התחרטתי להתחתן
אריה נשאר עד שעות מאוחרות במעבדה, עסוק שוב ושוב בהעברת נוזלים מבחנה למבחנה ובחקר אבקות מסתוריות.
הוא האמין בלב שלם שעבודתו הקפדנית עוד תניב פירות, ועד מהרה יוכל סוף סוף להציג לחברה את “המוצר” שפיתח משורשי צמח נדיר במיוחד.
ההתלהבות של החוקר בן הארבעים גרמה לו להיטמע כל כולו בעבודה, מבלי לשים לב למבטים הסקרניים של אלישבע, מנקת המוסד שהגיעה לשם אך לא מזמן, נערה צעירה ותמימה, המתבוננת בו שעות ארוכות, נשענת על מגב וממוקדת רק בו.
אריה, שחלם על תוצאות ואינו רואה כלום חוץ מהמבחנות, לא שם לב איך אלישבע שוהה בחדרו, שוכחת את משימותיה, רק כדי להיות קרובה אליו.
יום אחד, בשעת ערב מאוחרת, אזרה אלישבע אומץ, פנתה אליו ואמרה:
“אריה בן-צבי, אתה יושב באותו מקום מאז הבוקר. אולי תשתה איתי תה? הבאתי איתי קומקום חשמלי בטעות, ואמא שלי שלחה לי מהיישוב נקניק ביתי.”
המילה “נקניק” גרמה לאריה להסב סוף סוף מבט ממבחנתו ולזוז מעט.
“תֵּה זה מצוין. אמרת גם נקניק? על כזה כיבוד לא מסרבים,” חייך.
המנקה הנרגשת שלפה מיד מקרב התרמיל את הקומקום ואחריו קופסת פלסטיק עם הכיבוד המעורר תיאבון.
“אמא שלי, אתמול, שלחה לי בשר טרי מהיישוב. מהבשר הזה הכנתי נקניקים עם שומן ואפיתי אותם,” אמרה בגאווה, הניחה את הקופסה על השולחן.
אריה שלף את משקפיו מכיס המעיל, הרכיב אותם שוב והביט במבט חוקר בקופסה הצלולה.
“תגידי, כמה זמן כבר האוכל הזה היה בתיק שלך?”
אלישבע גמגמה והשפילה מבט, “נראה לי מהבוקר. למה?”
“והמכסה נשאר אטום כמו עכשיו?” שאל החשדן.
“כן… נראה לי שכן,” נבהלה. “מה, אתה חושב שזה כבר החמיץ? זה לא אמור לקרות, היה קר במלתחה, אין עדיין חימום.”
אריה ספק התלבט: “טוב. נסתפק בתה. את האוכל תחזירי הביתה.”
המנקה הפגועה חטפה בזעם את קופסת האוכל.
מהבעת פניה התקשה אריה שלא להבין את אכזבתה.
“אל תפתחי!” קרא בקול, והתרחק כשהוא סוגר את אפו בממחטה.
בינתיים אלישבע פתחה את הקופסה, הריחה ואמרה בביטול, “מריח בסדר גמור! אתם אלה מהעיר מדמיינים דברים. לא רוצה? אל תאכל, אני אוכל בעצמי.”
הניחה את הקופסה על השולחן, מזגה תה ולא התביישה לאכול מולו.
אריה הציץ בצלחתה, ושאל, “בקר?”
“כן, ברור,” ענתה בפה מלא.
“נראה טוב… ומריח נהדר,” נאלץ להודות, ריר נקווה בפיו קשה להתווכח עם הבטן.
הוא נשם בכבדות, “לפי התקנות מותר מקסימום עשרים ושתיים מעלות במלתחה, אז תיאורטית שום חיידק”
“מה?” קטעו אותה.
הוא שם לב לטיפת שומן נוסבת על סנטרה, והבהבה קטנה של שמן על אפה.
המחשבות התרוצצו במוחו: “נו באמת, זה נראה כל כך עשיר… הריח נפלא… טעיתי?”
“אבל אם אוכלים אוכל כזה, לא מצונן, זה סיכון… ולפי הבחורה, לא נראה שהיא מודעת למה שחשוב בשמירה על מזון”, ניסה להרגיע עצמו.
בכל זאת המשיך ללגום תה בלבד, למרות בטנו המקרקרת.
ואז לא שלט בעצמו וידיו הארוכות נשלחו אל האוכל. הקליפה הדקה של הנקניק התפצחה בפיו.
“מממ… מדהים. מי הכין את זה?”
אמרה: “כבר אמרתי, אני.”
אריה אכל עוד ועוד, עוצם עיניים מתענוג.
“אין לי מילים.”
אלישבע ניגבה במהירות את פיה וקצת דמעות.
“נו, רואה? סוף סוף טועם באמת. לא יודע מה אתה מדמיין… אני מהילדות יודעת לבשל!”
