תשמעי, זה סיפור כזה שאם לא הייתי מכירה מקרוב, לא הייתי מאמינה שזה אמיתי.
אז תדמייני, דניאל ונעמה, התחתנו בגיל 19. לגמרי ילדים בעצם, אבל מאוהבים כמו בסרטים. לא יכלו להיפרד לרגע, נשבעו אחד לשנייה שהכל בעולם קטן עליהם. ההורים, כמובן, לא חיכו ורצו לסדר את העניינים מהר, שלא יקרה משהו “לא כשר” חס וחלילה לפני החופה
עשו להם חתונה בשיקון ג’, אזור הדר בתל אביב, כמו שצריך: פרחים בכל פינה, בובה ענקית על האוטו, חינגה שלמה, חיבוקים, קריאות “היי, מזל טוב!” מכל עבר ולא שכחו את השטרות של השקלים על רחבת הריקודים.
ההורים של נעמה לא יכלו לתרום שקל אחדאין מאיפה. קושי קונים חלה ואיזו בירה לסוף השבוע. כל ההוצאות היו על יעל, האמא של דניאל. היא בכלל ביקשה שיקראו לה יסמין, כי יעל זה מדי קשה וכל אחד טועה, אז יסמין זה הניק-ניים שכולם משתמשים בו.
יסמין ניסתה לשכנע את דניאל שעזוב, לא כדאי לך בחורה שסביבה בית שמלא באלכוהול ובעיות. אבל דניאל התעקש: “אמא, נעמה בכלל לא כזאת, היא הכי טובה בעולם, אנחנו ננצח את הכל, לא משנה כלום!” יסמין, במבט של “אני כבר ראיתי הכל”, אמרה לו:
“תיזהר, דניאל, לא כל זית עושה שמן ואהבה לא חיה רק מלחם ומים אל תקצרו את האהבה שלכם לראש של ציפור.”
הם הרגישו שעלו על פסגת העולם. חשבו שרק שמחה ואהבה מחכים להם, כאילו כל תל אביב שטיח אדום לרגליהם.
אבל מפה, כמו שאת מבינה, הדברים קצת פחות הלכו לפי התסריט הדמיוני שלהם.
בחתונה, יסמין ובעלה נתנו להם דירה בראש העין”אל תדאגו לכלום, תשמחו ותכייפו, ילדים!”.
שנים ראשונות היו יפות. נעמה ילדה שתי בנותשירה ויעל. דניאל עף על החיים, התגאה בבית החדש שרץ עם הילדים בגינה, ובכלל, תחושת מלך.
אבל לא עברו חמש שנים, ונעמה התחילה פשוט להיעלם מהבית. וחוזרת עם ריח חריף של אלכוהול. דניאל התחנן שתספר לו מה קורה.
בהתחלה שתקה, אבל בסוף פלטה שרק חשבה שהיא אוהבת אותו. והאהבה? נעלמה, היא רוצה להיות את הבחור החדש מהשכונה, לא משנה שיש לו משפחה ושתי בנות!
דניאל לא ידע מה לעשות מרוב שוק. כל החלומות התפוצצו בשנייה. הרגיש בגב בגידה, אבל אין מה לעשותנעמה עפה מהבית והשאירה את הילדות.
יסמין, מתה על הנכדות, ישר לקחה אותן אליה. היא ובעלה רפי פינקו אותן בלי סוף, נתנו להן בית חם.
דניאל, אחרי כמה חודשים קשים, מצא את עצמו נכנס לכת כזאת ברעננה, הביא לו חבר להכיר, ואז אפילו שידכו לו שם אלמנה עם שני בנים: איתי וניר. התחתנו במהירות, ואשתו השנייהתמרההתחילה להעמיס אותו עם הבעיות שלה.
כל פעם שדניאל הניף מילה על שירה או יעל, תמרה חתכה אותו:
“יש להן אמא, שילכו אליה; בוא תוציא את איתי לגינה, אני אכין את ניר לגן!”
ועם הזמן, דניאל התרגל. לא הפסיק לאהוב את נעמה, אבל הבין שזהונגמר.
שבע שנים אחרי, פתאום נעמה מתייצבת אצל יסמין ברחוב המסגר, עם ילדה קטנה בת ארבע, מיה. יסמין, במקום לקרוע אותה, רק זרקה מבט ביקורת:
“וואלה, נעמה, את נראית כמו אחת שעברה הרבה. זו שלך?
נעמה: “כן, זו מיה, אפשר להישאר פה כמה זמן?”
יסמין לא עוצרת: “מה, עפו עליך?
נעמה: “לא, פשוט באמת לא יכולה יותר. הוא מרביץ לי ושותה בלי הפסקה.”
יסמין בשלה: “בחיים שלך בחרת לבד, לא גררנו אותך. למה לא הלכת לאמא שלך?”
נעמה: “אני פשוט מתגעגעת לבנות, תני לי לראות אותן”
תוך שניה שירה ויעל נכנסות, כבר נערות. מסתכלות על נעמה במבט חשוד, מכירות שזו אמא, אבל לא מסוגלות לרגש אליה כלוםרק כאב וכעס.
עם כל זה, יסמין הייתה בן אדם. לקחה את נעמה ומיה לבית שלה, מה תעשה, לזרוק אותה לרחוב?
אבל תוך חודש, הפתעה:
נעמה שוב עפה. חזרה לכפר עם אותו גבר. מיה נשארה אצל יסמין.
אז עכשיו, שלוש נכדות בבית אחד. שתמיד יש חיבוק אחד לפחות, או אוכל חם מהסירים שאי אפשר למצוא בשום מסעדה.
שנים עברו ככהבהמון אהבה, אבל גם הרבה עצב.
ואז, כמו שבחיים, המוות הגיע והסבתא יסמין נפרדה מהעולם, וכעבור זמן גם סבא רפי הלך אחריה.
שירה התחתנה, בלי ילדים.
יעל נשארה רווקה עד גיל מבוגר עם צמה כסופה ולא רצתה שותף.
מיה, בגיל שבע עשרה, ילדה תינוק וחזרה לאמא שלה לכפר, בלי שאף אחד ידע מי האב.
נעמה נשארה לבד, אחרי שגם הגבר ההוא הלך לעיר, חלה והבנות שלו באו לקחת אותו, תוך שהן מאשימות את נעמה בכל.
כולם בכפר קראו לה “נעמה, הלא-מבויישת האלכוהוליסטית”.
העולם קטן ומלא רכילות, וכשהכפר קטן, הכל יוצא החוצה.
ודניאל?
עזב בסוף הכל, ברח מתמרה ומהכת, נשאר ללון לבד בדירה של אמא שלו. אין כבר מה לחכות. שם, בין המצעים הקרים, מגדל שלושה חתוליםשלא ישתגע.
ככה זה, אחותי, מזל דופק בדלת אבל צריך לדעת לפתוח אותה בזמן, אחרת הוא בורח.
