לפני שנים רבות, כשעוד האמנתי באהבה עיוורת, עשיתי את הטעות הכלכלית הכי רומנטית בחיי: בניתי את גן העדן שלי על קרקע שלא הייתה שלי.
כשהתחתנתי, חמתי קיבלה אותי בחיוך ואמרה:
“ילדה טובה, למה שתשלמי שכירות? למעלה, על גג הבית שלי, יש מקום. תבנו לכם קומה ותוכלו לחיות בשקט ובנחת.”
באותו רגע זה נשמע כמו ברכה.
האמנתי לה.
האמנתי גם לאהבה.
אני ובעלי התחלנו להשקיע כל שקל שחסכנו בבית העתידי שלנו.
לא קנינו רכב.
לא נסענו לחופשות.
כל הבונוסים, כל החסכונות הלכו לטיח, אריחים, אדני חלונות, אנשי מקצוע.
חמש שנים של עבודה יומיומית.
לאט.
בתקווה.
הפכנו מקום ריק לדירה של ממש.
עם מטבח כמו שפינטזתי,
עם חלונות גדולים שמכניסים אור,
עם קירות בצבעים שדמיינתי לבית שלנו.
הייתי אומרת בגאווה:
“זה הבית שלנו.”
אבל החיים לא שואלים אותך אם את מוכנה.
הנישואין שלנו החלו להיסדק.
מריבות.
צעקות.
פערים שכבר אי אפשר היה לגשר עליהם.
ביום בו החלטנו להיפרד, קיבלתי את השיעור היקר של חיי.
אספתי את הבגדים שלי, דמעות זולגות מעיניי, הבטתי על הקירות שליטפתי, ששייפתי בעצמי, שצבענו יחד, ואמרתי:
“תחזירי לי לפחות את החלק שלי, או שלמו לי את החלק שמגיע לי.”
וחמתי אותה אישה שבעבר הציעה לנו “לבנות למעלה” עמדה בפתח, ידיים שלובות, מבט קר:
“פה אין לך כלום. הבית שלי, המסמכים שלי. אם את יוצאת את לוקחת רק מה שעלייך. כל היתר נשאר כאן.”
אז הבנתי.
אהבה לא חותמת על חוזה.
אמון הוא לא בעלות.
ועבודה בלי חוזה וניירת משפטית היא פשוט הפסד.
הסתכלתי על הדירה שבנינו, הבית שחלמתי עליו, יצאתי לרחוב עם שני מזוודות וחמש שנות חיים שהתגלמו בבטון, קירות שכבר לא שייכים לי.
עזבתי בלי שקל,
בלי בית,
אבל עם תובנה גדולה.
ההפסד הכי גדול הוא לא על הנאות,
ההפסד הכי כואב הוא על השקעה במקום שמעולם לא היה שלך.
לבנים אין לב.
מילים מתפוגגות.
רק ניירות נשארים.
ואם יש לי עצה אחת לתת לכל אישה:
לא משנה כמה אהבה יש אל תבני את עתידך על אדמה של אחרים.
כי לפעמים “חסכון שכר הדירה” עלול לעלות לך בחיים עצמם.







