יומן אישי הטעות הכלכלית הכי רומנטית שעשיתי:
בנינו לנו גן עדן קטן אבל על קרקע של מישהו אחר.
כשהתחתנתי, חמותי חייכה אליי ואמרה:
“בת יקרה, למה לשלם שכירות? על הגג יש הרבה מקום. תבנו לכם דירה למעלה, תחיו בשקט ושלווה”.
באותו הרגע חשבתי שזאת ברכה.
האמת, האמנתי לה.
האמנתי גם לאהבה.
בעלי ואני השקענו כל שקל שחסכנו בדירה העתידית.
לא קנינו רכב.
לא נסענו לחופשות.
כל בונוס, כל הפרוטות נזרקו לטובת קבלנים, חומרי בניין, חלונות וריצוף.
חמש שנים בנינו, לאט ובתקווה.
הפכנו מחלל ריק לבית אמיתי.
עם מטבח שתמיד חלמתי עליו,
חלונות גדולים,
קירות שצבעתי בגוונים שדמיינתי שיהיו “שלנו”.
עמדתי שם בגאווה ואמרתי:
“זה הבית שלנו”.
אבל החיים לא שואלים אם את מוכנה.
בהדרגה, הזוגיות נסדקה.
מריבות, צעקות,
פערים שלא הצלחנו לגשר עליהם.
כשקיבלנו החלטה להיפרד, קיבלתי את השיעור הכי יקר של חיי.
ארזתי בבכי את הבגדים שלי,
ועצרתי להביט בקירות ששייפתי וצבעתי במו ידיי,
ולחשתי:
“תחזירו לי לפחות חלק ממה שהשקעתי. לפחות את החלק שלי.”
חמותי אותה אישה שאמרה פעם “תבנו למעלה”
עמדה בכניסה עם ידיים שלובות ומבט קר:
“כאן אין לך כלום. הבית שלי, הכל בטאבו שלי.
אם את עוזבת, קחי איתך רק את מה שבידייך. השאר נשאר פה.”
אז הבנתי.
אהבה לא יש לה מסמכי טאבו.
אמון הוא לא קניין רשום.
ועבודה קשה בלי חוזה או רישום סתם בגדר אשליה.
יצאתי לרחוב עם שני מזוודות וחמש שנים שהפכו לקירות ובטון שלא שלי עוד.
עזבתי בלי שקל,
בלי בית,
אבל עם תובנה שעולה זהב.
הכסף שהכי מבוזבז הוא לא זה שבוזבזת על בגדים או מסעדות,
אלא זה שהשקעת במשהו שמעולם לא היה על שמך.
לבנים אין רגשות.
מילים מתפוגגות.
אבל מסמכים הם נשארים.
ואם יש לי עצה אחת לכל אישה:
אל תבני עתיד על קרקע של אחר, גם לא מאהבה הכי גדולה.
כי לפעמים, החיסכון בשכירות עולה לך כל החיים.