***
כהכרת תודה לארוחה, הציע אריה ללוות אותה לתחנת האוטובוס.
בדרך התגלו פרטים נוספים: אלישבע רק בת עשרים ושלוש. צעירה מאוד, כמעט בת לדורו. חיכו עשר דקות בתחנה, המונית לא הגיעה.
“אתה רוצה שמחר אביא עוגיות? אני אופה לבד בבית, לא קונה. אתה מעדיף עוגיות גזר או גבינה?”
“אני אוהב הכל.”
“אז אביא משניהם.”
מוזר, אבל פתאום מצא את עצמו מצפה לבוקר שאחרי. אפילו שכח מכל החישובים והנוסחאות. ולילה הביא עמו חלום מביך הוא חולם כיצד אלישבע מפשיטה חולצתה מולו. התעורר עם פנים לוהטות.
“איך זה קורה לי? ארבעים שנה לא הסתכלתי על נשים ופתאום!”
חלק ב’
בפגישה אצל ההורים של אלישבע, אריה סבל מלחץ. בדרך לבית ביישוב, תיקן בזהירות כל שיערה דלילה בראשו, מסתיר פדחת.
אמש, הניחה אלישבע את ראשו על ברכה ותלשה פינצטה כל שיער לבן.
התגלח, לבש חליפה ועניבה, התבשם, ונראה מתוקתק.
אלישבע הדביקה לחיה ללחיו, עיניה עצומות, כמו חתולה מתפנקת.
“אתה תקסים אותם,” עודדה אותו. “אמא שלי מבינה, אבא חורג טוב לב ולא יתנגד לכלום.”
“לכמה אמא שלך?”
“ארבעים וחמש.”
“אני כבר בן ארבעים. תסכים לי?”
“שטויות, מה תוכל לעשות? ואם היא תתנגד אגיד לה שאני בהריון ממך.”
“לא כדאי להתחיל בשקר!” נלחץ אריה.
הגיעו. אריה יצא, ממהר להדק את כובעו שהרוח כמעט עפה איתו.
חורף קשה. בעיר אין כאלה שלג וסופות.
אלישבע משלמת לנהג, מוציאה את המזוודות בדרכה אל הבית.
בית כזה רואה רק בתמונות: קטן, גג אסבסט, ארובה שבקצה סיר הפוך; דלת כבדה מכוסה שמיכה ישנה; רצפות עץ עם שטיחונים עקומים; קירות מלאים בסיד.
“אלוהים… איך אפשר לגור כאן?” נדהם.
רק כשאלישבע לחשה להוריד נעליים ודחפה אותו פנימה, הבין שהיא רצינית.
אשה במגבעת פשתן, חלוק פלאנל, עמדה שם.
“ערב טוב, אמא. זה אריה, החבר שסיפרתי עליו.”
קור עז נפלט ממנה. “שלום,” אמרה במבט חודר.
“מה זה, את צוחקת ממני, ילדה? כמה אתם?”
אריה נלחץ.
“קודם תכירו, אני אריה, עובד עם בתך”
“גיל!!!” צרחה.
“ארבעים,” גימגם.
“והבת שלי בת 23! אתה מבוגר הרבה!”
“בבקשה, נכון אני מבוגר, אבל אוהב אותה. יש לי עבודה, דירה בעיר, בית מחוץ לעיר.”
“אין לך רכב!”
“לא, כי יש לי בעיה בעין. אני יכול ללמוד לנהוג, ללמד אותה, לקנות לה”
“מה פתאום! אתה חושב שהבת שלי שפחה שלך? יודעים, כבר מזמן ביטלו את העבדות בארץ!” זעמה האם.
“את טועה! רוצה להתחתן איתה, להביא ילדים, ללכת לרבנות הכל נקי וישר.”
איש צעיר חייכן יצא מאחורי הכיריים.
“שלום, נעים להכיר, שמעתי עליך,” קרץ האיש (האב החורג).
יפה, רזה, תלתלים כהים, כמו סוס מרוץ צעיר.
“אל תרכין ראש, אני לא אתן את הבת שלי לזקן כזה!”
אלישבע מחתה: “אמא! תתביישי! אני הולכת איתו.”
“לא אתן!”
ריב משפחתי התפרץ. אריה שחרר בעדינות את אצבעותיה של אלישבע מחלצי ויצא.
“סליחה, אלישבע. בואי ניפרד. איני רוצה לדרוך על רצון אמך.”
“אבל למה שהיא תתעלל בי? ולא מפריעה לה להביא לבית צעיר ממנה? אותי זרקה בשביל האהבה הפרטית שלה!”
“אל תדברי ככה לאמא,” צעק האבא.
“סתום, כבר!” החזירה אמא.
