בנאמן: סיפורו של פֵּדוֹר, גבר של אהבה אחת – ביום הלוויית אשתו, דמעות לא ירדו; השכנות לוחשות, הילדים נשארים יתומים, והשמועות בכפר על אהבה ישנה מתעוררות מחדש. מי תיכנס לנעליה של זינָה – קאטיה המעשיָּה, או גלאשָה מלאת התשוקה? פולינה ומִישָה, התאומים שנקשרים לאביהם ולדרכי האם, מנסים לגדול בצל כאב ואהבה שקטה. בעוד החיים בשגרה, הלבבות מתמודדים עם אהבות ישנות, קנאות וקצוות לא פתורים – סאגה ישראלית על נאמנות, מגבלות הלב ומה שבין שתיקה לאהבה נצחית.

בְּיוֹם לוֵיַת האִשָּׁה שלוֹ, פֵּרֶץ לֹא הִזִיל אַף דִּמְעָה.
תִּרְאִי, הִיא צָדְקָה הוּא לֹא אוֹהֵב אֶת רוּת, לָחֲשָה נָעֲמִי לִשְכֵּנָה שֶׁלָּה לֵאָה.
שְׁקֵט, מַה זֶּה עַכְשָׁיו מְשַׁנֶּה. הַיַלְדִּים נִשְׁאַרוּ יָתוֹמִים עִם אָב כָּזֶה.
תִּזְכְּרִי מַה אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ הוּא בַּסּוֹף יִתְחַתֵּן עִם רִנָּה הקפידה נעמי.
דַּוְקָא עִם רִנָּה? מָה יֵשׁ לוֹ אִתָּהּ? הַאֲהוּבָה שֶׁלוֹ הִיא גִּלְעָדָה, אַתְּ שָׁכַחְתְּ כֵּיצַד רָצוּ בַּגַּנּים יַחַד? רִנָּה עֲסוּקָה בַּמִשְׁפָּחָה שֶׁלָּה, הִיא מִזְּמַן שָׁכְחָה אוֹתוֹ.
אַתְּ יוֹדַעַת?
בֶּטַח. לְרִנָּה בַעַל, אוֹרֵן, בָּתוֹךְ הַמַּצִּטַיָּנִים, מַדּוּעַ תִּרְצֶה אֶת פֵּרֶץ וְשְׁנֵי הַיִּלָּדִים שֶׁלוֹ? הִיא אַשָּׁה פְּרַקְטִית. גִּלְעָדָהְ עַם מַטִּי שֶׁלָּה, אִצְלָם לֹא הוֹלֵךְ, יַדְעוּ אֵיךְ לַחְזֹר לְאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם.
רוּת נִקְבְּרָה. הַיַלְדִּים עִדָּן וְיָעֵל אֶזְרְחוּ יָד בְּיַד. שְׁנֵיהֶם בַּתוֹ הַשְּׁמֹנֶה. רוּת נִשְׂאָה לְפֵּרֶץ מֵאַהֲבָה גְּדוֹלָה, אַךְ לֹא הִיא וְלֹא אִיש מִן הַיָּשׁוּב יָדְעוּ אִם פֵּרֶץ אוֹהֵב אוֹתָהּ.
אומרים שזו היתה “תאונת אהבה”, ולכן פֵּרֶץ התחתן איתה. כלבה, קלרה, נולדה בחודש השביעי ולא שרדה, ואז הרבה שנים לא היו ילדים.
פֵּרֶץ הָיָה דִּמְיוֹנִי וְשׁתוּק. קָרְאוּ לוֹ “זְאֵב יָחוּד”, מִשֶּׁהוּ שֶׁמְּעַט מְדַבֵּר וּבִפְרָט מְדַבֵּר בְּחִבָּה. כֵּן, אִם יֵשׁ מִי שֶׁיודְעַ בְּדִיוק, זו רוּת.
כָּל זֶה עַד אֲשֶׁר הָאֱלוֹהִים חָנַן אוֹתָהּ וְנָתַן בַּפַּעַם אֶחָד שְׁנֵי תְּאוֹמִים.
