איפה שמת את המפיות? הרי ביקשתי שתביא את המפיות עם הדוגמה הכסופה הן מתאימות הרבה יותר למפה, רננה אמרה, לא מסובבת את ראשה מהלימון שפרסה דק דק, כמעט שקוף.
בעלה, אמיר, כבר היה אמור כרגיל לשבת מול הטלוויזיה ולבהות בזמרת שהייתה אמורה לעלות על הבמה בפסטיגל “סילבסטר”, אבל הפעם הוא עדיין לא חזר. רננה דיברה לבד, מתלוננת לה בשקט במטבח המרווח והחמים. שלוש שעות בלבד נותרו עד חצות. בתנור, ברווז ממולא תפוחים מהגולן, מתכון שעובר במשפחתה מדור לדור. הבית מבריק, העץ שרכשה בקניון עזריאלי מנצנץ באורות צבעוניים, ובלב שלה הפרפר ההוא שלפני השנה החדשה ההתרגשות שלא הולכת גם אחרי גיל חמישים.
היא ניגבה את הידיים במגבת והציצה בשעון. אמיר לא חזר. אמר שהוא עובר במשרד לקחת את המתנה ששכח לה, ונעלם. רננה חייכה לעצמה בטח שוב יוצא דופן. השנה, הרי, חגגו חצי יובל יחד, ועשרים וחמש שנות נישואין הן לא צחוק. הפעם החליטו לחגוג לבד בלי משפחות ובלי הנכדים שכבר התרגלו לעוף מהקן לקיבוצים שלהם.
סוף סוף נשמע חריקה במנעול. רננה תיקנה את התסרוקת, השליכה את הסינר וחושפת את שמלת הקטיפה שלה, ומיהרה אל הדלת.
אמירי, איפה נעלמת? הברווז…
אבל המילים נתקעו. אמיר עמד שם לא לבד. לצדו בחורה צעירה, שפשפה שלג מדמיוני מהפרווה הסינתטית של המעיל שלה, עם שיער ג’ינג’י תוסס ושפתיים אדומות כליפת חבילה לחג. בידה שקית תפוזי דם, ועמיר מחייך את “חיוך האשמה” המוכר לו, דוחס בקבוק קאווה.
רני, תכירי אורחת! הפטיר בקול גבוה מדי לדירה השקטה. זו שקד. שקד אביטל, החשבת החדשה אצלנו.
רננה קפאה, במקרה משגשגת בסיבוב.
ערב טוב, פלטה לבסוף. לא, כי… חיכינו למישהו?
שקד זרקה נשיקה לחלל, מושיטה את כף ידה בכפפת עור.
אוי, רננה, איזו סיטואציה! סרט ישראלי! אמיר פשוט הציל אותי, באמת! תודה, תודה!
עמיר הסתבך עם הנעליים, מתחמק ממבטה של אשתו.
רני, תשמעי הגעתי למשרד, ופתאום אני רואה את שקד בוכה. דמעות! למה? הדירה שלה ברמת גן צינור מתפוצץ, חשמל קרס, קור אימים… לאן תלך? ההורים שלה בפרדס חנה. אז אמרתי לה: “שקד, תבואי אלינו! רננה מכינה כיד המלך, באמת אלופה!”
רננה הקשיבה, מרגישה איך מעיין החום הופך לקרחון. עשרים וחמש שנים. ערב רומנטי שתכננה. נרות שכבר סידרה על השולחן. ואז שקד בפרווה וסיחרור תפוזים.
כנסי, אמרה לבסוף ביובש. קולה נשמע לה זר, מיובש.
שקד פרפרה לה לסלון, הבושם שהביאה גובר על ריח הברווז והאורן בחדר.
איזה בית חמוד, הטילה מבט חודר לכל עבר. אווירה כזו… כפרית. כמו בבית של סבתא שלי. מזכיר לי קצת מוזיאון מדינת ישראל.
