ביום הראשון שהתחלנו לגור ביחד, היה כבר ברור לי שלאיתן לוין אין עמוד שדרה. כל יום שלו תלוי היה ברוח שבה הוא קם בבוקר. לפעמים התעורר מרוצה, סיפר בדיחות, צחק חזק, הבית היה מתמלא אור.
אבל ברוב הימים הסתובב איתן שקוע במחשבות כבדות, שתה כמויות קפה והיה הולך הלוך ושוב בבית כעב עננים על ראשו. הרי כולם יודעים, אצל אמנים זה רגיל ואיתן אכן השתייך למעמד הזה: הוא עבד כמורה לאמנות ולעתים למוזיקה (כשהמורה הקבועה לקחה מחלה) בבית ספר באחד מהמושבים שבפריפריה.
איתן לא הצליח לבטא את היצירתיות שלו בבית הספר, אז הבית שלנו נפגע איתן פתח לעצמו סטודיו בבית, אפילו את החדר הכי גדול ומואר תפס לעצמו, למרות שאני, עדי, רציתי את החדר לילדים העתידיים שלנו.
אלא שהבית היה שייך לאיתן, ולכן שתקתי.
הוא מילא את החדר בחצובות וקנווסים, פינה לכלי חימר וצבעים שהשאיר בבלגן יוצר, ויצר צייר, פיסל, רשם לפעמים שעות על גבי שעות היה שקוע ביצירת טבע דומם מוזר, או שכל הסופ”ש ישב ליד החימר ויישר עוד דמות משונה.
ה”שיאים” שלו לא נמכרו; רק תלינו עד אינסוף על הקירות ותמלאנו מדפים בפסלונים, אבל לא יפים להפך, די מביכים.
היה לו חבר אחד, אלי גרוס, כבר מעל גיל שבעים, שהיה מגיע מדי פעם, ויום אחד, אחרי שסיים בקבוק ערק, צעק
“רחמנות! איזה ברברת של מריחה לא רואה פה שום דבר טוב בבית הזה, חוץ מהמארחת, כמובן”.
איתן נפגע קשות, התחיל לצעוק ולבעוט, וביקש ממני לסלק את האורח החוצה.
“צא! אתה סתם מקנא”, התנפל על אלי וסיים בצעקה.
אחרי שאלי עזב, ניגשתי, ביקשתי סליחה על התנהגותו של איתן והסברתי שלא צריך להעליב. אלי רק מלמל “חבל עלייך, עדי; בית יפה, אבל הדברים של איתן אי אפשר לראות אותם, ואת, מסכנה, נמצאת במקום לא פשוט”, לחץ את ידי ויצא.
איתן לא נרגע שבועות, שבר, קרע, הרס עבודות מהכעס. הייתי בטוחה שהוא יתבגר, נעבור לתקופה טובה, יבואו ילדים, החדר יהפוך לחדר צעצועים במקום סטודיו, והכל יסתדר. אחזתי בתקווה.
התחלה הנישואין הביא פירות איתן הביא פירות טריים, העביר משכורת, התייחס אליי יפה. זה נגמר מהר מדי. תוך חודשיים איבד עניין, לא חלק שקל, כל העול נפל עליי: עבודה במשק, גינה, תרנגולות, ואם לא די גם חמותי גרה איתנו.
בשורה על הריון הביאה שמחה, אבל השמחה נגמרה תוך פחות משבוע כשנפלתי למיטה, התאשפזתי וההריון נפל.
איתן שמר לי טינה כאילו פשעתי. לא נתן לי להיכנס הביתה, ישב בבית עקשן, בוכה, מאשים. ישבתי בכניסה בוכה, ביקשתי שוב ושוב תפתח! “לא רוצה! את אשמה, גם אמא שלי קיבלה התקף לב בגללך! למה בכלל התחתנתי איתך? הבאת פורענות! לכי מכאן, אני לא רוצה לחיות איתך!”