יָעֵל (שְׁקִטָּה, אוֹפִי קָשֶׁה כְּאָבִיהָ; עִם אַף סָגוּר, תְּמִיד סוֹגֶרֶת חֶדֶר בְּעֶשֵׂר מַנְעוּלִים), עִדָּן (רַךְ כְּאִמּוֹ אֵלֶּה; מִסַיֵּעַ אוֹסֵף מַיִם, מְנַקֶּה תָּמִיד לִיַד אִמּוֹ). רוּת אהבה אֶת הַשְּׁנֵיהֶם, אַךְ לֹא הֵבִינָה אֶת יָעֵל. עִדָּן הִפְרִיז בְּלִבָּהּ.
כְּשֶׁחוֹלָה רוּת, אָמְרָה לְעִדָּן:
בְּנִי, כַּנִּרְאֶה אֲנִי עוֹד מְעַט יוֹצֵאת תִּהְיֶה אַתָּה הַמַּגְעִיל. תִּשְׁמֹר עַל יָעֵל. זֶה הַתַּפְקִיד שֶׁלְּךָ.
וּפַּפָּא? שָׁאַל עִדָּן.
מָה?
הוּא יִשְׁמֹר עָלֵינוּ?
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת, בְּנִי. הַחַיִּים יוֹדִיעוּ.
הִשְּׁאִירִי אוֹתָנוּ, מָה נַעֲשֶׂה בִּלְעָדַיִךְ? בָּכָה.
אִילּוּ רַק בְּיָדִי, עָנְתָה רוּת, וְלַבֹּקֶר כְּבָר לֹא הָיְתָה.
פֵּרֶץ יָשַׁב יַחַד אִתָּהּ, מַחְזִיק בְיָדָהּ, אֵין דִּבְרָה, אֵין דִּמְעָה. זוֹהִי מְכַּל שֶׁיֵּש.
הַחַיִּים הִמְשִׁיכוּ. יָעֵל נִסְתַּלְּבָה לִהְיוֹת הַבַּעֲלָה בַּבַּיִת: מְבַשֶּׁלֶת, מְנַקֵּה, עוֹד בְּתוֹ הַתְּשַׁע. דּוֹדָה שֶׁלָּהּ, שֻׁלָּמִית, בָּאָה לְעֶזְרָה וְהַדְרִיךָה אֶת יָעֵל בְּדִינֵי בַּיִת.
דוֹדָה שֻׁלו שָׁאֲלָה פַּעַם יָעֵל אַבָּא יִשְׂאֶה עוֹד?
מִי יָדַע, נַעֲרָה, הוּא יוֹתֵר לֹא מְסַפֵּר לַאֲפִילוּ לִי.
בֵּין עִרְחוֹת, שֻׁלוּמִית עַם בְּעָלָהּ, גִּלְעָד, תָּמִיד בַּחֲבֵרוּת בַּית.
וְאִם יִהְיֶה צָרִיךְ תִּקָּחִי אוֹתָנוּ אֵלַיִךְ? לֹא נִרְדְּמָה יָעֵל.
אַל תַּמְצִיאִי. אבא שֶׁלָּךְ אוֹהֵב אוֹתְכֶם וְלֹא יַעֲזוֹב, עָנְתָה שֻׁלוּמִית בְּחוֹסֶן.
וּכְבָר בַּהִשּׁוּב הוּפְצוּ שְׁמוּעוֹת עַל פֵּרֶץ וְגִּלְעָדָה, הַאַהֲבָה הַיְשָׁנָה שֶׁלָּהֶם.
גִּלְעָדָה שְׁתָּגעָתָה, רִכְלוּ נָעֲמִי בָּאֶזוֹן שֶׁל לֵאָה.
אִיזּוֹ אִשָּׁה מִשֻׁגַּעַת, זוֹ גִּלְעָדָה נָשִׁים בְּסוּפֶּר רִקְלוּ.
נָשִׁים, פִּזּוּר, גְּעָר בָּם יוֹשֵב רֹאשׁ הַמּוֹשָב, מַתִּן בֶּן-צִיוֹן.
מַסְפִּיק לְרַכֵּל ולהפוך אנשים לעיסה, אִם תֵּדְעוּ מֵי הַשְכֵּנִים שֶׁלָּכֶם? גער מַתִּן, וקם להגן על פֵּרֶץ.
