לה יד על הכתף — עצר כמה ס”מ לפני. המילים שאמרה הדהדו לו בראש. לאט־לאט משך ידו והתהפך על גבו, בוהה בחושך. השלישית הגיעה שבוע אחרי, אבל התחילה באוטובוס. נסעו יחד לקופת החולים: לו א.ק.ג, לה בדיקות. היה דחוס, עמדו צמוד. היא שתקה, מביטה בחלון, הוא בפרופיל שלה. — את כועסת? — שאל. — לא, — ענתה. — חושבת. — על מה? — שאנחנו מתבגרים, — ענתה בלי להסיט מבט. — ואם לא נלמד לדבר עכשיו, אחר כך לא נוכל. רצה לענות שעדיין בסדר, אבל זכר איך השתנק אתמול במדרגות. — אני פוחד, — הפתיע את עצמו, — שאם אשכב בבית חולים, תבואי ותכעסי עלי בשקט. פנתה אליו. — אני לא אכעס, — אמרה. — אפחד. הנהן. בערב, בסלון, הטיימר על השולחן. שתי כוסות תה, היא מתיישבת מולו. — היום תתחיל אתה, — הציעה. — לי נגמרו מילים כבר באוטובוס. נאנח, סובב ל-10. — אני מרגיש, — אמר, — שכאשר את מדברת על עייפותך, ישר נדמה לי שאת מאשימה אותי. גם אם לא. אני ישר מתגונן, אפילו לפני שסיימת. היא הנהנה. — חשוב לי, — המשיך, — ללמוד להקשיב, לא רק להתגונן. אבל לא לימדו אותי. כילד, אשמה הייתה עונש. וכשאת אומרת שרע לך, אני שומע “אתה רע”. פעם ראשונה אמר בקול. — אני רוצה — שנקבע: כשאת מדברת על הרגשתך, זה לא אשמתי אוטומטית. ואם יש טעות — תגידי “אתמול”, “עכשיו”. הטיימר מתקתק. היא מקשיבה. — זהו, — סיים כשנשמע הצליל. — תורך. היא סובבה. — אני מרגישה, — אמרה לאט, — שחייתי שנים ב”להחזיק”. על כולם. כשאתה שותק אני מרגישה שגררתי את כל העגלה לבד. הזכיר לו את לוויית אמה אשתקד. אז באמת שתק הרבה. — חשוב לי, — המשיכה, — שתתחיל שיחות לפעמים. שלא כל פעם אני אדחוף ואהיה הנודניקית. הנהן. — אני רוצה — נסעה והוסיפה, — שנקבע שני כללים. אחד: לא מדברים רציני כשמישהו כבר עייף או כועס. דוחים. הביט בה. — שניים: לא מרימים קול ליד הילדים. לפעמים קשה, אבל אני לא רוצה שיראו אותנו צורחים. הטיימר צפצף, היא סיימה מהר. הוא חייך במבוכה. — זה כבר לא לפי התקנון, — העיר. — אבל לפי החיים, — ענתה. כיבה את הטיימר. — מסכים, — אמר. — עם שני הכללים. היא הרפתה כתפיים. — ואני, — הוסיף, — רוצה כלל אחד. — איזה? — נבהלה. — שאם לא סיימנו בזמן, — אמר, — לא נושאים מריבה עד הלילה. דוחים לחמישי הבא. בלי “החזית”. הרהרה. — ניסוי, — אמרה. — אם דחוף — נתגבר. — רק לא עם דלק, — חייך. — סגרנו, — אמרה. בין שיחות, החיים זרמו. בבוקר הוא מבשל קפה, היא מקפיצה חביתה. לפעמים שוטף כלים בלי לבקש. היא רואה, לא תמיד אומרת. בערב רואים סדרה, מתווכחים על הדמויות. לפעמים רצתה לומר “גם אצלנו”, ואז זוכרת את הכלל — למחרת. פעם אחת עמדה ליד הגז, הוא ניגש ושם יד על