בעלי תמיד היה אומר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה מין הערה אגבית שאם הייתי שמה יותר איפור, אם הייתי לובשת שמלות, אם הייתי “יותר עדינה”. אבל זה אף פעם לא הייתי אני. תמיד הייתי מעשית, ישירה, לא כל כך מתעסקת בעצמי. עבדתי, פתרתי בעיות, עשיתי את מה שצריך. הוא הכיר אותי בדיוק כך. אף פעם לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת.
עם הזמן, ההערות האלה הפכו שכיחות יותר. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שראינו בפייסבוק, לנשים של החברים שלנו, לקולגות שלו. היה אומר שאני נראית לו יותר כמו חברה מאשר כמו אשתו. הייתי שומעת, לפעמים מתווכחת, וממשיכה בחיים. לא חשבתי שזה משהו רציני. ראיתי בזה הבדלים רגילים בין בני זוג.
ביום שבו ליוויתי את אבא שלי בדרכו האחרונה, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בהלם. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על שום דבר חוץ מאיך לעבור את ההלוויה. זרקתי עליי בגדים שחורים ראשונים שמצאתי, לא שמתי איפור, לא עשיתי כלום לשיער חוץ מהנחוץ ביותר. לא הייתה לי טיפת כוח בשביל זה.
לפני שיצאנו מהדירה, בעלי הביט בי ושאל:
“את באמת הולכת ככה? לפחות תשתדלי קצת להיראות מסודרת.”
בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון. עניתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרי זה הרגע איבדתי את אבא שלי. הוא ענה:
“נו, טוב, אבל… אנשים יסתכלו. את נראית מבולגנת.”
הרגשתי משהו דוקר בלב, כאילו מישהו מועך אותי מבפנים.
בלוויה הוא עמד ליד שאר האנשים. נשק ידיים, קיבל תנחומים, עמד כולו רצינות. אבל אליי הוא כמעט שלא התקרב. לא חיבק, לא שאל איך אני. באיזשהו רגע, כשהיינו ליד המראה בסלון, הוא לחש לי שכדאי שאתחזק קצת, שאבא שלי לא היה רוצה לראות אותי ככה.
באותו ערב, כשחזרנו הביתה, שאלתי אותו אם באמת זה הדבר היחיד שהוא שם לב אליו היום. אם הוא לא ראה עד כמה אני שבורה. הוא אמר שאני מגזימה, שהוא רק מביע דעה, ושאישה לא צריכה להזניח את עצמה “גם ברגעים כאלה”.
מאז, אני רואה אותו בעיניים אחרות.
אבל אני לא מסוגלת לעזוב אותו.
אני מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו.