כֵּן, פַּעַם הָיִיתָה לְפֵּרֶץ וגִּלְעָדָה אהבה לחיים… רק שפֵּרֶץ נִשְׁלַח אז לְמָקוֹם אַחֵר, לַעֲזוֹר בְּמִבְצַע חַקְלָאוּת.
בינתיים גִּלְעָדָה הִתְרַבְּבָה עִם מַטִּי אֲבוֹטְבּוֹל.
פֵּרֶץ שָׁב, גִּלָּה, וְהָיָה בָּלָגָן, מַטִּי קִבֵּל מַה שֶּׁהֵרְוִיחַ, וְגִּלְעָדָה לְעוֹלָם לֹא הִתְקָרְבָה עוֹד אֵלָיו.
גִּלְעָדָה התחתנה עם מַטִּי, שהיה רָעַע, חוֹף פְּעִילוּת וְשִׁמְחוֹת, גִּלְעָדָה בָּכְתָה שֶׁשָּם פֵּרֶץ לְעוֹלָם לֹא נָתַן חֲבָקָה.
מַעֲלֵי הַיֵּשּׁוּב רָאוּ כִּי פֵּרֶץ נִמְשָׁךְ לְרוּת, רוּת פָּרְחָה כַּעֲנָבִים.
רְאוּ מַה הָאַהֲבָה עוֹשָה לְאָדָם, פִּטְפֵּטוּ.
רוּת אִהֲבָה אֶת פֵּרֶץ מִזְּמַן. רַק לֹא הִגִּידָה, מִי הִיא כְּמול גִּלְעָדָה?
אֲבָל לָחַיִּים הָיָה אֶת הַתַּכְנִית שֶׁלָּהֶם.
אִז הִתְחִיל לֶהֶפֵּגִּש אִתָּהּ, לְהִתְחַתֵּן.
הַחֲתוּנָה הָיְתָה צְנוּעָה. לְפֵּרֶץ רַק שֻׁלוּמִית נִשְׁאַרָה, ולרוּת אֵם מְבֻגֶּרֶת.
אִמָּא שֶׁל רוּת יָלְדָה אוֹתָה בשֻלחַיָּהּ וְהַיָּשְבוּב יָדַע מֵי הַאָב, אֲבָל כֻּלוֹ נָשֻׁקוּ.
רַבָּה רִחֲמוּ עַל רוּת. בִּפְרָט כַּאֲשֶׁר הִתְחַתְּנָה עִם פֵּרֶץ.
“אֲיֵךְ, מַה הֲייָה, הוּא לֹא אוֹהֵב אוֹתָהּ, תִּסְבֹּל אִתּוֹ כָּל הַשָּׁנִים,” נִאנְחָה צִיָּה לֶב־שַׁלוּחַ.
אֵלֶּה פָּלְאוּ. פֵּרֶץ לֹא נִכְשָׁל. בַּיֵּשּׁוּב אִי אֶפְשָׁר לְהַסְתִּיר פְּעֻלוֹת.
חֲמֵש־עֶשְׂרֵה שָׁנָה חָיָה עִם רוּת, לוּא מִנִּי מְרִיבָה.
כשהרוּת חָלְתָה, נִתוֹסְפָה לָה חֲלִיָּה רַעָה אָז מֻבָּן לְכֻּלָּם שֶׁלֹּא תֵּחִיֶּה.
בְּיוֹם אַחַד חָזַר הַבַּיְתָה:
פֵּרֶץ, תָּבוא יוֹם אֶחָד, נֵשֵׁב, אֲפִתִּי לְיַלְדֶיךָ אָפִיתִי עוּגוֹנוֹת, קְרָאָה אֵלָיו גִּלְעָדָה בְּיָדָה קְעָרָה.
לֹא, גִּלְעָדָה, תוֹדָה, שֻׁלוּמִית כְּבָר דָּאגָה לַיֶּלֶדִים.
אַמְנָם, אַךְ אֲנִי מִן הַלֵּב.
שֻׁלוּמִית גַּם מִן הַלֵּב.
