בגידה של ילדי המשפחה
עדינה שוב הביטה בהערצה באחיה ואחותה. כמה יפים הם היו! גבוהים, שיער שחור, עיניים כחולות נוצצות. שוב זכו בפרס. ניצחו שוב בתחרות העירונית בירושלים, ושוב כולם סביבם, מצלמות מתבייתות עליהם כמו שמיים מדרום. עדינה קמה ממקומה לפני כולם, נגררת על רגלה הימנית הכאובה, ומתקדמת אל מרכז האולם. היא סרגה לאחיה ואחותה שני ארנבים קטנים, אחד בשמלה צבעונית ואחד במכנסיים משובצים. רצתה לתת להם אותם, כי כך הרגישה שהם עדיין שלה, למרות הכול. גמלונית, שמנמונת, שיער דליק ספוג בקליפס טרוד, ובפיה ריחפה לה חיוך תמים ורפה.
נועה ומתן העמידו פנים שאינם רואים אותה. עדינה פילסה לעצמה דרך בין כולם, מתמלאת תקווה. סליחה, תנו לי לעבור, אלה אחי ואחותי! בבקשה תפתחו לי דרך! קראה בשמחה.
“שומעת, נועה, יש פה איזו שמנה שצועקת שהיא אחותך. זה נכון?” שאלה דניאלה הבלונדינית, חברתה.
נועה סובבה את ראשה, ראתה את עדינה, ומיד מחשבותיה הציפו בוז: יא שמנה, מה את עושה פה? בטח אמא הכריחה אותה לבוא, איזו פדיחה. בקול מלוטש אמרה: “מה פתאום. יש לי רק אח אחד מתן.”
“ידעתי,” פרצה בצחוק דניאלה. “עוד אחת שמנסה להתקרב אליכם. איזה עלובה. מביאה לכם צעצועים..”
״בטח מעריצה עירונית,״ קרצה נועה. ״דניאלה, קחי ממנה את הארנבים, ותפגשי אותנו אחר כך. אני ומתן צריכים ללכת להצטלם.״ היא שלחה נשיקה באוויר, לקחה את ידו של מתן והחלה להידחק מבעד לקהל.
דניאלה לקחה מיד עדינה את הארנבים. “מעולה! אני אחזיר להם, מבטיחה! ועדינה, נבוכה, פנתה לה חזרה, צולעת. אני אחכה לכם בבית! אופה קובניות! הכריזה, מקווה שמישהו ישמח.
“אז הנה, העברתי. היא אמרה שתחכה לכם עם קובניות. בעצמה היא נראית כמו קובנייה. נועה, את בטוחה שהיא לא קרובה שלכם? מה היא נדבקת אליכם?” המשיכה דניאלה לחקור.
“לא מכירה אותה! סתם מחפשת פרסום. רוצים להתחכך בזוהר שלנו,” נפנפה נועה ביד. הארנבים נזרקו לפח האשפה. שלושתם פנו אל הטקס.
הם שיקרו. עדינה אכן הייתה אחותם, חורגת. אמם, תמרה, לקחה אותה אל הבית אחרי שאיבדו קרובת משפחה רחוקה. המשפחה חזרה מחופשה באילת, ונותרה רק עדינה, קטנה ופגועה. תמרה, שבעצמה קרובת משפחה רחוקה בלבד עם שם משפחה אחר, נאבקה בבעלה ובילדים כדי להשאיר את עדינה. הבעל, שמעון, עובד חלקית תחתיה, היה גבר יפה תואר ומעולם לא טרח במיוחד. אם תמרה ידעה על מעלליו שתקה, כי הילדים יפי התואר היו הפאר שלה.
עדינה גדלה. בלונדינית, עיניים שקופות כמו חלב כחול של ים המלח. שיער קמחי ועיניים דהויות של שמנמונת, צחקה נועה. עדינה הייתה, כמו לחמניית חלה מתקתקה עגלגלה, רכה, עם גומות בלחיים, טובה מדי. שיחקה לבד, לא הצטרפה לאח ואחות למשחקיהם, ומדי פעם האשימו אותה בכל דבר כגון כשמתן שבר אגרטל יקר מירכתי הבית, או כשנועה תלשה את חולצתה של אמא.
עדינה לא התווכחה. רק הנהנה וביקשה סליחה. ידעה מי עשה, אך רצתה להשאיר את נועה ומתן יפים ונקיים. גם תמרה לא גערה בה, ורק שמעון, האב, פרק את זעמו: “למה הכנסת את היצור הזה? מתבייש בה מול האורחים. בקושי הולכת. הילדים שלנו יפי תואר, היא מבזה אותם!”
