פעם, מזמן, עוד כשהיינו גרים בדירה הישנה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, היה לנו חתול אחד לא סתם חתול, אלא ממש תושב הבית: אפור, גדול וערמומי. קראנו לו צחי. מאז שהוא הופיע בחיי רעייתי, שירה, היא הפכה אותו לבן בית בן משפחה ממש.
צחי היה ישן איתה בלילות, דוחף אותה בעדינות בגב כדי להתמקם, וכל ארבע רגליו כוונו בדיוק אליי, ובכוח. הייתי מתעורר ותוהה מי משנינו הוא באמת אדון הבית אני או החתול האפור שלנו. בבוקר הוא היה מביט בי במבט מזלזל, כאילו אומר: הנה, זכיתי בעוד לילה של חום ואהבה, ואתה? לך תתמודד שירה רק צחקה; לי לא תמיד היה כל כך מצחיק.
כל בוקר הכינה לו דג בורי טרי, דאגה להוציא את העצמות בקפידה, והניחה לו את הקראסט הפריך בצורה מסודרת בערימה קטנה בצד. אחר כך, היה מקבל צלוחית מיוחדת עם חתיכות עסיסיות, חמות כל זה לכבודו. ואני? אני קיבלתי את מה שנשאר, כמובן. בואו נגיד שהוא בהחלט ידע איך להוציא אותי מדעתי. ניסיתי להרגיש אליו אהבה, אבל לפעמים מצאתי עצמי זורק אותו בעדינות מהכורסה או מסיט אותו מהצלחת שלו אפילו שהבנתי טוב מאוד שזו מלחמה אבודה.
לא פעם גיליתי מוקשים מבעבעים שהשאיר לי בנעלי בית או בנעליים, ושירה רק אמרה:
לא יפה להציק לו, חמוד.
והיא ליטפה אותו כאילו היה התינוק שלה. צחי הביט בי בבוז, ואני נאנחתי. מה אעשה? אשתי רק אחת, ומולה אין טעם להתווכח. רק קיבלתי את גורלי, ואחרי שנים הבנתי ככה זה כשבבית יש לב אחד נוסף, קטן פרוותי, שכולו חשוב כמו שניים.
אבל אותו הבוקר
אותו בוקר לא היה דומה לכלום. התארגנתי לעבודה ושמעתי פתאום צרחה מהסלון. רצתי לשם וראיתי את שירה עומדת בפינה, ומולה ששת קילוגרמים של פרווה, שריטות וזעם קפץ עליה פתאום כמו שד משחת. כשנכנסתי, החתול האפור שלנו זינק עליי והפיל אותי ארצה. התרוממתי מהר, משכתי אליי את שירה, תפסתי שרפרף כמו מגן, והתבצרנו בחדר השינה, רגע אחרי שהוא חטף את אחת מרגלי השרפרף וזעק.
דלת החדר נסגרה, ולרגע האזנו שמענו איך הוא שורט ודופק בדלת, ממורמר. כשהיישרנו מבט אחד לשני, הושטתי יד לארון התרופות ומרחנו יין שרף ויוד על השריטות שעיטרו אותנו. שירה צלצלה לעבודה ובחצי התנצלות בישרה: החתול שלנו השתולל, נשרטנו קשות. חייבים לגשת למיון. אחרי שנגמרה השיחה, טלפנתי גם למנהל שלי, ומילאתי בדיוק את אותם פרטים.
ואז פתאום הבית רעד.
הכול נעצר, חריקה, פיצוץ נוראי. שמענו את הזגוגיות במטבח נשברות, את הדלת בחדר הרחצה נרעדת. לרגע חושך ודממה. השלכתי את הטלפון, שכחתי לגמרי מהחתול, ורצנו שנינו למטבח.
חוץ לבית נפער בור ענקי ליד השער. חתיכות מכונית היו פזורות על רחבת החנייה: מסתבר שלשכן ממול, מוישה, התפוצץ הטנדר הקטן מבלון הגז שהיה בו. מכוניות התהפכו, מתחבקות כמו צבים על גבם, וברקע רעמי סירנות אמבולנס ומשטרה מתאחדים בקקופוניה תל אביבית מוכרת.
נחרדים, הבטנו שנינו חזרה פנימה לחפש את צחי.
הוא ישב בפינה, נושא את כפתו הקדמית הימנית השבורה, ויללה חרישית.
שירה קפצה אליו, חיבקה אותו אל ליבה. לקחתי את מפתחות הרכב והתחלנו לרוץ למטה, יורדים בריצה שבע קומות מדרגה מדרגה, לא עוצרים.
אני זוכר לא אשכח בזמן שכל שכני הבית דואגים לרכושם, ומביטים בהלם על החור באדמה, לנו היה פצוע משלנו.
המזל האיר פנים, והמאזדה שלנו עמדה בהרצל, לא נפגעה כלל. דהרנו לווטרינר הקבוע, ברמת השרון. ברדיו דווקא שידרו את שניים בבית קפה של יוני רכטר קטע מוזיקה שתמיד מחזיר אותי לרגע ההוא, ללב שלי שנשכב פרפר על מושב הרכב.
כעבור שעה יצאנו. שירה מחזיקה את צחי בעדינות, כף רגלו קשורה בתחבושת, והוא הוא מנפנף בגאווה את רגלו הפגועה לכל בעלי החיות שחיכו שם, וכולם ניגשו לנחם, ללטף, כל אחד ואחת סיפרו בהתלהבות איזה חתול יש להם, אבל ברור היה כי גיבור היום הוא צחי שלנו.
כשחזרנו לדירה, אחרי כל הדרמה, שירה ניגשה מיד להכין דג דג בורי חדש, ממש כמו שצחי אוהב. ניקתה את כל העצמות, קיפלה את העור הפריך בערימה, והגישה לו בצלחת. לי נשארו הפירורים, ולא אכפת לי כלל.
צחי, שעל רגל שלוש מתנדנד לצלחתו, הביט בי. רצה להחמיץ פנים, אבל נדר בינו לבין עצמו שלא יוכל היום רק כחכח בגרונו ומיאו שקט נפלט ממנו. הושטתי לו את החלק שלי, הפעם בלי עצמות, והנחתי בצלחתו.
הוא הביט בי, קצת המום, וכאילו רצה לשאול: מה קרה לך, בן אדם?
הרמתי אותו, נישקתי את אפו, ולחשתי:
אולי באמת אני לוזר, כמו שאתה חושב. אבל יש לי אותך, ויש לי את שירה. ומי שיש לו כאלה, מה יכול לרצות יותר? אני המאושר באדם.
הוא פרע בשקט, טמן ראש פרוותי על כתפי, ואז הלך לאכול.
מאז, צחי ישן רק איתי. הוא היה מניח ראשו על חזי, ומביט בי בעיניים שואלות. ואני אני לא מבקש כלום, רק עוד זמן, עוד שנים, לראות אותם, את שניהם, לידי.
באמת אין דבר ששווה יותר מזה בעולם.
שום דבר. נשבע לכם זה האושר האמיתי.
