בעוד שילדיי ונכדיי מתגוררים בדירה קטנה וצפופה, הוריו של חתני חיים בנחת בדירה מרווחת ונעימה בלב תל אביב.
בתי נישאה, אך לצערי לא זכינו במזל עם חתננו ומשפחתו. אנחנו נותנים הכל לילדים שלנו הם עושים כל שביכולתם אך אצל הצד השני הכל שונה בתכלית. שמונה שנים עברו מאז הנישואין, ואנחנו עדיין נושאים בעול אל מול המשפחה הזו.
כשהתעוררה השאלה לגבי דיור, הוריו של החתן התייצבו בעמדהאנחנו לא עוסקים בזה, זה לא ענייננו.
נאלצנו לעזוב את הדירה שלנו כדי לקנות דירה לילדים. הדירה שלנו הייתה בית חם ומזמין, בניין ישן בחולון עם קירות עבים; לא רציתי לעזוב, אבל מה אפשר לעשות? טובת הילדים לפני הכל, שיהיה להם קן משלהם. שיפצנו, קנינו רהיטים, והכלבלי שום תמיכה מההורים שלו.
אני עוזרת גם עם הנכדים. בתי בחופשת לידה עם הקטן, והגדול כבר בכיתה א. אני לוקחת אותו בכל בוקר ברכב לבית הספר. בתי לא מצליחה להסתדר לבד בלתי אפשרי להעיר ילד, להלביש אותו ולצאת לבית הספר עם תינוק קטן וכל זה בתוך שעה. אני ובעלי, הסבא, מחלקים בינינו את הנסיעות שנינו שותפים לגידול הנכדים.
הוריו של החתן, מצידם, עושים עצמם אדישים ואינם רואים בזה כל חובתם. אני מתבוננת ושואלת איך סבא וסבתא יכולים להיות כה מרוחקים.
ככה היה מההתחלה. תארו לכם אפילו שקל אחד לא נתנו לבן שלהם לחתונה. התקשרתי לפני החתונה והצעתי שניפגש, נדבר, בכל זאת הילדים עומדים להתחתן. והם השיבו לי:
ומה אם יתגרשו תוך חודש? היום, שבעים אחוז מתגרשים בשנה הראשונה, זה הסטטיסטיקה!
בסוף, אני ובעלי אירגנו את החתונה והענקנו לילדים דירה. הם רק באו כאורחים זרים והביאו עם עצמם מעטפה עם חמש מאות שקל. וזהו.
למרות זאת, לחתן היו ציפיות.
לפני שמונה שנים קנינו להם דירת חדר יפה, מספיקה לזוג צעיר. כעת, עם שני ילדים, זה כבר צפוף מדי.
אני חושבת שחתני צריך להיות יוזם יותר. אני אומרת לו: אם לא מצליח לך להרוויח יותר, למה שההורים שלך לא יעזרו קצת?
אבל הוא עונה: “אני לא יכול לבקש מהם!”
“אם תרצה”, אני עונה, “אדבר איתם בעצמי.” אבל חתני ממש אוסר עליי אפילו להזכיר זאת.
הדבר הפתיע אותי לא נעים לו לבקש מהוריו, אבל מהוריי אשתו אפשר לקבל? שמונה שנים הוא נשען עלינו. אז למה לא עובד יותר? אנשים צעירים מצליחים איכשהו לקנות דירות. אני אומרת לו אתה צעיר, תמצא הזדמנות! אולי תחפש עבודה נוספת, אולי תעבוד אפילו בחו”ל.
גם עם בתי הוא נוהג כך, וכשאני מנסה להגיד משהו כבר היא מתקשרת ואומרת לי להפסיק להתערב. חתני טוען שההורים שלו כאלה לא יעזרו, אין טעם לשנות אותם.
אני עצובה הם נהנים מהחיים, יוצאים לטיולים ומנוחה, אבל את הילדים שלהם עוזבים מאחור. אף מילה אי אפשר להגיד והבן כל כך דואג לא להטריד אותם. איזה בן מסור להם! חבל שרגישותו להוריו לא מתפשטת גם על חמותו וחמיו.
אני מבינה שהחיים מזמנים לנו אנשים מכל הסוגים; בסופו של יום, צריך למצוא בתוכנו את הכוח לתת מבלי לצפות לתמורה. כי המשפחה היא עוגן, גם אם לפעמים נדמה שאנו עוגנים לבד.
