ברחוב הירקון עמד ריח של בושם יוקרתי ומרירות. ילדה קטנה בשם עטרה הכירה רק זוג ידיים חמות אחד הידיים של רות המטפלת. אבל יום אחד, נעלמו מהכספת עשרים אלף שקלים, ויחד איתם הידיים האלו נעלמו לנצח. עברו מאז עשרים שנה. היום עטרה בעצמה עומדת בכניסה בידיים שלה ילדה קטנה, ובגרון שלה אמת שלוחצת.
***
ריח הבצק הזכיר בית.
ולא לא את הבית בתל אביב עם המדרגות משיש והתקרה הגבוהה והנברשת מקריסטל, שבו גדלה עטרה. אלא בית אמיתי, כזה שהיא המציאה לעצמה כשישבה על כיסא נמוך במטבח הגדול וצפתה איך הידיים של רות, אדומות מהמים, לשות גוש בצק עיקש.
רותי, למה הבצק חי? שאלה עטרה בת החמש.
כי הוא נושם, ילדונת. לא רואה איך הוא מתנפח? הוא שמח שהולך לתנור. מצחיק, אה? שמח להיכנס לאש.
עטרה לא הבינה אז, היום מבינה.
היא עמדה בשולי דרך עפר מתפרקת, מחבקת את תהל בת הארבע שלה. האוטובוס כבר המשיך, ירק אותן לתוך דמדומי פברואר, ועכשיו שקט השקט המיוחד של המושב, ששומעים בו סנאי מקפץ בחצר של השכן הרחוק.
תהל לא בכתה. כמעט חדלה לבכות בחצי השנה האחרונה; למדה להתאפק. רק הסתכלה עליה בעיניים גדולות, כהות, רציניות מדי לגיל כזה, וכל מבט שלה היה כמו סכין בלב של עטרה: העתק גמור של עמית, אבא שלה.
לא לחשוב עליו עכשיו.
אמא, קר לי.
יודעת, מתוקה. תיכף נמצא איפה להתחמם.
היא לא ידעה כתובת. אפילו לא הייתה בטוחה שרות עוד בחיים עשרים שנה עברו, נצח. כל מה שנשאר היה “מושב גבעת האלה, ליד לטרון” וזיכרון של ריח הבצק והחמימות של אותן ידיים, הידיים היחידות בבית ההוא שליטפו אותה לא כי צריך, אלא סתם, כי התחשק.
הדרך עברה ליד גדרות עקומים ובתי אבן נמוכים. באחדים היה אור צהוב, עמום אבל חי. עטרה עצרה בבית האחרון פשוט כי הרגליים נשברו ותהל הפכה כבדה מנשוא.
הגדר חרקה. שתי מדרגות עץ קבורות בשלולית חורפית. דלת ישנה, עמוסת קילופים.
היא דפקה.
דממה.
ואז גרירת רגליים. קול הקורה של הדלת. וקול צרוד, ודאי מבוגר יותר, אבל מיד מוכר כל־כך, שעטרה שכחה לנשום:
מי זה מדפק ככה בשעה כזאת?
הדלת נפתחה.
בפתח עמדה אישה קטנטנה בסוודר גזור מעל פיג’מת פלנל. פנים תפוח אפוי אלף קמטים. רק העיניים אותן עיניים. תכלת דהויה, אבל מלאות חיים.
רות…
רות קפאה. ואז הרימה יד היד הזו, עם הוורידים והשכבות ליטפה את הלחי של עטרה.
אלוהים… עטרונת?
הברכיים של עטרה רעדו. היא עמדה, מחבקת את תהל, לא מסוגלת לדבר רק דמעות לוהטות זולגות לה על הלחיים.
רות לא שאלה כלום. לא מאיפה באת?, לא למה?, כלום. רק הפסיקה את המעיל הגדול שלה, שעמד תלוי על הדלת, והשחילה אותו על כתפי עטרה. אחר־כך לקחה את תהל בעדינות הילדה לא מחתה קולם, רק המשיכה להביט בעיניים הגדולות ולחצה אליה.
