שולמית הגיעה לגיל 64… ועדיין משלמת את ההוצאות של הבן שלה, עידו, שהוא בן 33 ולא הצליח לעוף מהקן.
שולמית תמיד חלמה על שני דברים:
שהילדים שלה יגדלו בריאים…
ושיום אחד היא תוכל סוף סוף לנוח קצת.
לא מותרות.
לא טיולים לחו”ל.
לא פינוקים.
רק קצת שקט.
אבל החיים סידרו אחרת.
הבן הבכור שלה, עידו, סיים לימודים באוניברסיטת תל אביב… אבל עבודה קבועה הוא לא הצליח למצוא.
היו לו ארבעה עבודות מזדמנות.
כולן בשכר מינימום.
בלי תנאים.
בשעות עבודה שמרגישות כמו עונש.
הוא ניסה לשכור חדר בדירה.
המשכורת בקושי כיסתה משהו.
ניסה לחסוך.
שום דבר לא נשאר בצד.
ניסה “להתבגר”, לקחת את עצמו בידיים.
המציאות טרקה לו את הדלת באותו כוח.
והוא חזר הביתה.
עם תרמיל, כמה חולצות…
והפסד שהוא לא הצליח לדבר עליו.
שולמית קיבלה אותו, כמו שרק אמא ישראלית יודעת:
עם אוכל חם, מיטה מסודרת והמילים
“אל תדאג, בן שלי… הכל יסתדר.”
חודשים.
שנים.
הדלת שלו אף פעם לא נסגרה בבית.
והגיע היום של יום ההולדת ה-64 של שולמית.
עוגה צנועה.
שלוש נרות.
משאלה שהיא שמרה לעצמה.
וכשהיא חתכה את העוגה, עידו שמע אותה אומרת משהו שחתך לו את הלב:
“הלוואי שיום אחד אוכל להפסיק לעבוד… אפילו לשנה אחת לפני שאעבור לעולם הבא.”
עידו הרכין ראש.
לא מבושה.
מכאב.
ובאותו רגע הבין משהו שהוא ניסה להדחיק תקופה ארוכה:
זה לא שהוא לא רצה לעוף מהקן.
המדינה הזו גורמת לזה שגם בוגר עם תואר צריך לחיות כמו נער בלי שקל לכיס.
המשכורות מגוחכות.
המחירים בשכירות עולים לשמים.
האפשרויות כאן דלות.
והאינפלציה… לא חסה על אף אחד.
שולמית לא החזיקה בן מפונק.
היא החזיקה בן שהמערכת חתכה לו את הכנפיים.
ועידו לא “על התלות”.
הוא חלק מדור שעובד קשה יותר…
בשביל לקבל הרבה פחות.
באותו ערב, בזמן שראה את אמא שלו שוטפת כלים ביום ההולדת שלה,
עידו נשבע בלב:
“אמא, אני לא אתן לך לסיים את החיים שלך בזה שאת תמשיכי להחזיק אותי.
אני אמצא דרך.
גם אם זה ייקח זמן.
גם אם זה יכאיב.
גם אם אתחיל שוב ושוב, כמה שצריך.”
כי יש אמיתות שחורצות את הלב:
הרבה הורים ממשיכים להחזיק את הילדים הגדולים שלהם…
לא כי הם רוצים,
אלא כי החיים בארץ יקרים מדי לחלומות.
והרבה ילדים נשארים בבית…
לא כי הם עצלנים,
אלא כי אין להם סיכוי לשרוד לבד.
מילות סיום
אל תשפטו את הילד שעוד לא עף.
אל תפספסו את ההורה שעוד נותן.
הבעיה היא לא במשפחה…
הבעיה היא במציאות שהמשפחה נאלצת להילחם בה.
