פעם אחת התקשרה אליי הדודה הרחוקה שלי והזמינה אותי לחתונה של הבת שלה – בת הדוד הרחוקה שלי, שאותה ראיתי בפעם האחרונה כשהייתה בת שש. כלומר בגיל שש שלה. אין לי עודף רגשות משפחתיים, אבל ניסיונות ההתחמקות שלי לא עזרו. — לפחות אחת לעשרים שנה ניפגש, תעיזי לא להגיע, — איימה הדודה בהחלטיות. וההזמנה המעוטרת ביונים וורדים מסבטה ואנטולי נשלחה, יומיים לפני החתונה התבצע תזכורת – וכבר לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת ללכת. יאללה, נחשב ששבת הלכה לפח, אבל מה אפשר לעשות? הנה אני עם זר פרחים, מצב רוח מחורבן ורצון לברוח בסטייל אנגלי אחרי שעה, מגיעה לאולם האירועים, נכנסת לאולם, מושיבים אותי ליד חבורה עליזה של צעירים – חברים של החתן, שכבר שתו כמה וויסקים והתחילו להתלהב ולספר כמה הדודה של הכלה פשוט מהממת, שבכלל לא נראית דודתית ושכדאי שנתקרב ונעשה שמח. וכך עשינו. ברור שלא זיהיתי את הכלה – אחרי כל כך הרבה שנים, היא כבר לא אותה עכברונית כהה, אלא בלונדינית מרשימה וחזקה, עם חזה בשפע. אהבתי אותה יותר בעכברוניותה. ומה אני אגיד לכם, האווירה הייתה די כבדה: מלא דודות כעוסות עם בעלים, חתן עם עיניים מבוהלות, כלה בטוחה שמדובר במיס תבל בזכות המראה והחזה, ואם לא החברה המשעשעת שלנו (שבינתיים הייתה ממש שיכורה), אפשר היה לחשוב שמדובר בשבעה. הדודות בחנו אותי במבטים זועמים. פספסתי את סבב הברכות הראשון, אבל בדיוק התחיל הסבב השני. איתי. המנחה, אחרי שהתעניין מי אני, הכריז בשמחה: — ועכשיו תברך את הזוג המאושר הדודה הצעירה והיפה של הכלה! ובקול לבבי אמרתי: — סבטה ואנטולי היקרים! החתונה מראש לא הייתה סוערת, אבל עכשיו השתתק הכול – ובאותו רגע הבנתי שאני לא רואה בכלל את הדודה שלי, וסביר שלא השתנתה עד כדי כך שלא אזהה אותה. — את הכלה קוראים לודה, — לחשה אליי בזעם דודה בשמלה ורודה ממול. — והחתן – זה בכלל אולג. — מה לודה? איזה אולג? — באים לאירועים של אחרים לאכול ולשתות בחינם, — הוסיפה הדודה. — אצלנו היה אחד כזה במסיבת גיוס לצה”ל, בקושי הצלחנו להעיף אותו. אין בושה לאנשים. פתאום הבנתי – פה באמת הולך להיות שמח. כל האורחים נדרכו, העיניים שלהם נצצו בצורה חשודה וכבר התחילו להתרומם מכיסאותיהם. עדיין לא שלפו את השרוולים, אבל הכיוון היה ברור. — סליחה, הנה, יש לי הזמנה! — קראתי (כן, ממש קראתי), מנופפת בהזמנה – סבטה ואנטולי, אולם כזה וכזה. המילט אותי המלצר. — גברת, יש לנו עוד אולם, בקומה השנייה, אולי את מחפשת שם? — כן, ברור, רוצה לאכול פעמיים בחינם. פה התייצבה, עכשיו תלך לשם – איזה חוצפה, — ציינה הדודה בוורוד. — איך האדמה סובלת כאלה? הרפתקנית! — וחוצפה, אירנה, זו מתנה משמיים, — זרקה דודה אחרת בשמלה ירוקה, והייתה אפילו יותר מעצבנת. רק לציין – אני לא נראית רמאית או איזה עבריינית, למרות שלפעמים מבחוץ זה נראה אחרת. החברה של החתן ניסתה להגן עליי, וקיבלה בתגובה: — תראו תראו, כבר עושה עיניים לגברים! והדודה בוורוד הוסיפה: — ככה בעלה של רואת החשבון הראשית נלקח, רק רגע לא תשגיח – כבר גמרו עליהן, מתחכמות. ואף פעם לא עשיתי את זה, אבל פתאום הרגשתי כאילו באמת הרסתי איזה זוגיות, אפילו התחלתי לבדוק איזה מהבעלים אולי שווה משהו – כבר לא משנה על מה אואשם. ברוך השם, המלצר האדיב טיפס לקומה השנייה, מצא את הדודה האמיתית והביאה, והיא מיד זיהתה אותי והצהירה שהיא מכירה אותי, תוך קריצה חכמה לכל הכיוונים – כאילו שיש לי בעיה בראש מההתחלה. בקיצור, פינו אותי לאולם הנכון, שם באמת היו סבטה היפהפייה השחרחורת ואנטולי כלשהו, והשקו אותי בשוטים עד אין קץ. לפחות הספקתי לא לתת את המתנה. אבל החברים של החתן מהחתונה הראשונה עשו לי ליווי לביתי.

את שומעת? תקשיבי לסיפור שלא תאמיני יום אחד מתקשרת אליי דודה רחוקה כזו, מזמינה אותי לחתונה של הבת שלה, איזו קרובת משפחה רחוקה, שבפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בת שש (אז, כלומר היא הייתה בת שש, לא אני).
