דודה רִיתָה אני בת 47. אישה רגילה, אפשר לומר אפורה, לא מושכת וללא גוף מרשים. בודדה. אף פעם לא התחתנתי וגם לא רוצה – כי אני סבורה שרוב הגברים אותו דבר, אוכלים, ישנים מול הטלוויזיה וזהו. ואף אחד גם לא הציע – לא נישואים ולא אפילו דייט. ההורים הקשישים שלי גרים בחיפה. אני בת יחידה. אין לי אחים או אחיות. יש בני דודים, אבל אני לא בקשר איתם – ואין לי רצון. אני גרה ועובדת בתל אביב כבר 15 שנה – בין עבודה לבית, בדירת 3 חדרים רגילה בשיכון אפרורי. אני אדם ציני, כועס, לא אוהבת אף אחד. לא אוהבת ילדים. בראש השנה ביקרתי את ההורים – פעם בשנה אני מגיעה הביתה. השנה גם נסעתי, חזרתי, והתחלתי לנקות את המקרר. החלטתי להיפטר מכל ה״קפואים״ – קובה, שניצלים. קניתי פעם, לא אהבתי, סתם תקועים שם. ארזתי הכול בקופסה, ירדתי עם האשפה. במעלית היה ילד, בן 7 בערך, ראיתי אותו לפעמים עם אמא שלו ותינוקת בעגלה. כבר חשבתי לעצמי – בטח נכנסה להריון בטעות… הילד הסתכל ארוכות על הקופסה. יצאנו, הלכתי לפח, והוא אחריי. בקול שקט שאל: ״אפשר לקחת?״ ואמרתי – ״זה אוכל ישן.״ ואז חשבתי – אם בא לו, שייקח. כשהתרחקתי מהפח, ראיתי אותו אוסף את השקיות וצמוד אליהן. שאלתי: ״איפה אמא שלך?״ והוא ענה: ״היא חולה, וגם אחותי חולה.״ לא יכולה לקום, הוסיף. הסתובבתי והלכתי הביתה – שמתי סיר על הגז. אני יושבת, משהו לא עוזב אותי. לא הייתי רחומה, לא עוזרת בדרך כלל – אבל פתאום משהו דחף אותי. אספתי כל מה שהיה לי בבית – נקניק, גבינה, חלב, עוגיות, תפוחי אדמה, בצל, אפילו חתיכת בשר מהמקפיא. ירדתי – לא יודעת אפילו איפה הם גרים, רק שהם מעלי. עליתי קומה-קומה, למזלי הדלת נפתחה אחרי שתיים – והילד היה שם. הוא ויתר לי בכניסה, ובבית היה עוני, אבל הכול נקי. היא שכבה במיטה, התפתלה ליד התינוקת. על השולחן גיגית מים ומטליות – כנראה עם חום. הילדה ישנה, קולה נרעד. יש תרופות? הילד הראה לי קופסה של תרופות ישנות ואבודות תוקף. התקרבתי לאמא, מדדתי לה חום – רותחת. היא פתחה עיניים מופתעות, ואז נבהלה: ״איפה אנטון?״ הרגעתי אותה שאני שכנה, שאלתי מהם התסמינים והזמנתי מוקד. בינתיים השכבתי אותה, נתתי לה תה עם נקניק. אכלה בלי להתווכח – כנראה רעבה באמת. איך הייתה מצליחה להניק? המוקד הגיע, אמרו שצריך תרופות ואפילו זריקות לתינוקת. הלכתי לקנות הכול, וגם לקנות אוכל וויטמינים ומדחום – אפילו צעצוע, קוף צהוב מוזר, כי מעולם לא קניתי מתנה לילדים. הכרתי את אנה – בת 26, מקריית גת, באמת מהפריפריה… אמא וסבתא משורש תל-אביבי, רק שאמא התחתנה ותמיד נדדה אחרי גבר לפריפריה. עבדו במפעל, אבא מת בתאונה בעבודה, האם הידרדרה והסבתא אספה את הילדה לתל אביב, וכשאנה הייתה בת 15– סבתא סיפרה לה הכול. אמא מתה משחפת. ב-16 היא הלכה לעבוד בסופר – קודם סידרה מדפים, אחרי שנה נהייתה קופאית. בגיל 18 כבר הייתה לבד עם תינוק, הבחור נעלם אחרי שעיבר אותה. עבדה עד הלידה, ואז התחילה לשטוף מדרגות בלילות, משאירה את הילדה לבד. איך בכלל נכנסה שוב להריון? בעל החנות בה עבדה אנס אותה, איים על פיטורים והעלים אותה בעשרת אלפים שקל. היא סיפרה לי הכול בלילה ההוא, הודתה לי, אמרה שתחזיר לי את הכסף בניקיון או אוכל. עצרתי אותה, הלכתי, לא הצלחתי להירדם. חשבתי מה הטעם לחיי – אני לא דואגת להורים שלי, לא מתקשרת אליהם, לא אוהבת אף אחד, לא רחמנית. חוסכת כסף – ואין למי להוציא. לאנשים אין מה לאכול, אין במה להתרפא. בבוקר אנטון הביא לי צלחת לביבות, וברח. עמדתי בדלת, מחזיקה בצלחת, מרגישה משהו חדש – כאילו הלב מקבל חיים. רציתי לבכות, לצחוק, לאכול – הכול ביחד… ליד הבית מרכז מסחרי קטן, בעלת חנות בגדי ילדים חמודה, הצטרפה אליי בעצמה לבחור מידות. תוך שעה היו לנו ארבעה שקים בגדים לילדה ולילד, קניתי גם שמיכות, מצעים, המון אוכל. אפילו ויטמינים. הרגשתי פתאום שיש בי צורך. עברו עשרה ימים. היום קוראים לי ״דודה ריתה״. אנה יצירתית ואספה לי את הבית מחדש, הוא נהיה חמים ונעים. התחלתי להתקשר להורים שלי. תורמת בסמסים לילדים חולים. לא מבינה איך חייתי עד עכשיו. כל ערב אחרי העבודה אני רצה הביתה – אני יודעת שמחכים לי. ועוד משהו – באביב ניסע כולנו ביחד לחיפה. כבר קנינו כרטיסים לרכבת.

