אחי הצעיר החליט לגור עם חמותו ואף אחד מאיתנו לא מבין עד היום למה הוא עשה את זה…
אחי הקטן התחתן בגיל מאוד צעיר, רק בן שמונה עשרה. הייתה תחושה שהוא ממהר להוכיח לכולם שהוא עצמאי.
מאז שהוא נולד, תמיד שמרתי עליו, למעשה, הילדות שלי הסתיימה ברגע שהוא חזר הביתה מבית החולים. כשהתבגר, התחתן ועזב את הבית החיים שלו קיבלו תפנית גדולה, אבל לצערי זה לא שיפר את מצבו.
אשתו, שגם היא התחתנה בגיל צעיר מאוד, הייתה עם אופי חזק ולא ממש סימפטי. מהפגישה הראשונה שלנו לא התחברנו אליה. היא לא ממש ידעה להתנהל בצורה נאותה, וכמה שניסינו, לא הצלחנו להבין מה הוא ראה בה. הם עברו לדירה קטנה ליד הבית של חמותו בחולון. החם שלו היה איש שקט ומעט מוזר; כמעט שלא דיבר ורוב הזמן פשוט הנהן בראש. חמותו אהבה לשים את כולם במקום, להכתיב לכל אחד מה לעשות, והיה ברור שכולם מרגישים מחויבים לציית לה. היא כל הזמן ביקרה את אחי על כל דבר קטן, וגם אשתו תמיד נראתה לא מרוצה ממנו.
הדרך בה התייחסו אליו כל כך הכעיסה אותי. ניסיתי לדבר איתו על זה, להסביר לו שזה לא נורמלי, אבל הוא כל הזמן התעקש שהכול בסדר, שאשתו אוהבת אותו והם מאושרים יחד. בכל זאת, עם הזמן ראיתי שהוא משתנה. הוא הפך להיות דומה לחם שלו, כמעט ולא הביע דעה, רק לפעמים הנהן בראשו. בסוף, פשוט נשבר לו. יום אחד הוא ארז תיק ויצא מהדירה בלי להגיד מילה לאף אחד.
זו הייתה התמונה הכי עצובה שראיתי אחי במצב שלא הכרתי. פתאום הוא הצטער שהתחתן כל כך מוקדם, שהכל הלך מהר מדי.
לכל אחד יש סף סבלנות מסוים, וכשהוא מגיע אליו הוא פשוט בוחר לעזוב בשקט, כדי לא להמשיך לסבול במקום שכבר בלתי נסבל עבורו.