רננה הידקה שפתיים. מגירת הכלים היתה מאיטליה, ומעץ אלון, עלתה לה חצי משכורת היא לא הרגישה צורך להילחם עכשיו על כבודה מול מישהי בגיל של הבת הגדולה שלה.
אמיר, תעזור לאורחת להתפשט, קראה ונעלמה למטבח. הייתה צריכה “רגע אוויר”. הידיים רעדו.
תוך רגע, אמיר נכנס אחריה, פרצוף כשל ילד מוכה, אבל מבט עקשני.
רן, נו, מה קרה? אל תפלי עליי עכשיו. לנערה אין לאן ללכת. זה חג, תעשי מצווה! לחש וסגר את הדלת.
על הספה? חתכה אותו רננה, קופצת פתאום, כף היד אוחזת מצקת כמו קרב ראש בראש. אתה בסדר בראש? תכננו ערב זוגי, הבאת לי מוזיאון ישראל על הראש, ועם תלבושת פורים על הדרך!
היא לא מתכוונת לרע! היא פשוט… צעירה, נו. רני, בבקשה, אל תביישי אותי בצוות. תכיני לה מקום, אני בעצמי אטפל בה…
רננה הביטה בו, לא מזהה את האיש שמולה. פעם הוא בנה איתה בית, היום מפנק פנטזיות לעמיתות טריות על חשבון אשתו.
בסדר, אמרה. שתשב. אבל אם היא מעירה איך עוד משהו בבית שלי…
לא תגיד! אני אשמור עליה! שמח אמיר, ניסה לחבק והיא נרתעה.
לך, דבר איתה. תדאג שיהיה לה עניין.
הארוחה התחילה כמו דייט רע. שקד, נטולת מעיל, בחרה בשמלת מיני שבקושי עמדה במבחן הספה וה”דקורום”. ישבה, שלבה רגליים ועיינה בגביע.
אמירוש, תפתח כבר את הקאווה, נקבל את השנה החדשה כמו שצריך, הציצה עליו במבט מתחנחן. אני מתפוצצת מצמא.
“אמירוש”. רננה כמעט נפלה עם הסלט המסורתי. היא הניחה את “סלט סלק טובא” על השולחן עם גוון רעם.
אצלנו נוהגים לפתוח קאווה רק כשמתחלף השנה, נבחה. עכשיו אפשר לשתות סחלב. ממולא ופירות.
שקד התכווצה.
סחלב? חמוד מאוד, אבל יש משהו יבש, אולי ברוט? מתוק זה לילדים, לא?
אמיר קפץ.
רגע, אחפש בחדר הסיגרים. אולי נשאר ויסקי טוב. שקד, את רוצה כוס?
אם אפשר ממש טיפה. קריר פה, לא? אתם חוסכים על מזגן?
רננה התיישבה מול הצמד, מרגישה כאורחת במסיבת הניכור. אמיר מתאמץ להרשים, שקול עוזר לה למזוג איקרה, בליווי בדיחות ממוחזרות שנשמעות כאילו נגזרו מידיעון לפנסיונרים. שקד צחקה בקול, זורקת את הראש לאחור.
רננה, את לא עובדת? פנתה אליה פתאום, לועסת חצי כריך.
עובדת, ענתה בשקט. טכנולוגית ראשית במפעל שוקולד.
באמת? נראית כל כך… ביתית. כמו אלה שלא עזבו את הסירים מעולם. אמיר סיפר שאת אלופה בבישולים. טוב, פטפוטים פחות, הבישול ליגה.
שקט הדהד בחדר. רק זמזום החדשות ברקע והשעון שתקתק.
מה? לא אמרתי כזה דבר! גמגם אמיר, נחנק בוויסקי, נפנה אליה בפרצוף אדום.
רננה הניחה את המזלג. משהו נקרע. נימת הסבלנות הלכה קפצה כנבל גיטרה. אז “אין לדבר איתה”? “הבישולים חונקים”?
המשיכי, שקד, חייכה רננה בצינה. מה עוד אמיר סיפר? מחכה לשמוע.
