מָה שֶׁקִּצַּרְתָּ לֹא תִּשְׁאֶל לְהַחְזִיר
כשנעמה הציגה בפני חברותיה את צילומי החתונה, נהגה תמיד לומר בצחוק ובעיניים נוצצות:
אוי, כמה סבלתי בשמלה הזאת! אמנם יפה, אבל כבדה ומסורבלת. בפעם הבאה שאתחתן, אבחר שמלת כלה קלילה, כמו ענן בליל קיץ בירושלים.
כולן חשבו שזו בדיחה. הן צחקו ביחד איתה. נעמה באמת התבדחה, כי כל מי שהכיר אותה ידע שהתחתנה עם גיל מסיבה של אהבה הדדית. סיפור מוכר מהסוג של קיץ ישראלי בת עשרים ואחת, הוא בן עשרים ושמונה, פגישה בת״א, ים חמים, בקבוק יין רימונים מגולן, שיחות עמוקות תחת שמיים זרועי כוכבים. כל הצירופים האלה הובילו לחתימה מתרגשת בלשכת הרבנות של הרצליה.
אולם, בדיוק קודם לחתונה, גיל היה צריך להתגרש מאשתו השנייה, ונעמה לעבור מהעיר לנופים של ילדותו בנתניה.
תל אביב נתניה תל אביב. המסלול הזה הפך עבור נעמה לשגרתי, נחרת בלבה עם כל חזור, עם כל געגוע.
זו לא היתה התחלה קלה. גיל תרם את דירתו לגרושתו המאיימת, שאיימה להרוס חיים אם יעז להיעלם.
עם הזמן, היא נעלמה מהנוף. ואולי גיל הבטיח לה לשוב? אשתו הראשונה נותרה מאחור, נמחקה מהשיחות. נישואיהם לא שרדו כמעט שנתיים, גיל חתן אותה לחברו הטוב והכול נגמר בדרכי שלום, לשביעות רצונו של כולםאפילו שלו.
הנישואין השניים החזיקו קצת יותרשלוש שנים הספיקו לו לגלות את תכונותיה המאיימות של האישה שדיברה על ילדים כעל “גורים אנושיים” והבהירה היטב שאין בכוונתה ללדת.
נעמה לא התערבה בעבר. היא היתה עצמאית, אמביציוזית, בטוחה ביופיה ובמיוחדותה. גיל חיזר אחריה בלי סוף, נתן לה להרגיש מלכה. פרחים שעותרים, מעילי עור בשלושה צבעים, נעלי עקב ליום וללילה. טיולים ללונדון, לפריז, חופשה ביוון, “לפתוח עיניים” כמו שאומרים כאןולהצטייד בחיוך לפני בואה של בתם.
כך נולדה נעמה לה, הילדה הדומה לה להפליא. בינתיים, גיל דאג לסדר ולהשקיע בכל פרט בבית החדש. הכול באהבה לבנותיואשתו ובתו.
חגגו חנוכת בית. שלחו את נעמי לגן.
נעמה השקיעה בעצמהקורסים, תארים, בעיקר באוניברסיטת תל אביב, העיר שהיא הכי אוהבת שם החברות, אמא, ואפילו זרים מרגישים קרובים. מתחת לצל של פיקוס ותיק אפשר באמת לנשום.
את הילדה השאירה אצל חמותה, שסגרה עליה באהבה, בזמן שנעמה למדה בתל אביב. גיל לא אהב זאת. היה נוסע אליה, מופיע פתאום ברכבת, מנסה “במקרה” לתפוס אותה ברחובות.
נעמה לא נתנה סיבות לחשד, כך חשב. חבל שזה רק היה נדמה.
נכון, היא ברחה ממשימות הבית, ההורות ורחצה של רצפות. העדיפה מבחני סוף מאשר שטיפת כלים, וראתה את החיים חולפים מולה, מבלי להרגיש שהיא מנצלת אותם. למה היא, אישה חכמה ויפה, צריכה להתעסק בטפל?
בסוף, שלושה תארים אדומים היו בתיקהפסיכולוגית, שתי התמחויות נוספות. חיפשה עבודה במרץ, לא מתחשבת באזהרות גיל:
לא חסר לך כסף! אני אשתגע עד שתחזרי כל לילה. נעמה, בואי נעשה עוד תינוקבן, בת, מה שתרצי, רק שתהיי לידי.
