אושר מריר – למה הבת הזאת לא מצאה חן בעיניך? בחורה טובה, צנועה, נקייה, לומדת, אוהבת אותך – ילנה איגורבנה הביטה בבנה בתוכחה. “אמא, אני אסתדר עם זה…” – דניס כאילו שם סוף לשיחה שחסרת פואנטה. ילנה איגורבנה יצאה מהחדר. “יסתדר הוא… כמה נשים כבר עבר… והוא עוד רגע בן ארבעים. בסוף אף אחת לא תעניין אותו. תמיד הכל לא טוב לו…” – חשבה לעצמה באנחה כבדה. “בן, בוא לאכול,” קראה ילנה איגורבנה מהמטבח. דניס מיד נענה, החל לאכול בתיאבון את הבורשט של אמא. “תודה, אמא. כמו תמיד, טעים.” “יותר טוב אם היית אומר את זה לאשתך ולא לי,” לא נרגעה ילנה איגורבנה. “אמא…” – דניס סיים את הקומפוט והתכוון לצאת מהמטבח. “חכה, בן. אתה יודע, נזכרתי. פעם הלכתי למגידה עתידות. והיא אמרה לי ישר מהדלת: “לבנך יהיה אושר מריר.” “אוי, אמא, אל תאמיני,” חייך דניס. …בשלבים שונים בחייו של דניס הופיעו נשים – אהובות וסתם. …אינה הייתה חכמה, משכילה, אפילו בוגרת לגילה. נתנה עצות טובות לדניס שגדול ממנה בתשע שנים. בהתחלה זה היה מצא חן בעיניו, אחר כך ראה בה רק חברה טובה. הכל היה חסר צבע. נפרדו. לפולינה היה בן בן שמונה. דניס לא הצליח לייצר איתו קשר, למרות שאהב את פולה. היא הייתה יפה, אבל עם אופי קשה. תמיד ויכוחים מוזרים, פיוסים עם מתנות… משהו היה חסר. אולי שקט, אולי יציבות. וֵרָה – הייתה אידיאל. אחת שאין כמותה… דניס כבר רצה להתחתן איתה. וֵרָה נראתה נכונה, תמימה, הגיונית. אתה צריך לדבר איתה בכפפות לבנות. אפילו עבר לדירתה. רצה ילדים איתה. לפחות שניים. אבל… חזר מאיזו שליחות וראה את וֵרָה במיטה עם חבר ילדות. קלאסי. דניס חזר לאמא. החליט, מספיק עם כל הרומנטיקה. “אהיה בודד. לא רע, בעצם. המשפחה הכי חזקה – מאדם אחד,” התבדח בפני אמא. ילנה איגורבנה משכה בכתפיים ואמרה: “נו באמת, לא תימצא לך הזיווג, בני?..” והנה הגיע הגורל פתאום. דניס יצא שוב לנסיעה עבודה. ברכבת תפס את מקומו במדף התחתון. נכנסה אישה: “בחור, אפשר להחליף מקום? תוותר לי על מדף התחתון?” “בשמחה,” ענה דניס. הוא בחן את האישה מכף רגל ועד ראש. לא מיוחדת, אבל משהו בלב פיעם. אולי זאת הגורל? דניס טיפס למדף העליון, נרדם… “כיף שהתעוררתם. תצטרפו לשולחן, תתכבדו,” הזמינה הזרה. דניס ירד, התחילו לדבר. “אני לריסה,” הציגה עצמה האישה. “דניס. נעים מאוד, לריסה.” כל הערב שוחחו, דניס הרגיש איתה חופשי ונעים – לא הרגיש צורך להרשים. הרגיש שמכיר אותה כל חייו. החליפו מספרים. ליתר ביטחון… אחרי שבועות דניס התגעגע לשמוע את לריסה. והתחיל סיפור… פגישות, נשיקות, הבטחות… דניס כבר לא הבין איך חי בלעדיה, בגיל ארבעים! כל הנשים לפני כן עזב בקלות. הפעם – שום גבולות… רצה להיבלע בחייה של לריסה לגמרי. היא עטפה אותו באהבה נקייה, דאגה, הבנה. לאחר שלושה חודשים של קשר הציע ללריסה נישואין. “דניס, אני מבוגרת ממך בשבע שנים, יש לי שלושה ילדים, ואנחנו גרים במעונות,” ללריסה לא היה במה לשקר – אמרה הכל בגלוי. “אני יודע כל זה, ראיתי את ילדיך. תעברו אליי, הכול סגור. אני אוהב כל תא בגופך. את המקרית והאחרונה בחיי,” והוא נישק אותה. “טוב, דניס, ננסה,” הסמיקה לריסה. “לא ננסה, לרה. נהיה יחד – לתמיד,” אמר, לקח את ידה, “שמעת? לתמיד.” כשאמא גילתה על התכנית של בנה, כל שיכלה לומר: “הנה, בחרת לך את הכי פשוטה…” תשעה חודשים אחר כך – נולדה להם ילדה… ילדת שמש. דניס שמח ודאג ללריסה שלא תישבר. ילדת שמש – זה קשה, מורכב… עכשיו הילדה בת שמונה. וכל המשפחה אוהבת אותה בלי גבול. דניס מעריץ את לריסה. מריר, אבל זה אושר…