נו, הגעת הביתה, מתוקה. יאללה, תיכנסו.
***
עשרים שנה.
זמן שמספיק להקים הייטק ולהתרסק; לשכוח שפה. גם ההורים של עטרה עוד בחיים אבל זרים, כמו כורסא שאספו ברחוב.
כשהייתה ילדה, חשבה שהווילה שלהם היא כל העולם. ארבע קומות של אושר: סלון עם קמין, משרד אבא שריח של חפיסות סיגרים ומתח באוויר, חדר שינה של אמא עם וילונות בורדו כבדים, ובחלק התחתון המטבח. הממלכה של רות.
עטרונת, זה לא בשבילך פה, היו דוחפים אותה המטפלות והגננות. יושבת למעלה, ליד אמא שלך.
אבל אמא היתה למעלה בטלפון. תמיד. עם חברות, שותפים, וכל מיני “ידידים” את זה עטרה לא הבינה, אבל הרגישה שמשהו שם עקום. השיחה של אמא, והחיוך שנעלם תמיד כשאבא נכנס.
במטבח היה ישר. שם רות לימדה אותה ללוש עוגיות עקום, עבה, קצוות בולטים. חיכו יחד שהבצק יתפח שקט, עטרונת, שלא ייעלב ויפול. וכשאמא ואבא רבו במעלה, רות ישבה אותה עליה ושרה שירי פלמח ישנים, כמעט בלי מילים רק בקול, לגמרי מהלב.
רותי, את האמא שלי? שאלה פעם, בת שש.
מה פתאום, פרינססה. אני עוזרת הבית.
אז למה אני אוהבת אותך יותר מאת אמא שלי?
רות השתתקה. ליטפה לה את הראש. ואמרה בלחש: אהבה באה אלייך איך שהיא רוצה. כנראה שאת אוהבת את אמא שלך רק אחרת.
עטרה ידעה לא אוהבת. כבר אז. אמא יפה, אמא עסוקה, אמא קנתה שמלות ונסיעות לפריז. אבל אמא לא ליוותה אותה בזמן מחלת חורף. רות כן לילות על לילות.
ואז הגיעה ההיא…
***
עשרים אלף שקל! שמעה עטרה מבעד לדלת חצי פתוחה. ישבתי אתמול, זה היה שם!
אולי השתמשת ושכחת? קולו של אבא, שחוק ויבש כמו הספה בסלון.
לא, יונתן! אבל רותניק סידרה במשרד. היא יודעת את הקוד אני בעצמי אמרתי לה, שתוכל להוציא את האבק.
הפסקה. עטרה צמודה לקיר, מרגישה איך משהו מתפוצץ בתוכה כמו בד משומש.
אמא שלה חולה בסרטן, אמר אבא. זה יקר. רצתה מקדמה.
לא נתתי.
למה?
היא עוזרת בית, יונתן. אם כל אחת תתחיל לבקש על אימא חולה ואבא ודוד
עדנה…
מה ‘עדנה’? אתה רואה לבד. הייתה צריכה כסף, היה לה גישה…
לא בטוח בכלל.
מה תעשה? משטרה? שיגלו שגונבים מאיתנו?
שוב שתיקה. עטרה עצמה עיניים. תשע הייתה מספיק מבינה, אבל לא יכולה לשנות כלום.
בבוקר, רות ארזה.
עטרה הציצה מהדלת קטנה, בכתונת לילה עם דובי, רגליים חשופות על הרצפה הקרה. רות מכניסה לתיק ירוק בלוי: חלוק, נעלי בית, ודמות קטנה של רבי נחמן שתמיד עמדה על המדף שלה.
רות…
הסתובבה. פנים שקטות, רק עיניים אדומות.
עטרונת, למה את ערה?
את הולכת?
הולכת, חמודה. לאמא שלי בארץ.
ואני?
רות כרעה בעייפות, עד שהעיניים בגובה ילדה. כמו תמיד, ריח בצק, גם כשלא אפתה.
תגדלי, עטרונת. תהיי אחלה בן אדם, אולי תבואי פעם לבקר אותי בגבעת האלה. תזכרי?
