פעמון הלב שלי עצר כשמאחורי עץ תאנה ישנה, כלב הביטה בי בעיניים עצובות כלב שהייתי מזהה בכל מקום. תמרה קראה לה פזית.
אבק הדרך החקלאית שבפאתי מושב חמדיה התרומם לאיטו. כיביתי ברכב את המנוע הישן של מזדה 3 החבולה שלי, אבל לא מיהרתי לצאת. פשוט ישבתי, מרגיש את הרעד הקל מהפטיפון שעוד עבד.
חמש עשרה שנה ברחתי מהמקום הזה. והנה חזרתי. למה? לא ברור. אולי כדי לסגור סוף סוף מעגל שמעולם לא נסגר. אולי כדי לבקש סליחה שכבר מאוחר מדי לצפות לה.
“הגעת, אורי, זקן טיפש”, מלמלתי לעצמי.
סובבתי את המפתח והשקט הכפרי התמקד: ריח חרציות יבשות, הדהוד גרירת דלי סמוך, ונביחות רחוקות. שער הברזל לא חרק עוד כנראה תמרה דאגה לשמן. שנים התלוננה: “פתח חורק זה דגדוג לפחדים, קנה שמן לשער כבר, אורי”. לא קניתי.
החצר כמעט לא השתנתה. רק עץ התאנה כופף לארץ, הבית כאילו התכווץ. החלונות וילונות אחרים, לא של תמרה, שמזכירים זרים.
צעדתי בשביל החצץ לעבר בית העלמין של המושב. שם קיוויתי לומר כל מה שחנק בי חמש עשרה שנה.
נעצרתי דום.
מאחורי הגדר עמדה פזית. ג’ינג’ית, חזה לבן, עיניים שפעם קראתי להן “זהב של כלבים”. היא לא אחרת.
“פזית?” לחשתי.
פזית לא רצה אליי, לא נבחה, רק הביטה בי. מבט של “איפה היית? חיכינו”.
לקח לי רגע לנשום.
תמרה הייתה צוחקת: “פזית רואה לנשמה”.
“איך את עוד בחיים, ילדה?” לחשתי. הרי כלבים לא חיים כך.
פזית התרוממה לאיטה, התהלכה כמו זקנה שכואב לה. נגעה בגופי, הסבה ראש. לא כעסה. הכריזה במבטה הכלבי: “זיהיתי אותך. אבל איחרת”.
“את זוכרת אותי”, אמרתי, לא שואל. “כמובן”.
פזית גנחה חרישית.
“סליחה, תמרה”, התאפקתי, מתיישב על האבן. “על הפחד. על שבחרתי בקריירה וקיבלתי חדר ריק ונסיעות ריקות. שלפחדתי לאהוב”.
סיפרתי הכול: העבודות חסרות המשמעות, הנשים שלא ניתן להיקשר, הניסיונות לחייג שתמיד נגמרו בדחייה, כי לא נשאר אמון ששם עוד מחכים.
הדרך חזרה היתה שונה. פזית דילגה אחרי, לא ממש שמחה, אבל אפשרה דרכי.
דלת הבית נטרקה.
“מי אתה?” קול אישה בקשיחות.
על המדרגות עמדה אישה בת ארבעים. שיער כהה אסוף, מבט רציני עיניים של תמרה.
“אני אורי”, גמגמתי. “פעם”
“אני יודעת”, קטעה. “נעמה. הבת. לא מזהה?”
נעמה, בת תמרה מנישואיה הקודמים, הביטה בי, כל מילה בגופה מחוקה.
ירדה, פזית נדבקה אל רגליה.
“חצי שנה אמא איננה”, אמרה, “איפה היית? כשחלתה? כשציפתה, כשפחדה? כשעוד האמינה?”
השתתקתי. לא היה מה לומר.
“לא ידעתי”.
“לא ידעת?” עיוותה שפתיים. “המכתבים שלך נשארו, היא שמרה. ידעה הכתובת. למצוא אותך לא היה קשה אתה פשוט לא חיפשת”.
שקט.
“היא חלתה?”
“לא. רק הלב, התעייף לחכות”.
פזית הייללה חרישית. עצמתי עיניים.
“הדבר האחרון שאמרה”, הוסיפה נעמה, “אם אורי יחזור, תאמרי לו שאינני כועסת. אני מבינה”.
היא הבינה תמיד. אני את עצמי אף פעם לא.
“ופזית? למה הייתה בבית העלמין?”
נעמה נשפה.
“פזית הולכת לשם כל יום, יושבת ליד המצבה. מחכה”.
סעדנו יחד. נעמה סיפרה שעובדת כאחות, ובעלה גרו בנפרד. ילדים אין. פזית היחידה שנשארה לה, הקשר לאמא, לזיכרון.
“אפשר להישאר פה קצת?” ביקשתי.