מה שתקצרי – לא תשיבי: סיפורה של תמרה, כלה בקיץ של אודסה, אחוזת חלומות, שנישאה מתוך אהבה אמיתית והאמינה שלעולם לא תתחרט, אך השנים, המסעות בין קייב לאודסה, הנישואין שהיו ואינם, הבעל שהעניק הכול, הילדה שנולדה, הבחירות להתמקד בלימודים ומרדף אחרי חופש, כל אלו מפרקים לאט את התא המשפחתי – עד לרגע בו לא ניתן להשיב את שאבד, וכל אחד מוצא את נתיבו בין תהומות געגועים, חיים חדשים, ומרדף אחרי אושר ישראלי פשוט, בלבבות המחפשים שלווה ובית אמיתי.

מָה שֶׁקִּצַּרְתָּ לֹא תִּשְׁאֶל לְהַחְזִיר כשנעמה

00

מה שקיצרת – לא תחזיר: סיפור חייה של תַיָּה בין קייב לאודסה, אהבות, חתונות, חיפושי חופש, ופיסות של אושר ושיברון לב – מרומן נופש מהים השחור ועד חיי פרברים בארץ, דרך שמלות כלה כבדות וקלילות, חלומות גדולים והרבה פסיכולוגיה של החיים

מה שקיצרת, לא תשיב כשהיא הציגה לחברותיה את תמונות החתונה

00

מה שקיצרת – לא תחזיר: הסיפור של תאי ואולג – מנישואין מתוך אהבה, דרך מסעות בין קייב לאודסה, ועד לפרידה, חיפוש אחר עצמך, ותובנות על אושר ומשפחה בכל דור ודור בישראל המודרנית

את מה שתקצר לא תשיב כאשר תמרה מציגה לחברותיה את תמונות

00

Durante una hora observé a unos futuros padres recién salidos del instituto: risas estridentes, nombres improvisados y antojos en la sala de espera de la consulta ginecológica madrileña