עדינה הייתה מקשיבה מהעבר השני של הדלת. הולכת למראה, מתבוננת ושנאה את בבואתה; חלמה להיות יפה כמו השניים. אבל…
לימודים בעבודתה של תמרה כן, ולעדינה נמצאה בית־ספר אחר, כי התאומים איימו לברוח. תמרה הבינה שהגשר ששאפה לבנות נשבר, אך לא יכלה לשנות גורל.
מזמן במהרה, מתן ונועה עזבו ללימודים גבוהים, ועדינה בקשה להשאר עם תמרה:
“חמודה, את יכולה ללמוד כל מה שתרצי! אני אשלם,” חיבקה תמרה. ועדינה, כמו חתלתולה, התחככה בלחיה של אמה. לתמרה הייתה חמימות בלב; מתן ונועה גם בלחיים נשקו לה רק לעיתים נדירות וללא רגש. איזה פלא עדינה העניקה חום שלווה ונאמנות, תמיד חכתה לה בשוב מהעבודה, בין אם בקור בירושלים או במבואה הביתית, יושבת על הדום.
בערבים, בעודה יושבת עם תמרה מתחת לרימון או לתות, שקט, תה חמים עם עוגיות קקאו או קובניות, הייתה עדינה השמחה בנשים שבעולם. מתן ונועה עזבו, כל אחד למשפחתו, ועזרו להם לרכוש דירות. ואז אסון. מתן הופיע באמצע הלילה: אני בחובות עצומים. אמא, איפה לקחת כל כך הרבה כסף?
“שאלת את אבא? גם אין. וגם אם אתן כל מה שיש לי, לא יכסו אחוז בודד. מה עושים?” התייפחה תמרה, ידיה על ליבה.
אז די, אין לך יותר בן. גיחך מתן. ההצעה: למכור את הדירה. “ואנחנו?” נבהלה תמרה. אני? עדינה? איפה נגור?
“לי לא מעניין מה תעשה השמנה הזו,” משך מתן בכתפיו. את איתי, יעל תשמח, קרץ על אשתו.
אך עדינה באה לאמה בלילה והתחננה: אמא, תיסעי בלעדי. יש לי חבר, אני עוברת אליו. אל תדאגי לי. תמרה התרגשה, אך עדינה רימתה לא היה לה איש. רק הבינה שהיא אינה רצויה בבית של מתן ויעל, וזה יצער את תמרה.
עדינה עברה לגור בחדר שכור בבית ישן של מנחם, זקן אלמן מהשכונה, שזקוק לעזרה: אם את וטרינרית, לא תשלמי לי, קבע. עדינה התעקשה לשלם, והוא היה מחזיר לה את השטרות לתיק כמו איזו עז זקנה עקשנית.
היא עבדה במרפאה וטרינרית במודיעין. האנשים אהבו אותה, חיות מאוד. בוא, פטליק, אל תפחד, הייתה אומרת לכלב. אחרי החיסון קבל עוגייה! ותתקשרו מתי שצריך!
ובעיר, תמרה נעלמה. שיחות הטלפון נקטעו. כשעדינה ניסתה לברר מתן ענה בקוצר רוח. בסוף מנחם הציע: בואי ניסע יחד, יש לי טויוטה ישנה, תני לי את הכתובת.
הם הגיעו אל דירת מתן ויעל. הדלת נפתחה. יעל, בבלונד פלטינה וחלוק קצר: מי אתם?
אני עדינה, אחות של מתן, עדינה ניסתה להיכנס, אבל יעל חסמה אותה: אין לי זמן אלייך, אני בדרך לטיפול. ותמרה לא פה. מתן שם אותה בבית אבות, איפה? לא יודעת. את הכתובת תקחי ממתן. ו… בבקשה לא להטריד אותנו יותר.
עדינה, בוכייה, לקחה את הפתק. הייתי רוצה שתבואי אלינו, אמא, אמר מנחם. יש מקום, יש חיות, יש לב גדול.
הם הגיעו, ומצאו את תמרה כחושה, שוכבת פס מלהיתה, מביטה בתקרה. עדינה כרעה לידה: אמא, זה אני! סליחה שלא באתי! קחי אותי הביתה, נשב יחד תחת עץ התות, אכין לך ביצה מהתרנגולות, תשתה חלב עזים…”
בזכות שמנחם התחנן ובזכות מסמכים רשמיים, הם החזירו את תמרה לביתו.
כעבור עשרה ימים, תמרה קמה. התבוננה בחלון: טלה נוחר, תרנגול קורא, ריח רימונים נישא באוויר וקובניות טריות על השולחן. עדינה נכנסה, והשתיים התחבקו בקושי נפרדות.
תמרה חיבקה את עדינה אליה, לחשוש: הכול יהיה טוב עכשיו, עדינה.
אז מה אתן מחכות? נכנס מנחם, קדימה, לשתות תה מתוק. שלושתם צעדו יחד לחדר להתחיל חיים חדשים, חמים כקובנייה טרייה.