פֵּרֶץ, נִפְגָּש בְּטַחֲנָה בְּעֶרֶב?
מַדּוּעַ?
אָכֵן שָׁכַחתָ את כל הָאַהֲבָה?!
הַיָּה והָיָה.
אַתָּה לֹא אוֹהֵב אוֹתָהּ.
גִּלְעָדָה, לְכִי לַבַּיִת.
הוּא זֵרֵז צְעָדָיו, הַיְּלָדִים מְחַכִּים לוֹ, לֹא הִבִּיט לְאָחוֹר. גִּלְעָדָה נִשְׁאֲרָה בְּאֶמְצַע הַזּוֹרֵם הַיְּשּׁוּב.
חָלְפוּ שָׁנִים.
הַיְּלָדִים גָּדְלוּ, שֻׁלוּמִית תָּמִיד בָּאָה לְבַקֵר אֶת הַפֶּלֶאִים אֲבָל כְּבָר יָדְעָה בִּבְרוּר שֶׁאֲחִיהָ הוּא אִישׁ שֶׁאַהֲבָתוֹ אַחַת לְעוֹלָם.
פַּעַם דוֹדָה שֻׁלוּ פוֹנָה לְיָעֵל אֲשֶׁר הִתְבַּגֵּרָה:
שָׁמַעְתִּי שֶׁאַת יְצִיאָה עִם גִּדְעוֹן בֶּן־אוּרִי,
נָכוֹן.
תּזְהִירִי.
מַדּוּעַ?
אַתּ יוֹדַעַת, אַתְּ לֹא יַלְדָּה.
דוֹדָה שֻׁלוּ, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַד הַסּוֹף.
אַת קוֹרֵאת לָזֶה הַסּוֹף
אָכֵן!
בָּרוּר.
אִם גִּדְעוֹן יִפְגֹד בִּי, לְעוֹלָם לֹא אוֹהַב אֶת אָנוּשׁ אַחֵר.
בָּזֶה אֲנִי מַאֲמִינָה, עָנְתָה שֻׁלוּמִית.
בּערֶב, עִדַּן וְיָעֵל מְחַכִּים לְאַבָּא בַּחֲזָרָה מֵעַבוֹדָה.
מַשֶּהוּ, אַבָּא מִתְאַחֵר, צִיֵּן עִדָּן.
זוֹ פְּתוֹשׁ! יוֹם שִׁשִּי עָנְתָה יָעֵל.
נוּ?
בָּשרִישׁוּת, בְּרֵאשׁון, וְשַׁבָּתוֹת הוּא הוֹלֵךְ לְבִיקּוּר קֶבֶר אִמַּא.
וְאַתְּ יְדֵעָה?
אַתָּה, עִדָּן, לֹא מַרְגִּישׁ אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָבָּא
הֵם הֲלָךְ בִּשְׁתִּיקָה בְּשְבִיל חֲדָש, יָעֵל מוֹבִילָה אֶת עִדָּן.
תִּרְאֶהְ הִצְבִּיעָה עַל אֲבִיהֶם שֶלָּיָשֵׁב שָׁם מִתְכּוֹפֵף.
עִדָּן הִקְשִיב. שָׁמַע אֶת הָאָב מְדַבֵּר עִם מִשֵּׁהוּ:
רוּת, אֲזֵה דְּבָרִים. יָעֵל תִּשָּׂא בְּקָרוֹב. אֲנִי מֵזִיר פִּרְיוֹן שֻׁלוּ הִזְדָּקָה.
אַתּ סְלַחִי לִי, רוּת, שֶׁבַּחַיִּים לֹא הוֹצֵאתִי יָפִים בְּפֶּה,
הַלֵּב אוֹמֵר יָפִים,
הַמִּלִּים לֹא יוֹצְאוֹת לִי.
מתוך חֶסֶד, מוחק את הדִּמְעָה וְהוֹלֵךְ בְּאִיטִיּוּת לַשַּׁעַר הַבֵּית עוֹלָם.
יָעֵל נְבָטָה בְּעֵינֵי עִדָּן דִּמְעוֹת קְפוֹאוֹת אֶצְלו פָּנִים.