נעמה שתקה, בוחנת.
“ואז תיעלם שוב?”
“לא יודע”, עניתי ביושר.
נשארתי. במקום יום שבוע. אחר כך עוד שבוע. נעמה לא שאלה מתי אלך גם אני לא ידעתי.
תיקנתי את הגדר, הכנסתי מים מן הבאר. הגוף כאב, הלב נרגע. משהו חדל להתנגד.
פזית קיבלה אותי באמת רק אחרי שבוע. ניגשה, נשכבה, הניחה ראש על נעלי. נעמה צחקה: “הכלבה סלחה”.
הבטתי מהחלון: כלב, עץ, בית הכל עוד חם מתמרה.
“ואת?” שאלתי את נעמה.
היא שתקה. לבסוף אמרה: “אני לא אמא אבל אנסה”.
פזית קמה מדי בוקר מוקדם, נעלמת מהחצר. בהתחלה לא ייחסתי; אך ראיתי תמיד לאותו כיוון. לבית העלמין.
“זה מהיום שאמא איננה”, הסבירה נעמה. “פשוט הולכת, שוכבת. מחכה”.
לכלב יש זיכרון עמוק משלי. אנשים יודעים להרחיק כאב; כלבים לשמור, לאהוב, לצפות.
אותו ערב עננים נמוכים כיסו את הגליל. לגשם הצטרפה רוח, רעמים, ברקים. בחוץ הבזיקה כל חפץ. נעמה התבוננה אל החושך בדאגה:
“פזית לא חזרה. תמיד מגיעה עד ארוחת ערב. עכשיו תשע”.
“יכולה להסתתר”, אמרתי, בלי ביטחון.
“היא כבר זקנה. בלילה גשום דואגת לה”.
“יש לך מטרייה?”
“בטח”, הרימה גבה. הפנס והכחולה עם החרציות המטרייה הכי חזקה.
הדרך לבית העלמין בוץ. הגשמים כיסו הכל. רגעים שהייתי מחליק, שונא את עצמי, אבל המשכתי.
“בן ששים, בברכיים חורקות”, חשבתי, “אקפא פה, אבל חייב”.
שער בית העלמין חבט מהסערה. בפנים האיר הפנס אדמה רטובה. ראיתי אותה.
פזית שכבה על מצבתה של תמרה, רטובה, עייפה. לא זזה.
“פזית ילדה שלי”, כרעתי בבוץ. “למה”
הביטה בי, שקטה, עייפה, כמי שאומרת: “אני לא אשאיר אותה לבד. אני זוכרת”.
“אין אותה יותר”, לחשתי, נחנק, “אבל נשארנו. ביחד”.
עטפתי אותה, הרמתי אליי. לא התנגדה. לא היה לה כוח, ולי רק חובה.
“סלחי, תמרה”, קראתי ללילה. “שחזרתי מאוחר מדי”.
למחרת הבוקר הפסיק הגשם. כל הלילה ישבתי לידה ליד התנור. נעמה הביאה חלב לגמה מעט.
“היא חולה?” שאלה נעמה.
“לא. עייפה”.
פזית החזיקה שבועיים נוספים, שקטה, צמודה אליי. שמרה שנייה אחר שנייה.
ראיתי אותה דועכת. אך לא פחדה, רק קיבלה וכמו הודתה לי. כי ידעה: עכשיו מותר לה ללכת.
פזית נרדמה ליד הדלת בשחר, ראשה מונח על הלבנים. מצאתי אותה ראשונה.
קברנו את פזית ליד תמרה. נעמה הסכימה מיד “אמא הייתה שמחה לפגישה כזו”.
בערב הושיטה לי צרור מפתחות.
“אני חושבת שאמא רצתה שתישאר פה. שלא תעזוב”.
החזקתי את הברזל השחור, פעם הייתי נושא אותו בכיס מדי יום, עד שנשמתי ברחתי לכלכלה תל אביבית ושכחתי הכל.
“ומה את?” שאלתי לאט.
היא נשפה, בין כל השנים.
“כן. אני רוצה. הבית לא צריך לעמוד ריק. וגם אני צריכה אבא”.
אבא. מילה שנמלטתי ממנה. לא כי לא רציתי כי לא ידעתי איך. אבל אולי, כל עוד חיים, לעולם לא מאוחר.
הנהנתי. “אני אשאר”.
חודש אחר כך מכרתי את הדירה והשתקעתי כאן לגמרי. גידלתי ירקות, צבעתי את הגג. השקט הפך שלווה.
הייתי הולך לבית העלמין, מספר לתמרה ולפזית על היום. לפעמים דימיתי שהן מאזינות לי סוף סוף מצאתי שקט בלבי.
וזה הלקח שלי לפעמים לא מאוחר מדי לתקן. לאהוב. להתחיל מהתחלה במקום שבו חיכו לנו תמיד.