Recuerdo como si fuera ayer aquella larga espera en

00

פעם אחת התקשרה אליי דודה רחוקה והזמינה אותי לחתונה של בתה — בת דודה מדרגה שנייה שלי, שאותה ראיתי לאחרונה כשהייתה בת שש. כשהיא הייתה בת שש. אני לא משופעת ברגשות משפחתיים עזים, אבל הניסיון להתחמק לא הצליח. — פעם בעשרים שנה מותר לנו להיפגש, רק תעזי לא לבוא, — אמרה הדודה בתקיפות. הוזמנה נשלחה עם יונים וורדים בשמם של סיון ואנטון, וגם יומיים לפני החתונה נזכרתי שוב — לא נותרה לי ברירה אלא ללכת. טוב, סופ”ש הלך, אבל לאן כבר אפשר לברוח? אז הנה אני, עם זר פרחים, מצב רוח על הפנים ורצון לעזוב אחרי שעה בשקט, מגיעה למסעדה, נכנסת לאולם, מושיבים אותי בשולחן עם חבורה של צעירים שמחים — חברים של החתן — שכבר שתו שתי צ’ייסרים ומתחילים להחמיא כמה שאני דודה מדהימה לכלה, ושבכלל לא נראית דודה, ויאללה, שהכרות שמחה וחגיגה גדולה תהיה פה. וכך היה. את הכלה כמובן לא זיהיתי, אחרי כל כך הרבה שנים — פעם הייתה עכברונית כהה, הפכה לבלונדינית מפוארת עם חזה מרשים. אהבתי אותה יותר כשהייתה עכברונית. האווירה הייתה די קודרת: המון דודות כעוסות עם בעלים, חתן עם עיניים מבהילות, כלה שבטוחה שהיא לא אמיתית ביופיה ובחזה שלה, ואם לא אנחנו — החבורה הקצבית, זה היה נראה כמו שבעה. הדודות לא חיבבו אותי בכלל. איחרתי לסבב הטוסטים הראשון, ואז התחיל השני. תורי. המנחה, אחרי שהבין מי אני, הכריז בשמחה: — ועכשיו תברך את הזוג המאושר הדודה הצעירה והיפה של הכלה! ואני, מכל הלב, אמרתי: — יקרים סיון ואנטון! גם קודם לא היה רועש במיוחד, אבל עכשיו נשתררה דממה מוחלטת, וברגע הזה הבנתי שאני בכלל לא רואה את הדודה שלי, וספק אם היא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה אותה. — הכלה קוראים ליהי, — לחשה בזעם הדודה שמולי בשמלה ורודה. — והחתן הוא עומר. — מה? ליהי? עומר מי? — כל מיני חוצפנים מסתובבים באירועים זרים בשביל לאכול ולשתות על חשבון אחרים, — הוסיפה הדודה. — גם אצלנו באירוע של הגיוס בא מישהו זר, בקושי הצלחנו לגרש אותו. אין בושה בכלל. בדיוק אז הבנתי — החגיגה בחתונה הזאת הרגע התחילה. פתאום כולם התכווצו חטפנית, עיניים נוצצות, מתרוממים קצת מהכיסאות. עדיין לא קימטו שרוולים, אבל היה בדרך לשם. — אבל הנה, יש לי הזמנה! — קראתי (כן, קראתי), מנופפת בהזמנה: — כתוב פה: סיון ואנטון, מסעדת “כך וכך”, אולם האירועים. הצלה באה מהמלצר. — גברת, — הוא אמר — יש לנו עוד אולם אירועים בקומה השנייה, אולי לשם את צריכה? — בטח, לשם היא צריכה. באה לאכול חינם. עוד רגע מסמנת פה, רצה שם לעוד מנות, — סיכמה הדודה בוורוד. — ואיך אנשים כאלה חוצפנים? הרפתקנית אחת! — וחוצפה, איריס, זה מזל שני, — הוסיפה דודה בשמלה ירוקה, במיוחד עוקצנית. אגב, ממש לא נראיתי כמו איזה טיפוס שוליים או נוכלת קטנה. למרות שאולי מהצד זה נראה אחרת. החברים של החתן דווקא ניסו להגן עליי, וקיבלו מהדודה בבז’: — הנה, כבר שיגעה את כל הגברים כאן! והדודה בוורוד מוסיפה: — אחת כזו גנבה לבוסית שלי את בעלה. רק תסובבי את הראש — תכף היא חותכת גם את הנעליים, רעה. מעולם לא גנבתי בעל של אף אחת, אבל פתאום הרגשתי כמו מפרקת נישואין סדרתית. ואפילו התחלתי לבדוק אולי איזה בעל יכול להתאים לי, מה כבר משנה, על כמה סעיפים אואשם פה. למזלי, המלצר הטוב רץ לאולם השני והחזיר איתו את הדודה האמיתית שלי, שנכנסה מהר, הבינה את העניינים ונשבעה שהיא מכירה אותי. תוך כדי שהיא קורצת לי וגם לצידו השני של החדר, מסבירה במבט שבעצם הייתי מוזרה תמיד. קיצור, פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו סיון השחומה היפה ואנטון שלא זוכרת איזה, ושם דאגו למזוג לי לא מעט משקאות חריפים. לפחות לא הספקתי לתת את המתנה. אבל החברים של החתן ההוא ליוו אותי ליציאה.

