אין לי לאן ללכת. פשוט ככה… “אפשר אולי לבלות לילה-שניים בתחנה המרכזית. אבל אחרי זה?” פתאום הבזיקה לי מחשבה מצילת נפש: “הצימר במושב! איך שכחתי? נו, לא בדיוק צימר, יותר כמו צריף חצי מתפרק, אבל עדיף על הרחוב.” חשבתי לעצמי כשהתיישבתי על רכבת הפרברים מכיוון תל אביב.
נשענתי על החלון הקר ועצמתי עיניים. הגל של זכרונות כואבים שטף אותי. לפני שנתיים איבדתי את הורי. נשארתי לבד, שום תמיכה. לא היה לי איך לשלם על לימודים בבצלאל, נאלצתי לעזוב ולעבוד בשוק הכרמל.
אחרי כל זה, הגיע פתאום קצת אור, ומצאתי אהבה. גל, בחור טוב וחכם, הפתיע אותי. אחרי חודשיים, התחתנו בחתונה קטנה, צנועה.
נשמע כאילו הכל מסתדר אבל החיים הכינו לי הפתעה נוספת. גל הציע למכור את הדירה שירשתי מהוריי במרכז תל אביב, כדי להקים עסק חדש. כל כך האמנתי בו. הוא הסביר הכל יפה, בטוח שבעוד זמן קצר נתחיל להסתדר מבחינה כלכלית. “ואז אפשר גם לחשוב על ילד, אני כל כך חולמת להיות אימא”, הרהרתי באותו זמן.
העסק של גל קרס. כסף הלך לאיבוד, ומריבות נהיו עניין יומיומי. עד שיום בהיר אחד, גל הביא לבית מישהי אחרת, וביקש ממני לעזוב.
רציתי ללכת למשטרה, אבל הבנתי שאין לי באמת טענות. הרי אני בעצמי מכרתי את הדירה ואת כל הכסף נתתי לו…
***
כשירדתי בתחנת הרכבת של המושב, הלכתי לאטי בין עצי השקד. האביב עדיין היה רך, אף אחד לא הגיע ליחידת הנופש כבר שנים. האזור היה מוזנח, מקומט. “אני אסדר פה, יהיה בסדר” ניסיתי לשכנע את עצמי, בידיעה שלעולם לא אוכל להחזיר את מה שהיה.
מצאתי את המפתח מתחת לשטיח כניסה אבל הדלת, מעץ ישן, לא נפתחה. ניסיתי עוד ועוד, עד שהתייאשתי וישבתי על המדרגה בכניסה, דמעות בעיניים.
פתאום, ראיתי עשן ושמעתי תזוזה מהחצר הסמוכה. קיוויתי שאלה הם השכנים ורצתי לשם.
דודה רינה? את בבית? קראתי.
במקום דודה רינה, עמד שם גבר מבוגר, שיער אפור וזקן פרוע. הוא בישל מים בקומקום חלוד על מדורה קטנה.
סליחה, מי אתה? איפה דודה רינה? שאלתי, לאט לאחור.
אל תחששי. בבקשה אל תזמיני משטרה. לא גונב, לא נכנס לבית, רק ישן פה בגינה.
נדהמתי לשמוע את קולו רגוע, מלומד, מלא נימוס.
אתה… חסר בית? פלטתי.
כן… לצערי ענה בשקט את גרה ליד? אל תדאגי, לא אפריע.
איך קוראים לך?
ישראל.
ישראל מה?
ישראל דוד.
בדקתי היטב את האיש. הבגדים שלו היו בלויים, אבל יחסית נקיים. וגם פניו נראו מסודרות, חכמות.
אני לא יודעת למי לפנות לעזרה נאנחתי.
מה קרה? הביט בי בדאגה.
הדלת לא נפתחת. עקומה, כלום לא עוזר.
תרצי שאנסה לעזור? הציע.
מאוד אעריך את זה אמרתי נואשת.
בזמן שישראל טיפל בדלת, ישבתי על ספסל, חושבת לעצמי: “מי אני בכלל שאשפוט אותו? גם אני עכשיו חסרת בית. אולי אפילו דומה לו יותר ממה שחשבתי…”
נועה, תבואי ישראל דוד חייך ודחף את הדלת את מתכוונת לישון כאן הלילה?
ברור, איפה עוד? עניתי.
חימום יש פה?
כנראה יש תנור עץ, לא ממש מבינה בזה הודיתי.
עצים יש?
לא בטוחה
הבנתי. תיכנסי, אני אטפל בזה אמר והלך בחזרה.
לקח לי שעה לנקות, הריח היה מעופש, היה קר ומדכא. התחלתי לפחד מה אעשה פה? עד שלפתע הגיע ישראל דוד עם עצים. הופתעתי עד כמה שמחתי שיש פה עוד נשמה.