מותנה. סתם. — מה? — שאלה. — כלום, — ענה. — מתאמן. — במה? — הופתעה. — במגע, — חייך. — לא רק לפי לוח זמנים. היא חייכה. — אספר לזכותך, — אמרה. אחרי חודש שוב ישבו על הספה, הטיימר ביניהם. — ממשיכים? — שאל. — מה אתה אומר? — הפנתה אליו. הביט על גוף העיגול הלבן, על ידיה, על ברכיו. — כן, — ענה. — עוד לא למדנו. — ואף פעם לא נלמד, — משכה בכתפיים. — זה לא בחינה. זה כמו לצחצח שיניים. התחייך. — דימוי רומנטי. — אבל מובן, — ענתה. סובבה ל-10, הניחה. — היום בלי דרמות, — הציעה. — אם נסטה — נחזור. — בלי קיצוניות, — הסכים. נשמה. — אני מרגישה, — אמרה, — שנהיה לי יותר קל. לא בהכול, אבל… כאילו הפסקתי להיות בלתי נראית. אתה התחלת לדבר, לשאול. אני רואה את זה. הסמיק קצת. — חשוב לי, — המשיכה, — שלא נפסיק כשתהיה תקופה “קלה”. שלא נחזור להרגל לשתוק עד שמתפוצצים. הנהן. — אני רוצה, — אמרה, — שעוד שנה נוכל להגיד שהיינו יותר כנים. לא מושלמים, לא בלי ריבים — פשוט כנים. הטיימר מתקתק. עכשיו רצה להקשיב, לא להתלוצץ. — זהו, — סיימה כשהצליל נשמע. — תורך. לקח את הטיימר, סובב והפעיל. — אני מרגיש, — אמר, — שנהיה לי מפחיד יותר. פעם יכולתי להתחבא בשתיקה, עכשיו צריך לדבר. ופוחד להעליב. היא הקשיבה, ראש טיפה מוטה. — חשוב לי, — המשיך, — שתזכרי: אני לא אויב. כשאני אומר פחדים שלי — זה לא נגדך. זה רק אני. השתהה. — אני רוצה, — אמר, — שנשמור על הכלל. פעם בשבוע — אמיתי, בלי האשמות. גם אם לפעמים נתפלק. שיהיה כמו… החוזה שלנו. הטיימר צפצף שוב. כיבה אותו מייד. ישבו בשקט. משהו נקש במטבח — קומקום. בדירה ממול צחקו, טרקת דלת כניסה. — חשבתי שצריך גילוי אחד גדול, — אמרה. — כמו בסרטים. שיהיה שינוי. אבל בעצם… — בעצם כל שבוע, קצת, — השלים. — כן, — הנהנה. הביט בפניה. הקמטים לא נעלמו, גם העייפות לא. אבל במבט הייתה עוד שכבה, אולי תשומת לב. — בואי נשתה תה, — הציע. — בוא, — הסכימה. לקחה את הטיימר למטבח. הניחה ליד קופסת הסוכר, לא החביאה. הוא מילא קומקום, הדליק אש. — בחמישי הבא אחרי העבודה יש לי תור לרופא, — אמרה, נסמכת על השולחן. — אולי אאחר. — אז נדחה לשישי, — ענה. — לא מדברים כשהגעת גמורה. הביטה בו וחייכה. — סגרנו, — אמרה. הוא פתח ארון, הוציא שתי כוסות, הניח על השולחן. עלי הקומקום רתחו. — איפה לשים את המלח? — נזכר בשיחה הראשונה. הסתובבה, ראתה את הקופסה בידו. — איפה שאני מחפשת, — ענתה אוטומטית, ואז עצרה, הוסיפה: — מדף שני, משמאל. הוא הניח במקומה. — קיבלתי, — אמר. היא נעמדה קרוב, נגעה בכתפו. — תודה ששאלת, — אמרה בשקט. הנהן. הקומקום רתח חזק. הטיימר שתק על השולחן, מחכה לחמישי הבא.

Life Lessons