נסעתי לבקר את אחי לחג החנוכה וגיליתי שהוא לא הזמין אותי, כי אשתו “לא רוצה אנשים כמוני” בביתה.
אני בן 41, אחי בן 38. כל חיינו היינו קרובים מאוד גדלנו יחד, חלקנו חדר, סודות, אפילו עבדנו יחד בזמנו, עברנו גם רגעים לא פשוטים. מאז שהתחתן, הרגשתי שהוא משתנה, למרות שניסיתי לא להתייחס לזה.
השנה שעברה, כבר בתחילת כסלו, שמתי לב למשהו מוזר: אחי בכלל לא הזכיר את הדלקת הנרות המשותפת. תמיד חגגנו ביחד, כל המשפחה, כל שנה.
לילה אחד פשוט החלטתי להפסיק לחכות. אמרתי לעצמי:
“אם הוא לא מזמין אז אני אזמין את עצמי.”
זה בכל זאת אחי, לא מישהו זר.
בכ”ה בכסלו, בסביבות שש בערב, שלחתי לו הודעה: “מתי אתה עובר לאסוף אותי?” הוא לא ענה. ניסיתי להתקשר הנייד כבוי. משהו התכווץ לי בבטן. קראתי מונית ונסעתי ישר אליו, לבית שלו בפתח תקווה.
הגעתי, ושמעתי מוזיקה, קולות צחוק של ילדים, ריח של לביבות וסופגניות הכול שוקק שמחה. אפילו התביישתי לדפוק, כי ראיתי מחלון הסלון שכולם שם. אבל דפקתי.
אחי פתח לי. פניו החווירו. חיבק אותי מהר, ראיתי שהוא לחוץ.
הוא אומר:
“אה, אחי למה לא התקשרת קודם?”
אמרתי:
“כי חיכיתי שתתקשר אתה. ראית שלא אמרת כלום. מה קורה פה?”
לפני שהספיק להכניס אותי פנימה, הסתובב אחורה, כמו מי שמודד את צעדיו.
נכנסתי ונעצרתי.
סביב השולחן כל המשפחה של אשתו: בני דודים, דודות, דודים, אפילו השכנה מלמעלה. כולם.
רק אני חסר.
אשתו בירכה אותי בחיוך מאולץ והמשיכה להגיש, כאילו אני שקוף.
התיישבתי בצד הספה, נבוך, כאילו אין לי קיום. בדיוק שם, בשקט הזה, שמעתי את אשתו לוחשת לאמה בטח חשבה שאני לא שומע:
“אמרתי לך שהוא יבוא לקלקל לי את הערב. לא רציתי אנשים כמוהו פה.”
“אנשים כמוני?”
מה זה אומר? מה כבר עשיתי?
הרגשתי שאני בקושי נושם, נאבק לא לבכות מול כולם.
גם אחי שמע את דבריה. פניו השתנו. ניגש אלי ולחש בטון שקט:
“אל תשים לב אליה. היא כזאת.”
הבטתי בו:
“כזאת מה? מה עשיתי לה? איך ייתכן שאני בא לבית של אחי ומרגיש כמו עול?”
ואז הוא הודה:
“היא לא רצתה להזמין אותך. אמרה שאתה עם אופי חזק, חושב יותר מדי, מנסה לעזור ולהתערב יותר מדי. ולא רציתי שנריב בחנוכה.”
נאלמתי.
האח שלי, העדיף לא להזמין אותי רק כדי לא לריב איתה.
לא עשיתי סצנה. לא אמרתי כלום.
פשוט קמתי ואמרתי:
“עזוב, הכל בסדר. אני הולך.”
הוא התחנן שאשאר, אבל לא הסכמתי. לא רציתי להרגיש “עודף” במקום שאמור להיות הכי בית.
הלכתי עד פינת הרחוב, בגרון חנוק.
בבית, חיממתי לעצמי צלחת אורז עם שוק עוף. אכלתי לבד. דפדפתי בתמונות ישנות מחנוכה עם אחי. הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר כי הוא לא הצליח להגן על המקום שלי לידו, על הקשר שלנו, על ההיסטוריה המשותפת.
עד היום לא דיברנו על זה. הוא כל הזמן מבטיח “יום אחד” לקפוץ לביקור אבל אני עדיין לא יודע אם לדבר איתו בכלל, או פשוט להרפות.
הדבר היחיד שברור: את החג הזה לא אחגוג איתם.
הבנתי שגם קשרים חזקים לפעמים נחבטים ונשברים, ובכל זאת כדאי לשמור מקום בלב אחרי הכול, משפחה לא בוחרים, אבל את הדרך בה מתמודדים עם האכזבה דווקא כן.