דודה רותי

אני בת 47. אישה רגילה לגמרי, אפשר לומר אפילו שקופה. לא יפה, אין לי גוף מרשים, לבד. אף פעם לא הייתי נשואה וגם לא ממש רציתי. ממילא, אני בטוחה שגברים רובם לפחות דומים לבהמות. איכפת להם רק לאכול טוב ולשכב מול הטלוויזיה. ובין כך אף אחד אף פעם לא הציע לי כלום לא נישואים ולא קשר רציני. ההורים שלי כבר קשישים, גרים בכרמיאל. אני בת יחידה, בלי אחים או אחיות. יש בני דודים, אבל אני לא רוצה קשר איתם. אני גרה כבר 15 שנה בתל אביב, עובדת במשרד, וחיי סובבים סביב העבודה והבית. אני גרה בבניין רגיל כזה בשכונה שקטה.

יש בי הרבה כעס וציניות. לא אוהבת אף אחד. לא סובלת ילדים. בראש השנה נסעתי לכרמיאל לראות את ההורים, כמו כל שנה. השנה חזרתי מהביקור והחלטתי סוף סוף לנקות את המקרר. להיפטר מהפלאפל הקפוא, הקציצות שלא אהבתי. אספתי את הכל לקופסה, ירדתי למטה. כשרכבתי במעלית, היה שם ילד בן 7 בערך. ראיתי אותו מדי פעם עם אמא שלו ועם תינוקת קטנה. חשבתי לעצמי הנה, עוד אחת “הביאה ילדים בלי לחשוב”. הוא נועץ מבט בקופסה שבידיי. הגענו למטה, אני הולכת לפח והוא עוקב אחרי. בקול חלש שאל, “אפשר לקחת?” אמרתי לו שזה ישן כבר, אבל אם רוצה שייקח, זה לא מקולקל. כבר התרחקתי מהפח, אבל הסתובבתי פתאום, וראיתי אותו אוסף את האריזות, עוטף ושומר עליהן קרוב ללבו. שאלתי רכות, “איפה אמא שלך?” “היא חולה”, ענה. “גם אחותי חולה. היא לא יכולה לקום.” הסתובבתי וחזרתי הביתה, הדלקתי את הגז לארוחת ערב.

ישבתי וחיפשתי שקט. משהו נדבק בי מהמפגש הזה הילד לא עוזב לי את המחשבה. מעולם לא הייתי רגישה לסבל ולא חשבתי לעזור סתם כך. אבל משהו בפנים משך אותי. אספתי מכל הבא ליד: גבינה, לחם, חטיף, ביצים, תפוחי אדמה, בצל, ובשר מהמקרר. ירדתי ופתאום קלטתי ש… אני אפילו לא יודעת באיזה קומה הם גרים. ידעתי רק שזה מעליי. עליתי קומה-קומה, ובמזל, בדלת השלישית פתח לי הילד. בהתחלה לא הבין, אחר כך בשם שתק ונתן לי להיכנס. בבית היה דל ומצוחצח.

