לגמרי לשכוח לא הצלחתי
כל יום אני חוזר הביתה מירושלים בתחבורה הציבורית קודם הרכבת הקלה, אחר כך אוטובוס, ובסוף אני בסוף סוף בבית. הדרך הלוך ושוב לוקחת לי יותר משעה. המכונית כמעט לא נוסעת, קשה לי לסבול את הפקקים האינסופיים בבקרים ובערבים בירושלים. ברכבת זה יוצא מראש טוב יותר ומהר.
כבר כמעט שנתיים שהחיים שלי השתנו לגמרי. נפרדנו ברוגע, בלי רעש וצלצולים, אני ואשת חיי לשעבר. הבת נשארה אצלה, הייתה אז בת שבע עשרה. לא חיפשתי דרמה, אני אדם שקט, גם בנעורי. הרבה זמן שמתי לב שהיא השתנתה, לא לטובה. נהייתה עצבנית על כלום, יוצאת בערבים, חוזרת מאוחר כל פעם סיפור אחר על חברה.
באחד הערבים, שאלתי אותה:
איפה את מסתובבת עד מאוחר? נשים ביתיות כבר בבית בשעות כאלה.
זה לא עניינך, ענתה לי. הנשים הביתיות חיות משעממות. אני שונה, אוהבת אנשים, אינטליגנטית ולא מתאים לי להישאר בבית. וגם לא הייתי פעם מישהי כמוך קיבוצניק שתקוע בעבר
אז למה בכלל התחתנת עם קיבוצניק?
הכי פחות גרוע שהיה, זרקה ולא הסבירה יותר.
ואז קיבלתי את ההודעה שהיא רוצה להתגרש, ביקשה שאעזוב את הדירה. מצאתי לי מקום קטן חדש, כבר התרגלתי, אפילו לא חושב כרגע על חתונה שניה. אבל מחפש
אני יושב באוטובוס, כמו כולם, לא מבזבז זמן: גולל בפלאפון פוסטים, צופה בחדשות, קצת סרטונים קצרים, בדיחות עוברת לי מעדכון לעדכון, ופתאום התמונה מגיעה: מודעה על מסך “מרפאת העממית פנינה, ריפוי בצמחי מרפא.”
בוהה במסך זאת פנינה, אהבת הנעורים שלי. בלתי אפשרית, חד צדדית, אפילו קצת כואבת. אהבה ראשונה לַעולם לא שוכחים. זוכר אותה מהתיכון, ילדה מיוחדת עם יופי מוזר לעין.
כמעט פספסתי את התחנה שלי, יוצא במהירות מהאוטובוס, הולך הביתה ברגל, מרגיש צורך פתאומי להתהלך. נכנס לדירה, מוריד את המעיל, מתיישב על השרפרף במסדרון, בלי להדליק אור רק מסתכל על המסך. פתאום קם, רושם לעצמי את מספר הטלפון מהמקום, רואה שהפלאפון צריך טעינה.
מניח אותו על המטען, מנסה לאכול אבל אין לי תיאבון. יושב על הספה, מבול של זיכרונות מציף אותי.
פנינה תמיד בלטה בתיכון. שקטה, נבוכה, עם צמה עבה וארוכה, לובשת חצאית לא לפי האופנה שבבית הספר. המושבה שלנו מספיק קטנה שכולם מכירים אחד את השני, אבל אף אחד לא ידע הרבה על פנינה. גרה עם סבתא וסבא בבית מיוחד בשולי המושבה, ליד הפרדסים. הבית כמו מתוך אגדה, קישוטים בעץ, חלונות עם מסגרות מגולפות.
כשהייתי ילדון, פשוט קראו לי פיני. מאז שראיתי אותה, הייתי מוקסם. היא תמיד הייתה שונה. אל בית הספר הגיעה עם מטפחת לראש, תיק גב קטן, עם רקמה יפה. רק הרבה אחרי זה הבנתי שהתיק עובד ידי סבתא, רקום בצורה אותנטית.
במקום להגיד “שלום”, הייתה מברכת אנשים “בריאות טובה”. כמו אחת מהסיפורים הישנים. אף פעם לא רצה או צעקה בהפסקות, הייתה מנומסת ונעימה.
יום אחד פנינה לא הגיעה ללימודים. אנחנו, חברים וחברות, החלטנו ללכת לבדוק אם קרה לה משהו. הלכנו יחד, ופתאום ראינו את ביתה. המון אנשים קיבלו את הפנים, הסתבר שהגיעו ללוויה. סבתא של פנינה הלכה לעולמה. פנינה עמדה בצד, מנגבת דמעות, לידה סבא שלה, שותק ומסתכל על נקודה אחת פנימה. כולנו הצטרפנו למהלך אל בית הקברות, אחר כך הוזמנו לאכול זכרון בבית שלהם.
אותו יום נחרת אצלי עמוק, הייתה זאת הפעם הראשונה שהייתי בלוויה. פנינה חזרה לבית הספר יומיים אחרי, והחיים המשיכו. פתאום, בנות הכיתה השתנו, התאפרו, התגאו בבגדים. רק פנינה המשיכה לשבת עם גב זקוף, לא התאפרה, אדומה ברעננות על הלחיים.