אני לא בדיוק מאלה שמתלהבות מהמשפחה הזאת, אבל הפעם לא הצלחתי להתחמק.
“דווקא פעם ב-20 שנה את יכולה להגיע,” היא אמרה לי בקול מאיים. “רק תנסי להבריז!”
הזמנות עם יונים וורדים, על שם ענת ומתן, הגיעו אליי בדואר, וגם יום-יומיים לפני החתונה דאגו להזכיר לי שוב. לא הייתה ברירה, נאלצתי להגיע.
נו, אז שבת הלכה פייפן, אבל מה לעשות, אי אפשר לברוח מזה.
אז אני מגיעה עם זר פרחים, במצב רוח מעפן ועם תוכנית לחתוך אחרי שעה בלי שאף אחד ירגיש, נכנסת לאולם, מושיבים אותי בשולחן עם חבורה של חבר’ה צעירים החברים של החתן שכבר שתו כמה וכמה כוסיות ולעומת זאת מתלהבים: “איזו דודה מהממת יש לכלה! בכלל לא נראית דודה! בואי תתערבבי, נרקוד, נרים פה שמח!”
וזה בדיוק מה שעשינו.
האמת, לא זיהיתי בכלל את הכלה. אחרי כל כך הרבה שנים מהילדה הכהה והביישנית שהיא הייתה יצאה מישהי בלונדינית עם חזה ברוך השם. דווקא יותר אהבתי אותה ככה פשוטה פעם.
האווירה הייתה קצת כודרת מלא דודות חמוצות עם בעלים חמוצים לא פחות, חתן שנראה כאילו הוא רק מחכה לברוח, כלה שמזפזפת במחשבות על כמה שהיא יפה ועל החזה החדש שלה.
אם לא החבורה שלנו שהשתחררה די מהר, זה היה יכול בקלות להיות אזכרה.
הדודות מסתכלות עליי כאילו אני מישהי שבאה לגנוב משהו, מבטים חותכים כאלה.
את הסבב הראשון של הברכות פספסתי, אבל בדיוק התחיל השני והגיע אליי. המנחה מתעניין מי אני, ואז מכריז בקול:
“עכשיו תברך את הזוג הדודה הצעירה והיפה של הכלה!”
ואני, כולי רגש, אומרת:
“ענת היקרה ומתן, מזל טוב…”
ופתאום דממה. מה-זה דממה. פה התחלתי להבין שאני לא רואה את הדודה שלי בכלל, ואין מצב שהיא השתנתה כל כך שאני לא מזהה אותה.
מולי יושבת דודה באולפן ורוד, לוחשת לעברי: “הכלה זה מאיה, והחתן עידו.”
אומרת לעצמי, מה? מי זה מאיה? מי זה עידו?
ופתאום היא מוסיפה: “יש כאלה שבאים לאירועים רק לאכול ולשתות חינם. היה לנו אחד כזה בגיוס של הבן, בקושי הצלחנו לגרש אותו. תתביישי לך!”
ואני כבר מרגישה את כל המבטים של השולחן עליי, ואפילו מתחילה לפחד שיתחיל פה בלגן. חבורת הדודות מתכווננת אליי, מתלחשות, קמות קצת מהכיסא…
אני הופכת את ההזמנה שלי ואומרת: “רגע, יש לי כאן הזמנה מסודרת! כתוב פה ענת ומתן, מסעדה/אולם ככה וככה.”
ברוך הבא, המושיע המלצר.
“דש, אולי את צריכה את האולם בקומה למעלה? יש לנו פה עוד אירוע.”
הדודה בוורוד לוחשת בציניות: “בטח, היא עכשיו תלך לאכול חינם גם למעלה. אין גבול לחוצפה. תזהרו ממנה. הרסתנית!”
ואחת אחרת, בדמוי ליים, מוסיפה: “לחוצפה אין סוף, וזו מביאה מזל. תראו אותה.”
דרך אגב, אני נראית הכי סולידית, אפילו לא מזכירה טיפוס של רמאית. אבל תכלס, מהצד כנראה שזה נראה אחרת.
החבר’ה סביבי עמדו לצידי, ומייד קיבלו גם הם מבני הדודות: “אה, כבר שיגעה גם את הגברים!”
ואז עוד אחת זרקה: “מהפכה את הראש, כמו ההיא מהחשבונות שגנבה לבעל שלך. רק תישמרי, גונבת גברים.”
אני לא גונבת גברים, באמת שלא, אבל פתאום הסתכלתי על זה אחרת: אולי כדאי לי להתחיל. אם כבר נפלתי פה, לפחות שיהיה איזה עניין…
למזלי, המלצר הלך לקומה השנייה, מצא את הדודה שלי, שבאה מיד, הסבירה לכולם שהיא מכירה אותי (תוך עין אחת לי, אחת לשולחן, רומזת שכל הבעיות אצלי בראש מאז שהכרנו).
קיצור, חילצו אותי לאולם השני. שם באמת חיכתה ענת היפהפיה ומתן (אם אני זוכרת נכון). פינקו אותי בכוסות של ערק, קוניאק, כל מה שיעזור לי להירגע אחרי כל הדרמה.
לפחות לא הספקתי למסור להם את המתנה.
אבל תאמיני לי, כשהלכתי לאוטו מי שליוו אותי היו החבר’ה מהחתונה הראשונה…