שקד עשתה פרסה לא אלגנטית.
אל תיפגעי! גברים… את יודעת. רוצים קצת אקשן. אמיר היה מסיבת צוות כולם עוד הריעו לו על הריקוד, לא מפסיק להתלהב. אמר: בבית כולם עייפים, לא זורמים איתי, קצת משעמם…
רננה הביטה ברגליה מתחת לשולחן. הן לא כאבו חוץ מלפני שלושה ימים כשעמדה על הרגליים בשביל הארוחה הנוראית הזו.
אמיר נראה כמו דג מחוץ למים.
נרים כוס! ניסה להציל.
רגע, לא הרפתה רננה. ומה עם הדברים אצלך בבית, שקד? באמת הצינורות קרסו?
הצינורות? העיניים התרוצצו. אה כן! המים פרצו, פחד אלוהים. התקשרתי לאמיר סליחה, לאדון אמיר. גבר-גבר!
מוזר, מילמלה רננה. בחוץ מינוס עשר. עם פיצוץ כזה היית נכנסת רטובה עם ריח של בניין של “מקורות”. פה מריח רק מבושם יקר.
שקד סמקתה.
איך את מדברת ככה? את מארחת! אמיר, תגיד לה!
אמיר נצמד לכיסא.
רני, די כבר… אולי היא הספיקה להחליף בגדים…
שתוק, אמיר, לחשה רננה. היא קמה אל המגירה, פותחת בסערה. עשרים וחמש שנה ופתאום אני טבחית משעממת. יפה מאוד.
היא התקרבה לחלון. שלפה את הווילון. פיצוצים מהעיר של תל אביב הקטנה.
נגמר, פנתה בשקט. שקד, קחי את התפוזים ולכי.
שקד פתחה פה, ראתה את הפלדה בעיני רננה, וירדה מהרעיון.
אמיר! תגן עליי!
אמיר, נוכח הכריזמה הפתאומית של אשתו, דפק ביד על השולחן.
רננה! תרדי מזה! זה גם הבית שלי. שקד נשארת, נהיה בני אדם!
נהיה מה? פיות מהאגדות? השלימה בשקט.
כמו מכשפה! פלט בטיפשות.
רננה הנהנה. ניגשה לסלון, שלפה מזוודה גדולה, הפכה אותה שולפת שוקולדים לתוך הרצפה.
בית שלך? זרקה לו את המזוודה לפנים. יופי. אז אני הולכת. בלבד שיש לי חדשות: זה דירה של ההורים שלי. אתה רשום, לא יותר. מחר ב-8 בבוקר אני פונה לעורך דין. עכשיו שניכם עפים.
מההה? אמיר החוויר. פיכחות לוחצת בשנייה. לאן “עפים”?
לאן שתרצו תסביר להורים של שקד על ה”לחץ” שלך. אצלי זה מוזיאון, שם יש חיים.
רני, תעשי לי טובה! סתם השתטיתי! שקד סתם עמיתה, יאללה, תישארי איתי!
רננה חייכה. הרי עד הרגע האחרון היה מוכן להילחם על “הכיף” החדש, ברגע שהסתבך מגייס את הרגש הישן.
לא, אמיר. הסלט פה החמיץ, הכול החמיץ. לך.
שקד גם קלטה אפילו לקורבן האנושי הכי דרמטי אין מה לחפש כאן, עדיף בריחה.
פסיכית, פלטה, מתעטפת בפרווה. אמיר, אני קוראת גט. להיתראות.
נטרקה דלת. שקט. ריח קל של בשמים שמגברים בחום.
אמיר נשאר, מזוודה ביד, חסר כל.
רננוש… גימגם בקול זעוף. היא הלכה כבר… נשכח מזה? תראי, הברווז מתקרר.
רננה הורידה את הברווז מהתנור. ריח תפוחים וקינמון. ריח שבימים כתיקונם גרם לה חיוך, היום הביא בחילה.
