יומן אישי
בעלי תמיד אמר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה הוא היה מעיר את זה כבדרך אגב שאם הייתי מתאפרת יותר, אם הייתי לובשת שמלות, אם הייתי “יותר עדינה”. אני אף פעם לא הייתי כזו. תמיד הייתי מעשית, ישירה, לא מתעסקת בשטויות חיצוניות. עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. הוא הכיר אותי ככה. לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת.
עם הזמן ההערות שלו התרבו. הוא התחיל להשוות אותי לנשים אחרות שראינו ברשתות החברתיות, לנשות החברים שלנו, לעמיתות מהעבודה. הוא היה אומר שאני נראית יותר כמו חברה מאשר כמו אישה שלו. הקשבתי, לפעמים התווכחנו והמשכנו הלאה. אף פעם לא חשבתי שזה באמת חשוב. קיבלתי את זה כמו כל הבדל אחר בין בני זוג.
ביום שבו קברתי את אבא שלי, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בהלם. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על שום דבר חוץ מלשרוד את ההלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, לא התאפרתי, לא עשיתי שום דבר עם השיער שלי חוץ מההכרחי ביותר. פשוט לא היה לי כוח.
לפני שיצאנו מהדירה, בעלי הסתכל עליי ואמר:
“את באמת הולכת ככה? לא תסדרי את עצמך קצת?”
בהתחלה לא קלטתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית הרגע איבדתי את אבא שלי. והוא ענה:
“כן, אבל בכל זאת אנשים ידברו. את נראית מוזנחת.”
הרגשתי כאילו מישהו דרך לי על הלב.
במהלך השבעה הוא הסתובב בין הנוכחים, לחץ ידיים, קיבל תנחומים היה רציני כלפי כולם, אבל כלפיי היה מרוחק. כמעט ולא חיבק אותי. לא שאל איך אני מסתדרת. בשלב מסוים, כשעברנו ליד המראה בסלון, לחש לי “תתאפסי, אבא שלך לא היה רוצה לראות אותך ככה.”
אחרי ההלוויה, כשחזרנו הביתה, שאלתי אותו אם זה באמת הדבר היחיד שהוא קלט באותו יום אם הוא ראה כמה אני שבורה. הוא אמר לי לא לעשות עניין, שהוא רק מביע דעה, שאישה לא אמורה להזניח את עצמה “גם ברגעים כאלה”.
מאז אני מסתכלת עליו אחרת.
אבל אני לא מצליחה להיפרד ממנו.
אני מרגישה כאילו אי אפשר בלעדיו.