7.2.24 היום הזה התחיל כמו עוד יום רגיל, עד שהטלפון

02

פעם אחת התקשרה אליי הדודה הרחוקה שלי והזמינה אותי לחתונה של הבת שלה – בת הדוד הרחוקה שלי, שאותה ראיתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. כלומר בגיל שש שלה. אין לי עודף רגשות משפחתיים, אבל ניסיונות ההתחמקות שלי לא עזרו. — לפחות אחת לעשרים שנה ניפגש, תעיזי לא להגיע, — איימה הדודה בהחלטיות. וההזמנה המעוטרת ביונים וורדים מסבטה ואנטולי נשלחה, יומיים לפני החתונה התבצע תזכורת – וכבר לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת ללכת. יאללה, נחשב ששבת הלכה לפח, אבל מה אפשר לעשות? הנה אני עם זר פרחים, מצב רוח מחורבן ורצון לברוח בסטייל אנגלי אחרי שעה, מגיעה לאולם האירועים, נכנסת לאולם, מושיבים אותי ליד חבורה עליזה של צעירים – חברים של החתן, שכבר שתו כמה וויסקים והתחילו להתלהב ולספר כמה הדודה של הכלה פשוט מהממת, שבכלל לא נראית דודתית ושכדאי שנתקרב ונעשה שמח. וכך עשינו. ברור שלא זיהיתי את הכלה – אחרי כל כך הרבה שנים, היא כבר לא אותה עכברונית כהה, אלא בלונדינית מרשימה וחזקה, עם חזה בשפע. אהבתי אותה יותר בעכברוניותה. ומה אני אגיד לכם, האווירה הייתה די כבדה: מלא דודות כעוסות עם בעלים, חתן עם עיניים מבוהלות, כלה בטוחה שמדובר במיס תבל בזכות המראה והחזה, ואם לא החברה המשעשעת שלנו (שבינתיים הייתה ממש שיכורה), אפשר היה לחשוב שמדובר בשבעה. הדודות בחנו אותי במבטים זועמים. פספסתי את סבב הברכות הראשון, אבל בדיוק התחיל הסבב השני. איתי. המנחה, אחרי שהתעניין מי אני, הכריז בשמחה: — ועכשיו תברך את הזוג המאושר הדודה הצעירה והיפה של הכלה! ובקול לבבי אמרתי: — סבטה ואנטולי היקרים! החתונה מראש לא הייתה סוערת, אבל עכשיו השתתק הכול – ובאותו רגע הבנתי שאני לא רואה בכלל את הדודה שלי, וסביר שלא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה אותה. — את הכלה קוראים לודה, — לחשה אליי בזעם דודה בשמלה ורודה ממול. — והחתן – זה בכלל אולג. — מה לודה? איזה אולג? — באים לאירועים של אחרים לאכול ולשתות בחינם, — הוסיפה הדודה. — אצלנו היה אחד כזה במסיבת גיוס לצה”ל, בקושי הצלחנו להעיף אותו. אין בושה לאנשים. פתאום הבנתי – פה באמת הולך להיות שמח. כל האורחים נדרכו, העיניים שלהם נצצו בצורה חשודה וכבר התחילו להתרומם מכיסאותיהם. עדיין לא שלפו את השרוולים, אבל הכיוון היה ברור. — סליחה, הנה, יש לי הזמנה! — קראתי (כן, ממש קראתי), מנופפת בהזמנה – סבטה ואנטולי, אולם כזה וכזה. המילט אותי המלצר. — גברת, יש לנו עוד אולם, בקומה השנייה, אולי את מחפשת שם? — כן, ברור, רוצה לאכול פעמיים בחינם. פה התייצבה, עכשיו תלך לשם – איזה חוצפה, — ציינה הדודה בוורוד. — איך האדמה סובלת כאלה? הרפתקנית! — וחוצפה, אירנה, זו מתנה משמיים, — זרקה דודה אחרת בשמלה ירוקה, והייתה אפילו יותר מעצבנת. רק לציין – אני לא נראית רמאית או איזה עבריינית, למרות שלפעמים מבחוץ זה נראה אחרת. החברה של החתן ניסתה להגן עליי, וקיבלה בתגובה: — תראו תראו, כבר עושה עיניים לגברים! והדודה בוורוד הוסיפה: — ככה בעלה של רואת החשבון הראשית נלקח, רק רגע לא תשגיח – כבר גמרו עליהן, מתחכמות. ואף פעם לא עשיתי את זה, אבל פתאום הרגשתי כאילו באמת הרסתי איזה זוגיות, אפילו התחלתי לבדוק איזה מהבעלים אולי שווה משהו – כבר לא משנה על מה אואשם. ברוך השם, המלצר האדיב טיפס לקומה השנייה, מצא את הדודה האמיתית והביאה, והיא מיד זיהתה אותי והצהירה שהיא מכירה אותי, תוך קריצה חכמה לכל הכיוונים – כאילו שיש לי בעיה בראש מההתחלה. בקיצור, פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו סבטה היפהפייה השחרחורת ואנטולי כלשהו, והשקו אותי בשוטים עד אין קץ. לפחות הספקתי לא לתת את המתנה. אבל החברים של החתן מהחתונה הראשונה עשו לי ליווי לביתי.

