נו, גדי, בבקשה! באמת שאין לי מושג מה לעשות, המים מתפרצים, אני עומדת להטביע את כל הקומה! ואתה הרי זוכר את הגברת המרשעת מהדירה למטה היא תשרוף אותי חי! הידיים שלי רועדות, אפילו את הברז הראשי אני לא מוצאת! הקול שלה בצד השני של הטלפון היה חד ודקיר, כמו סירנה צפופה של מלצרית לחוצה, והוא גלש גם להגיגבש שבפינת השולחן, אף שהנייד כלל לא היה על רמקול.
רות נעמי הניחה באיטיות את המזלג על הצלחת. רעש המתכת על החרסינה הדהד בחדר האוכל החמים כמו פעמון ענק, כאילו האות לתחילת זירת קרב חדשה, זירה שהפכה לה מדי שבוע בשלוש השנים האחרונות.
מולה ישב בעלה, גדי, נושך שפתיים באי נוחות. פעם הביט בסירים שעמדו להתקרר, פעם במסך הנייד שזרח, פעם הוריד את עיניו.
אירית, תנשמי, מלמל, איזה ברז? מתחת לכיור? באמבטיה? תסגרי את הראשי בכניסה.
אין לי מושג איפה זה! גדי, תבוא, בבקשה! אני מפחדת! אולי זה מים רותחים? אני לבד, זה מלחיץ!
המבט של גדי הזדחל אל אשתו. הצבע שבו היה אותה תערובת מוכרת בקשה וייאוש שרות ידעה לזהות בתקופה האחרונה כמו תפריט חוזר.
נעמי, את שומעת? זה לא פשוט. אירית הרי לא טכנית בכלל. ילדה קטנה. צריך לקפוץ.
ברור, ענתה רות יציב, מסתירה את הטייפון שהשתולל בתוכה. הרי זה לא יום הנישואין שלנו. ברור. לא בניתי על היום הזה שבועיים מראש. ולא עמדתי שלוש שעות במטבח. סע, גדי. תציל את אירית. הרי בלי גיבור כמוך, אין לה קיום.
נו, די, גדי קפץ, לופת מפתחות המכונית. היא ידידה מילדות. זה אדם בצרה. אהיה כמו ברק, רק מחליף גומייה וחוזר. רק שימי את התבשיל בתנור, שלא יתקרר.
הדלת נטרקה מאחור, משאירה את רות בדירה ספוגת ריחות ארוחת הערב, חמיצות האכזבה נמרחת בין הסירים. היא הלכה לחלון, זיהתה את הרכב של גדי נוסק לרחובות תל אביב המתעטפים בחשכת לילה.
אירית. שם שנדחף כמו שושבין. פעם “ידידה מהגן”, “בת כיתה”, “במקום אח” כל התארים שגדי העניק לה. היא השתלטה על מרחב חייהם מאז גירושיה, והתחילה במנות מדודות קצת תעביר רהיט, קצת יסדר מדפסת. וגדי, נשמה נדיבה, כמובן התמסר. אבל התיאבון תמיד גובר. אירית ידעה היטב לייצר כאוס קטן בדיוק כשהיה תור רות להיות עם בעלה פנצ׳ר באמצע נתיבי איילון, מדף נופל במקלחת, ארון שצריך הרכבה דחופה “כי אין איפה לגור”. תמיד ברגע שכבר היו להם תכניות.
רות לא הייתה אף פעם חמות מזג. ידעה להכיר ידידות אמת אבל גם הרגישה היטב שמשהו מעבר לכיורים מטפטפים כאן. אירית, גבוהת קומה, מסודרת לעילא, מבהיקה, ידעה לדבר עם גברים כאילו הם מועמדי פרס ישראל, וללהטט כמלכה בחולשתה. גדי תמיד נרגש להציל אותה, פתאום מתמלא. רות קפאה, קילפה את שיירי הערב אל תוך המקרר. תיאבון כבר לא היה שם.
גדי חזר רק עוד שלוש שעות, מבולגן ומודף כלים, אך מרוצה מעצמו.
וואו, הצלחתי! כמעט שממש היה שם שיטפון. הסיפון התפוצץ. רצתי לילה שלם לחנות לחלק חילוף. אירית ממש נבהלה, שותה תה ונושפת ולריאן.
באמת השקתה אותך תה? שאלה רות תוך עיון בספר, כביכול.
בטח, ואפילו הביאה עוגה. עשתה עוגת תפוחים. שלחה לך דרישת שלום ובקשת סליחה שהרסה לנו את הערב.
