מביט בריק
דניאל ונעמה התחתנו כשהיו בני תשע עשרה בלבד. הם לא יכלו לדמיין את חייהם אחד בלי השנייה; זו הייתה אהבה סוחפת, מתפרצת. לכן, הוריהם לא חיכו ודאגו להסדיר במהירות את הנישואים, שמא לא יתרחש משהו בלתי צנוע… החתונה עצמה הייתה חגיגה ענקית ובלתי נשכחת.
כל הסממנים היו שם: בובה על מכסה המנוע, ים של פרחים, זיקוקים, אולם שמחות מלא, צעקות “מרים!” מכל עבר… הוריה של נעמה לא השתתפו במימון האירוע לא היה להם מהיכן. שכרם הספיק בדיוק למזון בסיסי ועוד בקבוק יין מדי פעם. כל ההוצאות נפלו על כתפיה של אמא של החתן, שמה היה שושנה בן־ציון.
בהבינה שלא פשוט לבטא שם־ושם־אמצעי כשלי, העדיפה שיקראו לה פשוט שוש בן־ציון. שוש בן־ציון ניסתה, כמובן, להניא את דניאל מלהיכנס למערכת יחסים רצינית עם בחורה שלהורים שלה בעיות שתייה קשות. “מה אפשר לעשות, דניאל,” הזהירה אותו, “אין עץ תמר שמצמיח תפוז…” אבל דניאל היה בטוח: האהבה הענקית שלו לנעמה תגבר על כל תורשה לא טובה.
שוש הזהירה אותו: “תזכור בני אין טעם לחלום שאהבה תחזיק יותר מהמקור שממנה נובעת…”
נעמה ודניאל עמדו בפתחה של תקופת זהב. מבחינתם, העתיד נראה מואר, רצוף שמחה והתלהבות נצחית. כל העולם היה פרוש לרגליהם.
אך המציאות סיפרה סיפור אחר.
כהפתעה לחתונה, שוש בן־ציון ובעלה העניקו לזוג דירה קטנה: “תחיו בטוב, ילדים!” תחילת הדרך הייתה שלווה ורגועה, כאילו הגורל מחייך אליהם. נעמה ילדה שתי בנות הדסה ולאה. דניאל העריץ אותן, והתמלא גאווה על משפחתו.
אך לא חלפו חמש שנים, ונעמה החלה להיעלם לפתע מהבית. כשחזרה, הריח דניאל ריח חריף של אלכוהול ממנה. דניאל ביקש הסבר, בתחילה שמרה נעמה על שתיקה, אך לבסוף זרקה: “מעולם לא אהבתי אותך באמת. זה היה סתם קראש של גיל הנעורים.” עכשיו, כך אמרה, היא מצאה את האיש שאיתו היא רוצה להיות גם אם הוא נשוי עם שלוש בנות. דניאל נפל להלם, פעוט תחת ענן שחור. הוא חש שנבגד באכזריות.
נעמה ברחה עם הגבר לכפר נידח בגליל. לדבריה, “אם הלב רצה יש גן עדן גם במעברה, ואם לא גם חווילה מציקה.” את הבנות שלה עזבה מאחור.
שוש בן־ציון, אסרטיבית כתמיד, אספה את הנכדות אליה. היא ובעלה אהבו מאוד את הבנות, פינקו ודאגו להן.
דניאל, שבור, שקע בצער. בעצת חבר הצטרף לכת משיחית. שם, השיאו אותו במהירות לרחל, אלמנה עם שני בנים עופר ודויד. גם נישאו בטקס של הכת.
לדניאל לא נותר כמעט זמן לבנותיו; אשתו החדשה הטילה עליו דאגותיה: “יש להן אמא שתדאג להן. אתה תוריד את עופר לגנים, תכין לדויד ארוחת ערב…” דניאל שמע והיה פסיבי. עמוק בליבו התגעגע לנעמה, אבל הבין שהדרך אליה חסומה.
עברו להן שבע שנים. לפתע, יום אחד, נעמה הופיעה אצל שוש בן־ציון ובידה ילדה קטנה רות בת הארבע. שוש בחנה אותה במבט נוקב: “נו, נעמה, החיים שחקו אותך, את לא נראית אותו הדבר. זוהי בתך?” נעמה פנתה בתחנונים: “כן, רות שלי. אפשר שנתארח כאן אצלך?”
שוש שאלתה בסרקזם: “גירשו אותך?” נעמה ענתה: “עזבתי בעצמי. אני לא יכולה להמשיך. בעלי שותה ומכה, לא מפסיק.” שוש בן־ציון נאנחה: “הרי את בחרת אותו. שום דבר לא נעשה בכפיה. למה לא הלכת להוריך?”
נעמה השפילה עיניים: “התגעגעתי לבנות. באתי לראות אותן. את לא תסכימי לי לראות אותן?”
שוש הרימה גבה: “תראי מי פתאום נזכרה בבנותיה? את ממש קובּה אמא…” ואז קטע את שיחתן צלצול הדלת.
הילדות, הדסה ולאה, שהפכו לנערות מושכות עיניים, נכנסו הביתה. הן זיהו את האם אך לא הרגישו כלפיה דבר; כעס כבוש ומרירות. שוש בן־ציון לא אחת מלמלה לעצמה שבעצם, הבנות הפכו ליתומות בעוד הוריהן בחיים.
שוש נתנה מקלט לנעמה ולרות הקטנה לא יכלה להושיב אותן ברחוב. אך תוך חודש חיכתה לה הפתעה: נעמה נעלמה, חזרה לאותו כפר בגליל לבעלה המתעלל, והשאירה את רות אצל שוש. מעתה, שלוש הנכדות גדלו אצל סבא וסבתא, עטופות בידיים חמות ומלאות אהבה.
הזמן המשיך לחלוף.
בסופו של דבר, שוש בן־ציון ובעלה נפטרו בזה אחר זה. הדסה נישאה אך נותרה ללא ילדים. לאה בחרה להישאר לבד. רות, בגיל שבע עשרה, ילדה תינוק ועברה לחיות עם אמה בכפר.
הנעורים עזבו בלי להפרד, הזקנה הגיעה בלי לברך שלום. נעמה המשיכה לחיות לבדה בן־זוגה לשעבר פונה לעיר על ידי בנותיו, חלה, נהיה נכה. בנותיו האשימו את נעמה, “בגללך אבא הגיע למה שהגיע. את לא קשורה לענייני המשפחה שלנו.”
בכפר קראו לה ‘נעמה השתיינית’. סודות אין הקירות שם מזכוכית, והרכילות עפה ברוח. המוניטין של נעמה רק הידרדר.
דניאל בינתיים הסתלק מרחל ומהכת בקושי רב. נותר לבד, גר בדירה הקטנה של אמא, מתפרנס בדוחק, ישן בבדידות קרה. אימץ שלושה חתולים, רק כדי לשמור על שפיות. זו כל האהבה שנשארה.
ואיך שיכלו לאבד כך את האושר שעמד על מפתנם…
