נסעתי לבקר את אחי לחג החנוכה… וגיליתי שהוא בכלל לא הזמין אותי, כי אשתו “לא רוצה אנשים כמוני” בבית שלה.
אני בת 41, אחי בן 38. כל חיינו היינו קרובים מאוד גדלנו יחד, חלקנו חדר, סודות, עבודות, אפילו את הזמנים הקשים. אבל מאז שהתחתן, משהו בו השתנה, למרות שאני לא רציתי להאמין בזה.
בשנה שעברה, כבר בתחילת כסלו, זיהיתי משהו מוזר: אחי לא הזכיר כלום על הדלקת נרות משותפת. ואנחנו תמיד חוגגים יחד, תמיד.
ערב אחד אמרתי לעצמי: “אם הוא לא מזמין, אז אני אזמין את עצמי.” זה בכל זאת אחי, לא איזה זר.
בערב החג, בסביבות שש, שלחתי לו הודעה לשאול מתי יבוא לאסוף אותי. לא ענה. התקשרתי הטלפון כבוי. משהו בי הצטמק. לקחתי מונית ונסעתי ישר לבית שלו ברמת גן.
כשהגעתי, שמעתי מוזיקה, צחוק, ילדים רצים… שולחן ערוך, חגיגה. היה לי ממש לא נעים לדפוק, כי היה ברור שחוגגים שם. ובכל זאת דפקתי.
אחי פתח. פניו החווירו. חיבק אותי קצרות, אבל היה מתוח מאוד.
הוא אמר:
“אה, אחותי… למה לא הודעת שאת באה?”
עניתי:
“כי אתה לא הודעת כלום בעצמך. בגלל זה באתי. מה קורה פה?”
לפני שהזמין אותי להיכנס, הסתובב לאחור כמו מי שבודק משהו.
נכנסתי… ונשארתי עומדת. על השולחן כל המשפחה של אשתו: דודים, בני דודים, אפילו השכן. כולם. רק אני לא הוזמנתי.
אשתו בירכה אותי בחיוך מאולץ והמשיכה להגיש כאילו אני לא קיימת.
התיישבתי על הספה, זרה, מתבוננת. ודווקא אז, בשקט, שמעתי את אשתו של אחי אומרת לאמא שלה בטוחה שאני לא שומעת:
“אמרתי לך, היא תבוא להרוס לי את הערב. אני לא רוצה אנשים כמוה כאן.”
“אנשים כמוני?”
מה זה אומר? מה עשיתי?
הרגשתי איך אני בקושי נושמת, מנסה לא לבכות מול כולם.
אחי שמע גם כן. פניו השתנו. הוא ניגש אלי ולחש:
“אחותי, אל תתייחסי. היא פשוט ככה.”
הבטתי בו:
“ככה איך? מה עשיתי לה? איך ייתכן שאני באה לבית אחי ומרגישה מיותרת?”
אז הוא הודה בהכל:
“היא לא רצתה שאזמין אותך. אמרה שאת חזקה מדי, חושבת יותר מדי, תמיד רוצה לעזור ומתערבת. ולא רציתי לריב איתה בחג.”
נשארתי נטולת מלים.
אחי שלי העדיף לא להזמין אותי… רק כדי שלא יהיו בעיות עם אשתו.
לא עשיתי סצנה. לא אמרתי שום דבר.
רק קמתי ואמרתי:
“אל תדאג. אני הולכת.”
הוא התחנן שאשאר, אבל לא יכלתי. לא רציתי להרגיש מיותרת.
הלכתי עד לפינת הרחוב עם גוש בגרון.
בבית חיממתי לי צלחת אורז עם עוף ואכלתי לבד. עברתי על תמונות חנוכה שלנו מהעבר. הרגשתי שהלב שלי נשבר כי הוא לא הגן על המקום שלי לצידו, על מה שהיה בינינו.
עד היום לא דיברנו על זה. הוא מבטיח “מתישהו” לבוא אלי… אבל אני עוד לא החלטתי אם לדבר איתו בכלל, או פשוט לתת לדברים להתרחק.
דבר אחד בטוח את החנוכה הזה לא אחגוג איתם.