עוגַה. רות קלטה. אם הייתה עסוקה בזרבובית, מתי הספיקה להכין עוגה? לא אמרה דבר. באותו רגע ראתה שהויכוח רק יחמיר. תכנית חדשה הבשילה בנפשה: בפעם הבאה, היא לא נשארת לבית; היא מצטרפת.
הפעם הבאה באה מהר מדי. שבת בבוקר, בדרך למושב. השמש של מאי קרצה, הבא trunk מלא פיתות ובשרים. חלום הוילה בכרמים יחד, יין ביד. ואז, הרינגטון המוכר שרות מזהה זה לא יכול להיות מישהו חוץ מאירית.
כן, אירית? מה? מה מרצד? פני גדי משתרבבים. ריח שרוף? כלום אל תגעי, תסגרי לוח החשמל במסדרון. כן, אני כבר בא.
מה העניין? רות מחכה לצד הרכב, שתלים בידה.
השקעים… לוח החשמל, היא חוששת שייכֶּלה, אין חשמלאי מהעירייה בשבת.
טוב, היא קובעת, אני באה איתך.
למה? גדי מופתע, את לא חשמלאית.
זה בדרך, אני לא אשב פה ואחכה. אפשר גם להגיד שלום לאירית. ממילא לא התראינו מזמן.
גדי לא מרוצה, אין ברירה. כל נסיעה הוא נוקש אצבעות על ההגה, רות שקטה, אך בתוכה נמתחת חוט ברזל.
אירית פתחה בדלת, חגורה בכתונת משי שמשקרת כל גבול הצניעות, איפור מושלם. כשהבחינה שרות יורדת עמו מהרכב, משהו בפניה נשמט לשנייה, אך חייכה מיד.
נעמי, איזו הפתעה! אני פשוט כאוס, לא התארגנתי! בואו, בואו… גדי, תבוא לתקן! זה מרעיש פה כמו סופה, תציל אותי!
הם נכנסו. ריח פלסטיק שרוף באמת היה שם, חלש. גדי מיד רץ ללוח החשמל, פותח ארגז כלים.
נעמי, למה את נשארת בכניסה? בואי למטבח, קפה נשים, צייצה אירית, מנסה לגרור את רות.
לא, אשאר פה. אולי גדי יצטרך עזרה. תאורה, להחזיק משהו.
להחזיק?! הוא מקצוען, גם עם עיניים עצומות יוכל, נכון גדי?
אירית, רות מביטה בה. למה לא התקשרת לחברת ניהול? יש להם מוקד 24/7, את יודעת שחשמל זה מסוכן.
חס וחלילה! כולם שם גסי רוח, משאירים לכלוך! גדי זה משפחה, יד זהב. אני סומכת רק עליו.
הידיים ה”זהב” של בעלי תוכננו לשיפודי מנגל, הדגישה רות, היינו בדרכנו לשבת בטבע.
אוי סליחה, תמיד אני הורסת! לבד זה נורא, נעמי. לבד הכל מתפרק. לך יש מי שישמור עלייך.
תוך רבע שעה גדי סיים, מכניס חוטים. יש להרכיב נתיך חדש, זה גמור.
גדי, אולי תוכל? קונה את מה שצריך, ואתה תבוא להתקין? אירית מתמסרת.
גדי לא יוכל, עונה רות, אנחנו בדרך ליישוב, נחזור מאוחר. תתקשרי לחשמלאי. תאמיני לי.
אירית יורה מבטי שנאה ברורים, ואז שוב מחייכת לגדי:
שתו קפה! קניתי אקלרים.
תודה, אכלנו, רות אוחזת בזרוע בעלה, בוא נזוז, יש לנו לוח זמנים.
מאחור, גדי נושף בהקלה, ואז שוב מנסה להצדיק את אירית.
למה את קשוחה? מכוונות טובות.
מכוונות להזמין אותך, גדי. הבגד, העיניים היא זקוקה לתשומת לב, לא לעזרה טכנית.
נו, באמת… זה רק חברות.
כמו אח שמתקן, מקשיב, ומטפח את האגו. אח מאד נוח.
הם נסעו ליישוב, אבל הרגשת צורב דבקה בשבת. רות ידעה זה לא נגמר. אירית לא תוותר. היא אוהבת לשלוט בבמה.
זה קרה שוב אחרי שבועיים: גדי בנסיעת עבודה, אמור לחזור בשישי בערב. רות מכינה ארוחת קבלת פנים. בשש בערב גדי מתקשר.
נעמי, אקפוץ לאירית. שוב בעיה.
עזבי, מה עכשיו? נפל לה רקטה לסלון?
קנתה מוט וילון כבד, ניסתה להתקין לבד מסכנה, נפלה על הרגל. אצטרך לקפוץ להרים, ואסע לקנות לה קרם רפואה. חוזר מיד.