גבעת האלה.
כל הכבוד.
נשקה לה במצח חפוז, חטוף והלכה.
הדלת נטרקה. הבריח ננעל. והריח חום, בצק, בית נעלם לנצח.
***
הצריף היה קטנטן.
חדר אחד, תנור ברזל בפינה, שולחן עם מפה דהויה, שתי מיטות מאחורי וילון בד. על הקיר אותה דמות של רבי נחמן, כהה מזמן ועשן נרות.
רות התרוצצה שמה מים, הוציאה ריבה מהמרפסת, סידרה מיטה לתהל.
שבי, עטרונת. לא נביא צדק ברגליים. תתחממי, נדבר אחר כך.
אבל עטרה לא מצליחה לשבת. היא עומדת בתוך הפשטות העלובה של הצריף בת של מי ששלטה פעם בשלוש קומות בתל אביב ומרגישה משהו משונה:
שקט.
לראשונה מזה שנים שלווה. כאילו חבל מתוח שמשתחרר בשקט פנימי.
רות… אמרה, והקול בוגדני. רות, סליחה.
על מה, יקירה?
שלא הגנתי עלייך, אז. ששתקתי עשרים שנה. ש…
עצרה. איך בכלל מסבירים?
תהל כבר ישנה נפלה אל השינה ישר שנגעה במיטה. רות יושבת מולה, כוס תה ביד, מחכה.
ועטרה סיפרה.
איך מאז שרות נעלמה, הבית נהיה זר. איך אחרי שנתיים של גירושי ההורים, כשגילו שהשקעות אבא רק בועות שהתפוצצו, לקחו איתן את הבית, האוטו והנופש. איך אמא נטשה לגרמניה עם בעל חדש, ואבא שתה ונפטר בדירה שכורה, כשהייתה בת עשרים ושלוש. איך נשארה לבדה.
ואז הגיע עמית, סיפרה. הכרתי אותו בכיתה א’. זוכר אותו? רזה, עם תלתלים, תמיד גונב עוגיות מהקערה.
רות הנהנה.
חשבתי הנה, משפחה משלי. אבל מתברר… הוא הימר, רות. במכונות, בקלפים. לא ידעתי. וכשנודע כבר היה מאוחר. חובות. נושים. תהל…
היא השתתקה. התנור פלט קולות פיצוח. הנר הבהב על הדמות, מצייר צל רועד.
כשרציתי להתגרש, הוא… עטרה בלעה רוק. חשף סוד. חשב שזה יעצור אותי. שאתרשם מהכנות שלו.
איזה סוד, חמודה?
עטרה הרימה מבט.
הוא גנב אז. מהכספת. את הכסף ההוא. ידע את הקוד ראה אותי נותנת יום אחד. נזקק לכסף… אני לא זוכרת על מה אפילו. הימורים, בטח. ואת האשמה הפילו עלייך.
שקט.
רות לא זזה. פניה כבויות. רק ידיה, אוחזות בכוס, מלבינות בפרקי האצבעות.
רות, תסלחי. אם את מסוגלת. גיליתי רק השבוע. לא ידעתי, נשבעת.
שקט.
רות עמדה בקושי. ובדיוק כמו לפני שני עשורים, ירדה על ברכיה עד שהעיניים נפגשו מקרוב.
ילדה שלי. במה את אשמה?
אבל אמא שלך… היית צריכה כסף…
אמא שלי נפטרה כעבור שנה. יהי זכרה ברוך. רות עשתה תנועה קטנה באצבעות. ואני? אני חיה. ירק, עז קטנה, שכנים טובים. לא חסר לי כלום.
אבל גירשו אותך. כמו גנבת.
אבל לפעמים, דווקא דרך שקר הקב”ה מוביל לאמת.” רות דיברה לאט, בקול שליוו אותו שנים. “אם לא היו מגרשים אותי, לא הייתי מספיקה להיפרד מאמא. זכיתי, שנה שלמה איתה.”
עטרה שתקה. מבפנים בער בושה, כאב, אהבה, תודה הכל יחד.