האמא שכבה על המיטה, מכורבלת סביב התינוקת. על השולחן קערת מים וסמרטוטים ניסתה להוריד חום איכשהו. הילדה ישנה, נשימתה מחרחרת. שאלתי את הילד אם יש להם תרופות הראה לי רק תרופות ישנות שעבר זמנן. ניגשתי לאמא, נגעתי במצחה רותחת לגמרי. היא פקחה עיניים, הסתכלה עליי בפליאה ואז נבהלה: “איפה עידו?” הסברתי שאני שכנה, שואלת מה התסמינים. התקשרתי לאיחוד הצלה. בינתיים הגשתי לה תה עם לחם וגבינה. היא טרפה בשקט, בקושי נושמת. ריחמתי הרי היא מניקה.

הגיע רופא, רשם המון תרופות לילדה ואפילו זריקות. רצתי לבית המרקחת, קניתי הכול. עברתי גם במכולת, דאגתי לאוכל, מטרנה, אפילו צעצוע קניתי איזו קוף חום בוהק, מגוחך משהו. אני בכלל לא רגילה לקנות מתנות לילדים.

היא סיפרה לי בלילה: קוראים לה עינת, היא בת 26, גדלה בפריפריה, אמא ובת סבתא ירושלמיות במקור. האמא נישאה לגבר מאזור הצפון, עברו לשם. כשעינת נולדה, האבא נהרג בעבודה מתאונה. האם נשארה בלי פרנסה, התמכרה לאלכוהול, ותוך שלוש שנים מתה משחפת. השכנים מצאו את הסבתא של עינת בירושלים, וזו לקחה אותה. בגיל 15 הסבתא סיפרה לה הכל. בגיל 16 נאלצה עינת להתחיל לעבוד קודם סידרה סחורה, אחר כך היתה קופאית. ב-17 הסבתא הלכה לעולמה, עינת נשארה לבד. בגיל 19 התחילה קשר עם בחור שהבטיח נישואין, אבל ברח כשהרתה ממנו. עבדה עד תשיעי, חסכה כל שקל, כי לא היה לה אף אחד. כשתינוק נולד, השאירה אותו לבד בדירה והלכה לנקות בניינים. את הילדה השנייה ילדה אחרי שבעל החנות שחזרה לעבוד בה אנס אותה ואיים שאם תתלונן לא תהיה לה עבודה. כשגילתה שהיא בהיריון, נתן לה 2,500 שקלים כדי שלא תופיע יותר. זה הסיפור. הודתה לי על העזרה, הציעה לנקות או לבשל תמורת החסד, אבל ביקשתי ממנה להפסיק להודות ויצאתי.

בלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי: בשביל מה אני חיה, למה אני כזאת? לא דואגת להורים, לא אוהבת אף אחד, סתם חוסכת כסף ואין לי על מה להוציא. ופתאום אנשים שאין להם כלום, אפילו אוכל ותרופות אין.

בבוקר עידו דפק בדלת עם צלחת של לביבות שוקולד, וברח. עמדתי שם, מחזיקה את הצלחת, וחום הלביבות הכה בי. פתאום התחשק לי גם לבכות, גם לחייך וגם לטעום את הלביבות…

לא רחוק מהבניין שלנו יש קניון קטן. בעלת החנות לילדים שם, אחרי שפרשתי את הסיפור, אפילו באה איתי לבית כדי לדבר עם עינת ולמדוד בגדים לילדים. תוך שעה חזרנו עם ארבע שקיות עמוסות בבגדים, שמיכות, כלי מיטה, המון אוכל וויטמינים. רציתי לתת להם הכל. הרגשתי פתאום שאני חשובה.

עברו כבר עשרה ימים. הילדים קוראים לי דודה רותי. עינת מוכשרת הדירה שלי נראית אחרת, חמימה ועוטפת. התחלתי להתקשר להורים. אני שולחת הודעות “חסד” לעמותות לילדים. אני לא מבינה איך חייתי קודם. כל יום אחרי העבודה אני רצה הביתה כי יש מי שמחכה לי. ועוד דבר, באביב ניסע כולנו לכרמיאל לבקר את ההורים שלי. הכרטיסים לרכבת כבר אצלנו.