רות הנשימה עמוק.
גדי, תבוא הביתה. אני אגש אליה בעצמי.
את? למה?
כי לאישה קל יותר להבין מה הבטא. ואתה עייף. אני אטפל. אתה תנוח.
רות תכננה: לא לתקן אצלה, לתקן את הדינמיקה. היא פתחה את האתר “בעל לשעה”, הזמינה את השיפוצניק הכי קשוח. אחר כך, הזמינה שליח מרשת בתי המרקחת עם קרם וגזרי תחבושת. ונסעה.
השליח של הפארם בדיוק צילצל באינטרקום, רות לקחה ממנו את השקית, עלתה. הדלת חצי פתוחה אירית בטח צפתה בכניסת גדי. רות נכנסה ללא הקשה.
בסלון דימדום, נרות, בקבוק יין, שני כוסות. אירית שכובה על הספה בכותונת המשי, המוט מונח בתנוחה מזויפת במרכז החדר. כששמעה רחש, פלטה:
גדי, זה אתה? קנית משחה?
רות הדליקה את התאורה העילית. צל הנרות נס לחו, וכל הסצינה התגלתה מגוחכת.
אירית קפצה, “רגל הפציעה” נשכחה.
רות?! מה את עושה כאן? איפה גדי?
גדי בבית, ענתה רות בשלווה, הבאתי לך את המשחה ועזרה.
איזו עזרה? את לא יכולה להרים מוט כזה!
יבוא מומחה, אמרה רות.
בדיוק צילצל הפעמון. בכניסה שיפוצניק מגולח מראש לכל האירועים. “בעל לשעה, צריך לתלות מוט?”.
כמובן, הובילה אותו רות, בבקשה, בגב’ אירית. היא כאן. המוט שם.
המומחה גומר מדידות, בודק את הקיר, כבר מרעיש מקדחת.
איפה סולם?
אירית יושבת אדומה כסלק ושולחת לרות מבטי רעל.
מה את משחקת פה?! לחשה בזעם, כשצליל קידוח שולט בבית.
אני? רק עוזרת. רצית קרם, הנה, רצית מוט הנה מקצוען. גדי, אגב, כבר לא יוכל להגיע, עייף. אם תרצי תשומת לב נסי אולי להיטיב לעצמך, אל תבזבזי אחרים.
אירית התרוממה, שוכחת לשחק הפצועה.
עופי לי מהעיניים!
בשמחה. כאן הכל מסודר. הבראת רגל, הריצה שלך לא מתאימה לפצועות…
רות עזבה מחויכת, משילה עול. לא צעקה, לא משכה שיער. פשוט חשפה את הסיפור.
בבית, גדי נתן בה מבט חרד.
איך היה שם? הסתדרת איתה?
רות מזגה תה.
רגל בסדר, רצה יופי. השיפוצניק תולה לה, הכל הוזמן מראש.
למה? יכולתי בעצמי…
שב, גדי.
הוא התיישב.
באמת לא שמת לב? נרות, יין, כותונת תמיד כשאני לא בסביבה. זה ברור?
גדי הסמיק, פירר חלה.
ניחשתי, אולי. קיוויתי שזה ייגמר אם אתעלם. היה לא נעים לסרב לה…
זה לא נעים לי. נתת מזמננו, למשחק שלה. היא רוצה גבר, לא עזרה בדירה. היום ראיתי בעיניים. היא חיכתה לגיבור.
הוא שתק. שניהם נזכרו במבטי הערצה, מגעים, השוואות. חלל לא נעים שרר.
סלחי לי, לחש.
קצת טיפש, ענתה, אבל בחור טוב. ואני אוהבת אותך. אבל מהיום, אירית פונה לבעל לשעה, לא לבעלי. אם משעמם לה שתמצא חברה אחרת. הסכמנו?
הסכמנו. תודה שהלכת לשם. אם הייתי רואה נרות…
אירית לא התקשרה יותר. לא שבוע, לא חודש. גאוותה קיבלה מכה.
בחצי שנה אחר-כך רות נתקלה בה בקניון דיזנגוף. אירית ביד גבר חדש, תיקים של מעצבים, מחויכת. כשהסתכל אין לה, הרימה ראש, הפנתה גב.
רות רק חייכה. טוב לה שזכתה בגבר משלה. אצל גדי ורות חזר השקט בלי דרישות חילוץ אסלה.
בערבים, סוף-סוף, שותים תה, מתכננים חופשה, ויודעים שאם הם יוצאים ליישוב הם באמת יגיעו ליישוב. כי גבולות משפחה שומרים, גם כשמי מולך עמוס תרגילים של מסכנות נצחית.