נשכח? ביררה. הכנסת אישה זרה לבית בערב חתונת הכסף שלנו. רכלת עליה ביחד איתה. נתת לה להשפיל אותי במטבח שלי.
היא אחזה בתבנית, פשוטה אך כבדה.
תתפנה. אני לא צוחקת. אם לא מתקשרת למשטרה. ויעיפו אותך מיד.
אמיר הסתכל, הבין. היא מסוגלת.
הוא הלך לחדר, שומעים איך הוא מעיף בגדים למזוודה, גורר אותה בקושי לכניסה, כששרוול חולצה תקוע כמו דגל כיבוש כושל.
תתחרטי, רננה! יילל מהפתח. לבד תישארי פה, עד גיל שמונים!
עם עצמי. סגרה אחריו בדלת כפול מנעול.
דממה. דממת קודש. רננה התיישבה שתויה בקרבת הדלת, חצי נוזלת לצידה. חיכתה לדמעות הן לא הגיעו. ריקנות חדשה, כמו אחרי ניקיון סדר פסח קפדני, שטח פנוי בלב.
היא קמה, חזרה למטבח. השולחן ערוך לשלושה. מנות, דגים, ברווז. הצגה שבוטלה.
היא תפסה את הצלחת ששקד נגסה בה, סימן שפתון אדום, זרקה לפח בזעם. ה”פינג” של השבר היה מתוק.
בא בטור השני, אמיר. צליל קטן, תחושה חדשה.
השלישי נפל. נותרה צלחתה עם שולי זהב בלבד. מוזגת לעצמה כוס קאווה קפואה.
על המסך, הנשיא חוזר על המליצות. הקהל בציפייה. שנה חדשה, שלוקחת איתה אשליות, מחזירה בערכאות.
שנה טובה, רננה, ברכה את עצמה בהשתקפות של החלון.
מפילה על הצלחת את הברווז הכי עסיסי עם עור פריך. סלט “אוליביה” (שלא החמיץ, אגב), בדיוק בזן הנכון.
הטלפון צייץ. מסר מבתה, הדס: “אמא, שנה טובה! אוהבים אותך, בקרוב אצל הנכדים!”
רננה חייכה. החיים ממשיכים. ילדים, נכדים, עבודה, דירה אהובה. ומה שנפל? היה רק עובש.
שלוק קאווה, בועות עולות לראש, ראש מסתובב קלות. לא אורחת, לא טבחית, לא צריכה לשפוך יין לאחרים. חופש.
מאחורי הקיר, שכנים צועקים “יאללה!”, יורים זיקוקים. כולם חוגגים. גם רננה חוגגת את שחרור הנפש.
לאחר שעה, ארזה הכל בקופסאות. מחר תביא לסוליקה השומרת ולשוקי הגנן. מגיע להם.
ואת הברווז? אותו תשאיר לעצמה. מגיע לה.
לפני השינה, הביטה במראה, הסירה איפור. מסתכלת עליה אישה יפהפייה, מעט עייפה, אבל חיה. לא “דודה עם רולים”.
רצה אקשן. צחקה לעצמה. עכשיו שיחפש עורך דין ובית חדש.
נכנסה למיטה. פרסה ידיים כמו כוכב ים, תופסת סוף סוף את כל המרחב. הסדינים הדיפו ריח כביסה ולבנדר.
בבוקר, השמש העירה אותה. לראשונה, לא חשבה על דרישות בוקר לבעל. רק “בא לי קפה ומאפה בבחוץ”. תחושה מושלמת.
העתיד? יהיה גירושין, יהיו שיחות, יהיו חלוקות. זה אחר כך. עכשיו יום של שקט, אוכל משובח ופסק זמן. ואף אחד אף אחד לא ייקרא לבית שלה מוזיאון, או לחייה משעממים.
אם הסיפור העלה לכם חיוך, תעשו לייק, תפרגנו. תגיבו מה אתם הייתם עושים במקומה?