התחלנו כולנו להסתקרן, לפנות אחת לשנייה, הבנים לבנות. הייתי בטוח שאני חייב לנסות להתקרב אל פנינה. ניסיתי, אבל היא לא הגיבה בהתחלה. עד שבסוף, לקראת סוף כיתה ט’, אמרתי בלחש:
אפשר ללוות אותך הביתה?
היא הסתכלה עלי רציני, השיבה בשקט:
אני מאורסת, פיני. אצלנו מקובל
הייתי מבולבל מה זה המנהג הזה? רק הרבה אחרי זה נשארתי לדעת סבא וסבתא היו חרדים. ההורים של פנינה נהרגו מזמן, ולכן הסבים גידלו אותה.
פנינה תמיד הצטיינה בלימודים, אף אחד כבר לא התפלא. לא ענדה שום תכשיטים, כמו מקובל אצלנו. כמובן שהיו שמועות עליה, אבל היא פשוט לא שמה לב.
בכל שנה הייתה יפה יותר, ובכיתה י’ כבר הייתה ממש מלכה. כולם הסכימו: לא נוגעים, רק מתפעלים בשקט.
אחרי סיום הבית ספר, כולם נפרדו לדרכם. אני עברתי לתל אביב, למדתי באוניברסיטה. על פנינה ידעתי רק מהסיפורים התחתנה מוקדם, נסעה עם בעלה למושב בצפון. העבירה את השנים בעבודה חקלאית פרות, חציר, משפחה. נולד לה בן. מאז אף אחד מהכיתה לא ראה אותה.
פתאום אני קולט פנינה עכשיו מרפאה בצמחי מרפא! עדיין יפה, אפילו יותר!
היה קשה לי להירדם בלילה, הבוקר הגיע, יצאתי לעבודה רגיל. כל היום הדמות של פנינה לא עוזבת אותי.
באמת, אי אפשר לשכוח אהבה ראשונה, פשוט לא יוצאת מהלב. חשבתי.
הימים עוברים, אבל הכול קצת מעורפל. בסוף, לא עומד בזה וכותב לה הודעה.
שלום, פנינה.
בריאות טובה, היא עונה, הכל כמו פעם. מה שלומך? למה פנית?
פנינה, זה פיני, מהכיתה, ישבנו יחד פעם ראיתי אותך באינטרנט, פשוט לא התאפקתי.
זוכרת אותך, נכון. היית מוכשר.
ראיתי את מספרך, אפשר להתקשר מחר? שאלתי.
כן, כמובן, אשמח.
בערב חייגתי. שיחה קצרה, מחליפים סיפורים, פרטים של החיים.
אני עובד בירושלים. ספרי, איך אצלך? משפחה? בעלך? איפה את חיה?
חזרתי למושב, לבית ילדות, ליד הפרדסים. אחרי שבעלי נהרג סבא כבר לא איתנו.
מצטער, פנינה
הכל בסדר, זה כבר עבר, התרגלתי. זה החיים. אתה התקשרת סתם, או רוצה טיפול תרופתי?
סתם, התגעגעתי, נזכרתי בילדות. אימא שלי נפטרה מזמן.
דיברנו עוד קצת, חידשנו קשר, ואז נפרדנו. שוב, ימים שקטים. עבודה, בית. אחרי שבוע, לא התאפקתי חייגתי שוב.
שלום, פנינה.
בריאות טובה. מה שלומך? או השתגעת מהגעגועים?
געגועים. אני חייב לשאול, אפשר לבוא לבקר אותך? היססתי בהתרגשות.
תבוא, היא ענתה בפשטות. כשנוח לך.
יש לי חופש שבוע הבא! אמרתי, מסמיק.
יופי, הכתובת זכורה לך.
העברתי שבוע רכישות ומתנות, לא ידעתי אם תאהב. יצאתי מהעיר, שש שעות נסיעה, אבל אוהב מסעות בארץ.
המושב שהתקרבתי אליו נראה אחרת. הרבה בתים חדשים, בתי קפה וסופרמרקטים. עוצר מול המכולת, מסתכל מסביב ואומר לעצמי:
לא יאומן, חשבתי שהיה פה שומם והנה הכול פורח.
כבר עיירה, לא מושב, אמר לי מישהו מבוגר, שחלף מאחור. מזמן קיבלנו מעמד. אתה לא גר כאן הרבה זמן?
הרבה שנים.
יש לנו ראש עיירה טוב, מטפח, לכן המקום פורח.
פנינה חיכתה לי בחצר, התקשרתי כשהתקרבתי. ראתה אותי יוצא מהרכב ליבה דפק כמו משוגע. אף אחד אף פעם לא ידע שגם היא אהבה אותי בשקט כל השנים. אם לא הייתי מגיע הייתה שומרת את הסוד בתוכה.
הפגישה הייתה שמחה. ישבנו שעות בגינה. הבית של פנינה כבר התישן, אבל נותר מלא חיים.
פנינה, אני כאן לא סתם היא הסתכלה עלי בשקט.
ספר, מה העניין? קצת נלחצה.
אוהב אותך, כל החיים אוהב אותך. לא תעני לי?
פנינה קמה, רצה וחיבקה אותי.
פיני, תמיד אהבתי אותך. תמיד.
החופש עבר אצל פנינה, ולפני שנסעתי הבטחתי:
אסדר את העבודה, אעבוד מהבית, חוזר לפה. לא הולך לשום מקום. כאן נולדתי, כאן אשאר.