ישראל ניקה את התנור והדליק אותו. לאט לאט התחמם הבית.
זהו, תנור דולק טוב. רק לזרוק מדי פעם עץ קטן, ובלילה לכבות. יהיה חם עד הבוקר הסביר.
אתה הולך עכשיו?
כן. אשן בגינה ליד. לא נוסע חזרה לעיר. כואב לי להיזכר במה שעברתי שם.
חכה, קודם תאכל איתי ארוחת ערב, נשתה תה התעקשתי.
ישראל שמע, הוריד את המעיל והתיישב חפוי ליד התנור.
מצטערת שאני חופרת, העזתי אבל, איך קרה שאתה חסר בית? לאן כולם נעלמו?
הוא סיפר שמשך כל חייו היה מרצה באוניברסיטה. התאהב במדע, העבודה היתה חייו. פתאום, בגיל זקנה, הבין שאין לו אף אחד.
לפני שנה באה לבקר אותו אחיינית. רמזה שתעזור לו אם יוריש לה את הדירה. ישראל, בודד ושמח, הסכים. היא הציעה למכור את הדירה הוותיקה, ולקנות במקומה בית במושב. היא אפילו אמרה שמצאה דיל מעולה.
ישראל תמיד חלם על חיים בכפר. הסכים מיד. כשמכרו, הציעה לרשום את כל הכסף על שמה בבנק, ליתר בטחון. כשנכנסו לסניף, היא ביקשה שיישב עם התיק ותיכנס לבד.
חיכה לה שעה. ועוד שעה. היא לא חזרה, נעלמה. נכנס לברר והבין שיש דלת יציאה נוספת מאחור.
לא האמין שהאחיינית, היחידה שלו, בגדה בו ככה. הלך לביתה למחרת, אך האישה שפתחה אמרה שגרה שם כבר שנתיים. האחיינית כבר לא בארץ.
כזה הסיפור מאז אני גר ברחוב. לא הצלחתי להאמין שנשארתי בלי כלום.
גם אני חשבתי שאני לבד בזה, אבל אותו תיק שיתפתי אותו במה שעבר עליי.
את עוד צעירה, נועה. החיים עוד לפניך, אל תאבדי תקווה. כל בעיה ניתנת לפתרון ניסה לנחם אותי.
מספיק לדבר על צרות, בוא לאכול! חייכתי.
הסתכלתי איך הוא אוכל בלהט את הפסטה עם הנקניקיות. נהיה לי צביטה בלב. ראיתי כמה הוא בודד.
“מה יהיה אם אמצא את עצמי לגמרי לבד, ברחוב, בלי אף אחד?” חשבתי.
נועה, אשמח לעזור לשחזר את ההרשמה ללימודים שלך. יש לי עוד כמה חברים באקדמיה. אולי אפילו אצליח לסדר לך מלגה הפתיע אותי ישראל לא אוכל להראות פנים, כמובן, אבל אכתוב לרקטור, תיפגשי איתו. הוא חבר ותיק, ישמח לעזור.
תודה! זה יהיה מדהים שמחתי באמת.
ותודה על הארוחה, ועל שהקשבת. אני אלך לישון עכשיו קם.
חכה, לא טוב שתישן בחוץ. יש פה שלושה חדרים, תבחר אחד. האמת, קצת מפחיד לי לבד, במיוחד עם התנור הזה. אל תעזוב אותי לבד, בבקשה?
לא אעזוב אותך, אל תדאגי אמר ברצינות.
***
עברו שנתיים דאגתי לסיים את הסמסטר האחרון, מתרגשת לחזור שוב לבית בצפון. המשכתי ללמוד, גרתי במעונות של האוניברסיטה, ולכאן באתי בסופי שבוע וחגים.
שלום! קראתי, חובקת את סבא ישראל.
נועה! נכדתי! למה לא התקשרת? הייתי בא לאסוף אותך מהרכבת. נו, הצלחת במבחנים? שמח.
כן! כמעט הכל בהצטיינות! התגאיתי קניתי עוגה. תשים תה, נחגוג!
ישבנו ושתינו תה, משתפים זה את זו בלב.
נטעתי גפן חדשה בגינה, אני הולך לבנות כאן פרגולה סיפר בגאווה.
פנטסטי! האמת, אתה פה בעל הבית, עשה הכל כמו שאתה אוהב. אני רק קופצת לבקר צחקתי.
ישראל כבר לא היה בודד. היה לו בית, היתה לו נכדה, נועה. וגם אני שוב פרחתי לחיים. הוא הפך לי לסבא, למשפחה היחידה. אני מודה לגורל על סבא החדש שלי, שמילא בי את כל החסר, ברגע הכי חשוך.