את שומעת? תקשיבי לסיפור שלא תאמיני יום אחד מתקשרת אליי

02

פעם קיבלתי טלפון מדודה רחוקה שהזמינה אותי לחתונה של הבת שלה – בת הדודה הרחוקה שלי, אותה ראיתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. בשש שלה, לא שלי. אני לא מהמשפחתיות, אבל לנסות להתחמק לא עזר לי. “לפחות פעם ב-20 שנה אפשר להיפגש, תנסי לא לבוא ונדבר,” איימה הדודה. קיבלתי הזמנה עם יונים וורדים מסווטה ואנטולי, וגם תזכורת יומיים לפני – לא נותרה לי ברירה. נו טוב, שבת הלכה, אבל מה לעשות? אז הגעתי עם זר פרחים, מצב רוח גרוע ורצון לברוח אחרי שעה־שעתיים, נכנסתי לאולם וישבתי עם חבורה עליזה של חברי החתן. הם, אחרי כמה צ’ייסרים, התחילו להתלהב איזו דודה צעירה ויפה לנערה – ובכלל, בואי נתחבר ונשתולל. ככה היה. את הכלה כמובן לא זיהיתי – כל השנים הפכו אותה מעכברה כהה לבלונדינית שופעת. עכברה דווקא אהבתי יותר. האווירה הייתה כבדה – דודות חמוצות, דודים חמורי סבר, חתן מבוהל, כלה שקולטת כמה היא יפה וחזה לה – ורק החבר’ה שלי מכניסים קצת רוח חיים. הדודות נעצו בי מבטים זועמים. אחרתי לסבב הטוסטים הראשון והתחיל טקס טוסט שני – איתי. הטמאדה בדק מי אני, והכריז: “עכשיו תברך את הזוג הדודה הצעירה והיפה של הכלה!” פתחתי: “יקרים שלי, סווטה ואנטולי!” החתונה גם ככה לא רעשה, ופתאום – שקט קפוא. ואז קלטתי שלא ראיתי את הדודה שלי בכלל, וגם היא לא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה. “הכלה זה לודה,” לחשה דודה ממול, dressed in rose. “החתן – אולג.” “לודה? אולג?” “באים לאירועים זרים, אוכלים על חשבון אחרים,” צקצקה הדודה. “גם לנו לאיזה גיוס צץ כזה, בקושי העפנו אותו. בלי בושה!” ואז כבר עלה לי החשד – החתונה רק מתחילה… פתאום כולם מתקרבים, עיניים נוצצות, כמעט מקפלים שרוולים. “אבל יש לי הזמנה! תראו – כתוב: סווטה ואנטולי, מסעדה זו־וזו, אולם כזה־וכזה.” הציל אותי המלצר – “גברת, יש עוד אולם בקומה שנייה, אולי לשם את צריכה?” “ברור, בטח – באה לארוחת חינם. תסמן נוכחות פה, תדלג לשם,” סיכמה הדודה בוורוד. “איך אנשים כאלה לא נעלמים? הרפתקנית שכמותך!” “וחוצפה זו שמחה שנייה,” הוסיפה דודה בירוק, עוקצנית במיוחד. אני, אגב, לא נראית כמו נוכלת – אבל אולי מהצד זה אחרת. חברי החתן ניסו להגן עליי וקיבלו מהדודה בסגול: “אה, גם להם את מסובבת את הראש?” ההיא בוורוד הוסיפה: “כזאת בדיוק גנבה לבעלה של החשבת הראשית שלנו – תיזהרו רגע, ישר תחטוף לכן!” אף פעם לא גנבתי בעלים, אך פתאום הרגשתי מפתה מסוכנת. התחלתי אפילו לפזול מסביב – אולי באמת כדאי כבר לנצל את הסיטואציה… מזל טוב, המלצר הטוב רץ לאולם השני, הביא את הדודה האמיתית שלי ששיחקה אותה כאילו תמיד ידעתי וקרצה לכולם – ‘תבינו, היא לא בסדר מהבית’. ככה פינו אותי לאולם הנכון, איפה שכבר חיכתה לי סווטה הכהה ו… אנטולי, וקיבלתי הרבה אלכוהול נגד כל הרושם. לפחות לא הספקתי לתת מתנה – אבל ליווה אותי חצי מחברי החתן מהחתונה הלא נכונה.

Однажды мне позвонила дальняя тётя и пригласила на

02

Perdí las ganas de ayudar a mi suegra cuando descubrí lo que había hecho. Pero tampoco puedo abandonarla.

He perdido las ganas de ayudar a mi suegra desde que

00