הכול הפך חוזר ורם. כסא עף מעל ראשו.
“אלוהים, תושיע אותי,” לחש, מנתר החוצה, מחפש במדמנה כיכר או מונית.
הלחץ דחק עליו. “מה חסרה לי החתונה הזאת? הייתי צריך להישאר במעבדה…” הפשפש בטלפון אין קליטה.
עייף חזר לבית עם הסיר, הכל שקט.
הדלת נפתחה, אלישבע יצאה, תיק בידיה.
“אריק שלי, פחדתי שהלכת.”
“היה לי חנוק, אז יצאתי לנשום,” שיקר.
“אמא לא מסכימה אעזוב אותה,” אמרה בעקשנות.
אריה שתק. הנעליים שלו לא התאימו, פרווה דקה לא חיממה, החל לטפוף ולרקוד בשלג, אצבעותיו כקפואות. לא מתאים לאהבה במצבים כאלה.
בכלל, התהה, האם הוא בכלל רוצה אותה? וכשהמשפחה כה בעייתית?
***
אמא של אלישבע התייצבה בכניסה, לבשה מעיל צמר ומגפיים, נראית ממש כגברת מכובדת.
“אם את לא מכבדת אותי, הדרך שלך פתוחה. עכשיו הוא אחראי עליך.”
“עדיף איתו מאשר איתך, אמא,” ענתה. “רק תזמיני לנו מונית.”
“מה פתאום? תסתדרו לבד, אני לא עוזרת עוד.”
אלישבע דחפה את אריה: “אריה, עשה משהו!”
קפא מקור, גייס שארית כוחות: “אין פה קליטה. לכי לשכנים, תבקשי עזרה.”
לראשונה בחייו נקלע אריה למצב כזה. רעד, נפל על השלג.
“מה קורה לך?!?” צרחה אלישבע. הוא בלחש: “סחרחורת… לא חשבתי שאמות כאן. הביתה אני רוצה.”
“לאאא!” צרחה.
***
אריה כמעט איבד את ההכרה, אבל כשחובשת שנקראה מבית סמוך הזריקה לו, התחיל להתאושש.
המציאות הקשה חזרה. הבטיחו לו מנוחה של חצי שעה על הספה.
“מה יש לי?” שאל.
“לחץ דם גבוה. אתה צריך להירגע.”
“מעולם לא התרגשתי כך…”
פני חמותו ריחפו מולו: “עוד גם חולה!” גערה.
“די, אמא!” התרגזה אלישבע.
הגישה לו תה והאכילה אותו בכף.
החובשת התכוננה ללכת. אריה: “תוכלי לקחת אותי איתך?”
“למה? אני גרה כאן.”
אלישבע הביטה לו בעיניים: “למה אתה רוצה לנסוע? זה כבר סודר, אמא סולחת.”
הוא, שכבר לא רצה חתונה, לא אזר אומץ אפילו להביט לעיניה.
“אתן תסדרו בעניינכן, אני רק מקווה שאברח מכאן ולא אתקרב לנשים לעולם…”
***
בסוף יום במעבדה, קם אריה והעיר ללבורנטית: “סיימתי. אמרתי גם לך לסגור לפני חצי שעה. אני נועל והולך.”
היא, בת 32, הסמיקה, “הבאתי עוגה… אולי תה?”
“לא!” צרח מיד. “מה פתאום לשתות בעבודה?!”
“אבל כבר סיימנו,” ניסתה.
“תלכי הביתה!”
החיוך נעלם, אספה תיק ויצאה.
“משוגע,” לחשה מאחור.
אריה נשם, נעל ונעל את המעבדה.
הלך לביתו כשהשעון שמונה בערב.
אלישבע פתחה הדלת, שמעה את המפתח.
“ערב טוב, אריה בן-צבי.”
“מה לארוחת ערב?” שאל, מבלי להביט בה.
“מרק ברווז סמיך וקלייזלך עם תפוחי אדמה.”
“מצוין. העלי רשימה כמה צריכים לשלם לך על המצרכים, בסוף החודש אשלים במשכורת.”
נכנס, התפשט, רחץ ידיים ונכנס למטבח.
אלישבע התקרבה: “אתה עוד כועס על אמא שלי? היא קיוותה שתתחתן באמת… פשוט פחדה שלא תרצה בי באמת. ניסתה להעלות לי ערך… אני עדיין אוהבת אותך.”
אריה ערבב את המרק בשתיקה.
“או שזה מהמשבר המשפחתי? כאלה דברים קורים אצלנו… ריב, פיוס, צעקות, בסוף שלום… מה הבעיה כבר?”
פתאום עמד והוציא אותה מהמטבח, יחד עם חפציה.
“כבר מאוחר, לכי. מחר אל תבואי. מחרתיים אולי.”
סגר את הדלת בפניה ושב לאכול לבדו.