היא לא רצתה עוד אחד. מבחינתה, סיימה את המשימה. ילדה אחת, זה מספיק. חמותה הציעה שתשאיר אצלה את נעמי עד שתתבגרנעמה, לא הילדה. לדבריה, הנכדה זקוקה לחום ולחיבוק שכל היום.
נעמה הסכימה, בלי היסוס. ברחה אל אמא, בלי להודיע לגיל”אתקשר מתל אביב.”
אבל בתל אביב חיכה לה גיל. הוא הבין כבר את הטריקים שלה.
נעמה, איפה נעמי? למה את כאן ולא בנתניה? יש לך מחזר?
תרגע, גיל. אין איש. פשוט… משעמם לי איתך. בא לי חופש!
חופש? ממני ומנעמי? מה עם האהבה, הלכה לאיבוד? זה משבר גיל? נתגבר על זה ביחד, נעמה…
לא נתגבר, פסקה בקור רוח.
גיל ביקש עזרה מחמותו.
מה את רוצה ממני? היא רק משכה בכתפיים. נעמה כמו סלע. לא תצליח.
גיל חזר לבד לנתניה. לא הבין מה לעשות, נדמה כי כל מה שהוא עושה, לא מתאים יותר.
הימים עברו, והטלפון הפך כלי לעדכון יבש: “הכול בסדר.”
הוא החליט למכור את הבית, לקחת את נעמי ולעבור לתל אביב. אולי יוכל להציל את המשפחה שלו.
נעמה קיבלה את זה בקרירות. ניסתה לשכנע אותולמה להרעיד ילדה, להפריד אותה מחברים, למה להרגיז את אמא שלה
הכול תירוצים. היא התמסרה לחירות, פתחה עסק סדנאות תפירה, דירה שכורה, מעריצים קבועיםלא היה לה זמן לשום דבר אחר. ואזגיל והבת עומדים על הסף. היא רק רצתה למחוק את חייה הקודמים להיוולד מחדש.
גיל לא הקשיב, הגיע עם נעמי. ניסההוריד אותה בהסעות מהעבודה, עבר איתה הגנים והרחוב. שום דבר לא ריכך את ליבה.
לבסוף פסקה:
גיל, תעזוב אותי. הגיע הזמן שנתגרש. נעמי יכולה להישאר אצלי.
נעמי היתה כבר בת 11. לא הזדקקה ל”רחמים”. היה לה אבא טוב, סבתא שמסורה לה לפחות כמו אם. נעמי אהבה את אמה, לא הבינה למה בוחרת לעזוב.
החיים חולפים, כל אחד מקבל את שלו.
גיל ויתר על מאבק. הבין שהלב של נעמה לא זמין לו.
הגורל הביא לו אישה אחרתפשוטה, יציבה, עם רגליים על הקרקע. לא ציפתה לטיסות לחוץ לארץ, למאות זוגות נעליים. סך הכל שאפה לבוטים טובים לחורף, סוודר חם, ולהעלות את בניה על דרך המלך.
גיל הרגיש סוף סוף שקט חם בלב. (“איפה שיש פשטות, יש מאה מלאכים; היכן שהכול מסובך אין אפילו אחד”). שם נולדה לו בת נוספת. ואהבה פשוטה ונקייה לראשונה בחייו. את יתר הנישואין לא הזכיר אפילו לעצמו.
נעמה, לעומת זאת, חזרה לגור עם אמא בבית ישן בצפון תל אביב. שותף עסקי הבטיח לה הרים וגבהות, רוקן אותה והשאיר אותה חסרת כל. העסק ההוא נסגר. המעריצים נעלמו.
בקיצורמי שחיזר, נמלט. היום היא פסיכולוגית בבית ספר, לא סתם למדה. לא מתחרטת.
אם כי בנפש נמצאות תהומות. אולי יום אחד גם נעמה תרגיש, עמוק בלב, ניצוץ של חרטה? אולי.
נעמי, שכבר התבגרה והתחתנה, גרה עם בן זוגה וסבתה בנתניה, אותה סבתא שהיתה לה אם שנייה.
ביום חתונתה לבשה שמלה קלילה, רכה, לבנה. את השמלה הזו, אמא נעמה קנתה לה…
