דנה הייתה “רעה”.
באמת רעה, אם תשאלו את כולם ממש אפשר לרחם עליה, איזה בן אדם גרוע היא.
כולם ניסו להעביר את זה לאמא שלה, שדנה לא בסדר.
ילדותית, מוזרה, ועל הדרך גם בודדה.
ברור, הרי אין לה בעל, הבן שלה כבר בוגר, גר לבד משלו.
דנה לבד, כביכול לא נחוצה לאף אחד.
הגיעה לעבודה ביום ראשון בבוקר, והתחילו כולם להשוויץ אחת מול השנייה מי ניקתה, מי כיבסה, מי הספיקה כל הסופ”ש.
שרה עשתה קפה ומרמלדה, רותי בישלה לארוחה משפחתית, והילדים התרוצצו בבית.
ודנה שותקת מה כבר יש לה לומר? היא לא התחתנה שוב, אין לה ילדים קטנים לספר עליהם, אין לה בעל “להתלונן” עליו.
יצאה מוקדם מהעבודה היום, כולם יודעות מדי פעם היא מבקשת לצאת מוקדם.
מנידות ראשים, ברור להיכן היא הולכת לקפה או פגישה “עם המאהבים הרבים שלה”.
כי דנה הרי כל כך רעה, ברור שיש לה הרבה גברים, נכון?
הן כמובן, מבינות מצוין הן כולן נשואות, עסוקות בילדים ובעלים, ואילו דנה “ככה”.
דנה, שואלת אמא שלה, מה יהיה איתך?
מה כבר, אמא?
את לא מסתדרת כמו כולם… לפחות תמצאי לך איזה בחור, עוד לא מאוחר ללדת עוד ילד, היום כולם עושות את זה אחרי הארבעים!
אבל למה, אמא, למה לי מישהו? למה עוד ילד? יש לי את עומר, זה מספיק לי.
ולגבר, כמו שאת קוראת לו, מה אעשה איתו? הרי יש לי את אילן.
דנה! תתעוררי! אילן לא באמת הגבר שלך!
למה לא? בטח שכן, צוחקת דנה, נפגשים פעם בשבוע, מביא מתנות, עוזר כשצריך, לא מטריד, לא דורש שאנקה את הבית של אמא שלו, לא זורק כביסה, לא מבקש ארוחות, לא שוכב אצלי על הספה כל היום.
גן עדן!
כן, גן עדן. חוץ מזה שהאישה המסכנה שלו עושה את כל זה.
את רוצה שאני אחליף אותה? לא תודה. הייתי פעמיים נשואה, אמא. פעמיים.
פעם אחת כשאת אילצת אותי בגיל שמונה עשרה, כי היה גדול ממני, “בוגר ורציני, אוהב אותך, יציב.”
חמש שנים הייתי כלואה. אסור ללמוד, אסור חברות, אפילו לעומר לא הרשתי לטפל כמו שדמיינתי. רק עבודות ומטלות בבית ובבית של אמא שלו. אבל בכל זאת הייתי “שווה זהב” בזמנו.
היה לוקח אותי פעם בחודש, כמו חיית מחמד, שיראו שיש לו אשה צעירה.
והוא? עשה מה שרצה…
כשרציתי להתגרש את, אמא, פחדת. תודה לסבתא שלי שעזרה לי לצאת מזה. אפילו תחתונים דרש שאחזיר לו…
פעם שניה התחתנתי מאהבה. זוכרת, אמא? למדתי, עבדתי, לא רציתי ליפול עלייך ועל אבא.
דנה, איך את מדברת! מתי מנעתי ממך משהו?
את לא! אבל היתה מישהו אחר…
אבא, גם אחי איתי, לא היה מוכן לעזור אפילו קצת ברור, היתה לך אמא חרוצה על שתי עבודות, חוזרת עייפה ועדיין עושה הכל…
אז מאהבה רצתי שוב לנישואין, חשבתי שיהיה אחרת. לא השתנה כלום.
מי עשה הכל?
אני.
הבן שלו לא העז לגעת, כי “זה לא הגבריות”.
חזרתי הביתה, עצרתי אצל ירקן, עם הילד, עם קניות, בלי רכב כמובן שלבעל צריך רכב, מה פתאום הוא ייסע בתחבורה ציבורית?
בישלתי, כבסתי, חייבת לדאוג שייצא מרוצה, כי אחרת “יימאס לו”, הלך לאחרת…
חסרים כסף? שילמתי על הילד שלי, כי “לא, זה לא הבן שלו”.
ואם מבקשת לעזור ברכב שלי “מה, אנחנו לא משפחה? תשווי משכורתך למשכורת שלי…”
פעם זרקת אותי עם הבן “מי יקח אותך עם ילד?”
אז אמא, הייתי גם אצל עשיר, גם אצל עני הבדל אין באמת.
