גיסתי יצאה לנפוש באתר נופש בזמן שאנחנו שיפצנו, ועכשיו היא רוצה לגור בתנאים נוחים
פעם, כשחיים היו פשוטים יותר, הצעתי לגיסתי שנשלב כוחות ונשקיע יחד בשיפוץ הבית הישן מהירושה, אבל היא דחתה אותנו על הסף. עכשיו היא פתאום דורשת לגור אצלנו, כי החצי שלה מוזנח ואי אפשר באמת לחיות שם. כל זה התרחש כי כך היא בחרה!
הבית היה של סבתא של בעלי, במושב לא רחוק מתל אביב. אחרי פטירתה, נחלק הבית בין בעלי ובין אחותו כל אחד קיבל חצי, הבתים מחוברים וחולקים חצר קדמית ואחורית. מספר החדרים היה שווה בכל צד. החלוקה עברה בשקט ובשלום. חמותי מיד הודיעה שאין לה עניין בנכס כבת העיר המודרנית, העדיפה את תל אביב הסואנת, ואמרה לילדיה לעשות כרצונם.
בעלי וחתנה של גיסתי חסכו יחד כסף ותיקנו את הגג ואת היסודות, כי כבר בקעה רטיבות מכל קיר. אני ובעלי רצינו להמשיך לשפץ, אבל גיסתי כעסה אני לא משקיעה בבית עץ רעוע כזה, אמרה. חתנה הוריד ראשו והלך; הוא ממעט להתווכח איתה.
התכנית שלנו הייתה לגור במושב, שהיה קרוב מספיק לעיר, ואנחנו עם רכב, אז לא הייתה בעיה לנסוע לעבודה. די נמאס לנו מהדוחק בדירת שני חדרים עם תקרה נמוכה בחולון. שנים השתוקקנו לבית אמיתי עם גינה, והתחלנו לחלום לשפץ, לא לבנות מהיסוד, וכך נוכל לעמוד בהוצאות.
גיסתי התייחסה לבית כמו לצימר להגיע בקיץ, לעשות על האש ולנוח בסופי השבוע. היא הבהירה שוב ושוב שלא נבנה על תרומת שלה.
ארבע שנים אנחנו עובדים במעגל תיקנו את החצי שלנו כמו שצריך, לקחנו משכנתא אבל לא זה מה שהרתיע אותנו. רחצנו קירות, הנחנו ריצוף, חידשנו תשתיות ביוב, חשמל, חלונות. עבודת לילה ויום, כי לא ויתרנו על החלום.
בינתיים גיסתי נדדה מנופש לנופש, לא עניין אותה מה קורה אצלנו או בחצי שלה. כל עוד יכלה להרשות לעצמה חיים נוחים, זה פשוט לא עניין אותה.
אבל עם לידת הילד, החופשות פסקו וכך גם הכסף. פתאום נזכרה שיש לה חצי בית, שבו אפשר לתת לילד לרוץ חופשי בגינה. תפסה תיק, נסעה לכפר ובאה עם התינוק לשבור אצלנו שבוע בעיה. לא היו מים חמים, לא חימום, בקושי גג שמחזיק מים. אבל לא יכולנו לסרב, הייתי חייבת לאפשר לה להיכנס.
בנה, ילד רועש. וגם היא, רעשנית ומלאה בעצמה, לא סופרת איש. אני עבדתי מהבית, ולא יכולתי להתרכז. לא הייתה לי ברירה לקחתי את עצמי ועברתי זמנית לבית של חברה, לשמור שם על השקט הנפשי. זה איכשהו הסתדר לה, כי היה מי שישגיח בינתיים על הבית.
אחרי חודש כמעט, חזרתי. שכחתי מכל הסאגה; אמי חלתה ודאגתי לה. הייתי בטוחה שגיסתי כבר חזרה לעיר מזמן.
להפתעתי, מצאתי אותה יושבת במטבח שלנו כאילו היא מעולם לא עזבה. שאלתי, מתי את מתכננת לחזור לבית שלך?
לאן אלך? עם תינוק קטן? כאן טוב לי.
מחר אנחנו מחזירים אותך לעיר, עניתי בקור רוח.
אני לא רוצה.
אם לא טרחת אפילו לסדר ולנקות, תחזרי הביתה. זה לא בית מלון.
מי את שתגידי לי ללכת? הבית גם שלי!
החצי שלך נמצא מהעבר השני של הקיר. לכי אליו.
ניסתה להסית את בעלה נגדי, אבל אפילו הוא אמר שנמאס לו כבר מהסיפור. היא נעלבה והלכה. כמה שעות אחר כך, קיבלתי שיחת טלפון מחמותי:
לא היית צריכה לגרש אותה. זו גם הדירה שלה.
היא יכלה להישאר אצל עצמה, שם המלכה, ענה לה בעלי.
איך תגור שם עם ילד? אין חימום, שירותים בחוץ. הייתם יכולים לעזור לה, בכל זאת אחות שלך.
בעלי התפוצץ והסביר לאמו שנתנו יד, הצענו לשפץ יחד בכסף משותף היה יוצא הרבה יותר זול. היא לא רצתה. אז למה לנו לבוא בטענות עכשיו?
העלינו הצעה שתקנה את החצי שלה אמי, ותפטר אותה מהעול. לא הסכימה, אלא דרשה סכום מוגזם אפשר היה לרכוש בעבורו וילה חדשה בצפון תל אביב. דחינו את ההצעה.
ויכוחים כבר נהפכו לשגרה חמותי נעלבת מכל דבר, וגיסתי שמה לאה, לצורך הסיפור עושה צרות כל פעם שהיא מגיעה. מסיבות רועשות, מריבות, השגתנות, עד שנהרס מה שבנינו.
אז התחלנו להקים גדר במרכז החצר לחלק ישר-ולעניין. לא עושים יותר פשרות זו הבחירה שלה, וזאת החלטתנו.