כעסתי? המשיכה רות. ברור שכעסתי. נורא. מעולם לא לקחתי שקל מיותר. ופתאום גנבת כאילו עד מדינה. אבל זה עבר. לא מיד. אבל עבר. כי אם שומרים בפנים כעס הוא אוכל אותך מבפנים. ואני? רציתי לחיות.
היא אחזה בידיים של עטרה קרות, מחוספסות.
הנה, באת. הבאת ילדה. אליי. לזקנה הזו, לצריף הזה. זכרת, אהבת. ואת יודעת כמה זה שווה? יותר מכל כספות.
עטרה בכתה. לא בדמעות של מבוגרים, אלא כמו פעם חזק, בלב רחב, לתוך הכתף הדקה של רות.
***
בבוקר עטרה התעוררה על ריח.
בצק.
פקחה עיניים. תהל נרדמה לידה, כפות רגליים קטנות פזורות על כל המיטה. מאחורי הווילון: רות זזה, מחפשת ניירות.
רות?
קמת? יאללה, קמה, עטרונת, הפיתות מתקררות.
פיתות!
עטרה יצאה מהוילון, כמו מתוך חלום. על השולחן, על נייר עיתון ישן, חיכו פיתות משולשות, דקות, משובצות צריבות כמו בילדות. והריח… ריח של בית.
שומעת, אמרה רות, מוזגת תה לכוס סדוקה, צריכים לחשוב איך מסתדרות. במועצה צריכים עוזרת בספריה. שכר צנוע, אבל גם הוצאות פה זה לא עיר. תהל נרשום לגן, גברת פנינה מנהלת שם לב זהב. אחר כך נראה איך מתגלגל.
זה יצא כך טבעי כאילו הכל כבר מסודר. כאילו מובן מאליו.
רות, עטרה גימגמה, אני… אני הרי לא כלום בשבילך. עשרים שנה… למה את…
למה מה?
למה את נותנת לי ככה? סתם?
רות הסתכלה עליה המבט ההוא, מהילדות. שקוף, חכם, טוב.
זוכרת ששאלת למה הבצק חי?
כי הוא נושם.
אז גם אהבה. היא נושמת לבד. אי אפשר לפטר אותה, לגרש אותה. איפה שהתמחתה שם נשארה. שלושים שנה, חמישים היא פה.
הניחה לפניה פיתה חמה, רכה, עם תפוח עץ.
תאכלי כבר. רזית, פרינססה.
עטרה נגסה. ולראשונה זה שנים חייכה.
בחוץ עלה אור ראשון. אדמה נערמה על שבילים, העולם גדול ומבולגן, לרגע אחד היה פשוט. כמו הפיתות של רות. כמו הידיים שלה. כמו אהבה שאי אפשר לפטר.
תהל זחלה החוצה מהווילון, משפשפת עיניים.
אמא, מריח טעים.
רותי הכינה, מתוקה.
רו-תי? ניסתה את הצליל. הסתכלה על רות, שחייכה אליה קמטים מתפצלים מהעיניים.
רותי. רותי סבתא. בואי, נשב לאכול.
והיא ישבה. ואכלה. ולראשונה בחצי שנה צחקה, כשראתה שרות מלמדת איך יוצרים דמויות קטנות מהבצק.
עטרה הביטה בהן בילדה שלה ובאישה שפעם הייתה לה כמו אמא וידעה: הנה הבית. לא קירות, לא שיש, לא נברשת. רק ידיים חמות. ריח של בצק. ואהבה פשוטה, יומיומית, שקטה.
אהבה שלא קונים ולא מוכרים. אהבה שפשוט כאן כל עוד יש לבוא ולחכות.
איזו מוזרה הזיכרון של הלב. שוכחים הכול תאריכים, פנים, אפילו שנים, אבל ריח של פיתה בחימום זוכרים עד הסוף. כי אהבה לא יושבת בראש. היא עמוק יותר מקום שאף פגיעה לא מגיעה אליו. לפעמים צריך לאבד הכל מעמד, כסף, גאווה בשביל למצוא את הדרך חזרה. אל אותן ידיים שמחכות.