לכולם נוח, ורק אני, אני לא הייתי מאושרת.
דנה, כולם חיות כך, מה הבעיה?
שיחיו, אמא! אני לא רוצה!
ואיך עברה עלייך השבת, דנה?
עידו ומעיין, וגם הילדים אצלי, יצאנו לטיול, טיגנתי פלאפלים, ניקיתי קצת, כיבסתי, השכבתי את הילדים, האכלתי את אבא, גיהצתי, והלכתי לישון מאוחר. בבוקר שוב קמתי ראשונה, טיגנתי פנקייקס, עוד בישולים, עוד סידורים, אחד עוזב, אחר בא…
תגידי אמא, מתי אני נתתי לך לגדל לי את עומר, כמו שאת עוזרת לאח שלי?
דנה, את תמיד היית עצמאית, הילדים האלה…
את רוצה לדעת איך העברתי את הסופ”ש האחרון באמת, אמא? עומר התקשר, שאל אם אוכל לשמור על לוקה החתול של מרינה, בת הזוג שלו.
ברור שלקחתי.
הביאו פיצה, הלכו, ואני התנפלתי על הספה, צפיתי בסדרות כל הלילה. סוף סוף לא הייתי חייבת לקום בבוקר מוקדם.
בבוקר עשיתי קפה, האכלתי את לוקה, עוד קצת ניקיונות קטנים, ואז ניסיתי להזמין אותך למוזיאון או לטייל.
אבא ענה, אמר שאת שקועה בעבודות הבית איך זה שאני “בבטלה”, במוזיאונים, והוא ואמא עובדים?
רציתי להיעלב, אבל הבנתי שאין טעם.
הלכתי למוזיאון אפילו התערוכה של הצייר האהוב עלייך!
אכלתי לבד בבית קפה, הסתובבתי, חזרתי לוקה ישן על הספה, לא אכפת לו מכלום.
בסוף היום ישבתי שוב עם סדרות, נרדמתי מאוחר.
ביום ראשון שוב קמנו יחד החתול ואני.
חשבתי שתבואי לטייל על נמל תל אביב, אבל עניתה מעיין, בפה מלא אוכל, שאת עסוקה בבישולים.
בערב אילן התקשר, הזמין אותי למסעדה, למה שלא אלך?
אני אישה חופשיה, אין לי סיבה לדחות אותו מאושרת באמת בפעם הראשונה.
לא מדברת איתו על בעיות, הוא לא מספר לי על אשתו, יופי.
בבוקר התעוררתי רעננה הלכתי לעבודה, חייכתי כל הדרך.
ניסיתי לצאת עם רווקים, אמא, זה לא פשוט.
או שמדובר בילדים שמחפשים אמא, או גרושים מלאי טענות, עם ילדים ועניינים ודרישות.
אחד אפילו התעקש שעליי “לאהוב גם את ילדיו”, כי אני הרי “אישה”, והוא ימשיך לשלם מזונות על ילדיו ואשתו לשעבר, ואני, על המשכורת שלי, נסתדר, והוא יפנק אותי בדגים…
כששאלתי אם יעזור גם לעומר, התפלא “יש לו אבא, למה שאעזור?”
הגיוני, נכון?
אז שלחתי אותו לדרכו.
אז כן, אמא, עכשיו יש לי את אילן.
אולי אתן חושבות שאני “רעה”, אבל אני חיה בשלום עם הבחירות שלי.
הלך לי אומץ להעיז, לדאוג שבאמת יהיה לי טוב.
וכשהמצב מאפשר, אני בוחרת להוציא אותך איתי לטייל יחד, להעביר זמן לעצמנו, לא לבשל כל היום.
אמא, איתי הכל בסדר. הפעם אנחנו הולכות ליהנות בשבילך, בשבילי, בשביל החיים עצמם.
השתגעת, דנה? ומה עם אבא?
מה איתו? הוא חולה?
לא, אבל… הצהריים…
אל תדאגי, אמא, יש אוכל מוכן.
אבל צריך לחמם, ומה עם עידו?
אמא! גם אני יכולה להיעלב! תני לי להיות טובה היום, נצא לנשום אוויר, ננוח ביחד… בבקשה.
וביום ראשון בעבודה, הנשים מספרות כמה התעייפו מה”נופש” המשפחתי.
ודנה מחייכת חיוך קטן, כזה שרק היא מבינה.
כולם בטוחות שדנה “רעה”, אבל היא ממשיכה לצעוד בביטחון, עם השקט שלה והאמת הפשוטה:
מגיע לך לבחור בחיים שטובים לך גם אם זה לא נראה לאחרים.
כי לפעמים, ה”אישה הרעה” היא בעצם האישה הכי אמיצה והכי חכמה שיש.