ישבתי בחושך, מיואשת לגמרי. בסוף הוא הלך לאיבוד בבית, חיפש מפתח, לא מצא ברוב הדברים לא ידע למצוא דבר בלי לשאול אותי.
כשנעלם, פתחתי בשקט את הדלת, נכנסתי ונפלטתי לשינה עמוקה.
בבוקר, שכנה דפקה על הדלת וסיפרה החמות נפטרה. איתן נשבר, התפטר מהבית ספר, נכנס לדיכאון. התוודה בפניי: “מעולם לא אהבתי אותך, הכל בגלל אימא שלי שרצתה נכדים. את הרסת לי ולאמא את החיים. לעולם לא אסלח”.
המילים האלה היו כמו סיכה בלב, אבל לא עזבתי.
המצב הלך והחמיר. איתן ירד מהמיטה לעיתים רחוקות. טען שמחוסר תיאבון, חוסר ויטמינים, נכנס לדיכאון ובסוף הגיש בקשה לגירושין התגרשנו. אוי כמה בכיתי.
ניסיתי בכל זאת להתקרב, אבל כל מה שהוא הצליח לומר “ברגע שאקום, אני זורק אותך. את הרסת לי הכל”.
לא היה לי לאן ללכת. אמא, ששידכה אותי לאיתן עוד לפני שסיימתי תיכון, כבר עזבה את הבית מזמן לטובת אלמן שהתחתנה איתו ליד הנמל באשדוד, שבה לביקור קצר רק למכור את הבית. אני נשארתי לכודה.
הגיע גם הרגע שבו נגמר כל האוכל. הוצאתי שקית אורז אחרונה, בישלתי ביצה מתרנגולת שסחבתי ברוך, האכלתי את איתן דייסה דלילה וחלמון מרוסק. כן, הייתי צריכה להאכיל תינוק, ילד שלי, אבל החיים אחרים.
החלטתי למכור את התרנגולת בשוק בנמל אשקלון, או אולי להחליף במצרכים. איתן דרש שאבשל מרק תרנגולת, לא יכל יותר לראות דייסות.
התחלתי להתווכח, להילחץ: איך אפשר? הרי זו כמעט חיית מחמד. קראתי לה נוגה. קשורה אליי.
במרירות אמר: “נוגה? את קוראת שמות לתרנגולות? מה אפשר כבר לצפות ממישהי כמוך”
“קחי גם כמה מהפסלונים והציורים שלי, אולי תצליחי למכור”, סינן קודר.
לקחתי שתי שריקיות חימר בדמות ציפורים אדומות וקופת חיסכון שנראית כמו חזיר שמנמן הכל עבודות יד. מיהרתי לצאת, שלא יהפוך עליי ערימה של עוד יצירות.
יצאתי בשמש הקופחת, שמלותי דבוקה, הפנים רטובות מהחום. הרחוב היה מלא שמחה, דוכנים, בדים צבעוניים, דבש, מתוקים ושירים.
עמדתי נשענת ליד דוכן תכשיטים, נוגה הציצה מהשקית, מתחננת. אישה מבוגרת ניסתה לשכנע לקנות גורמט מזהב, סירבתי בעדינות “אני מוכרת תרנגולת, היא טובה, מטילה ביצים גדולות”.
“לאן אקח אותה”, התחילה, כשבעוד צעיר עבר ליד הדוכן.
“תראי לי את התרנגולת”, ביקש.
מסרתי בידיים רועדות, הוא בודק ושואל “כמה? למה כל כך בזול?”
“פצועה ברגל, אבל בריאה”, עניתי מתביישת.
“אני קונה. ומה אלה בידיים שלך?” הוא הצביע על השריקיות והחזיר.
“פסלונים. מכירה בזול. צריך כסף”, הסברתי בשקט.
“קונה הכול. אוהב דברים מיוחדים”. המוכרת צחקה “דניאל, לך תעזור לאחיך במנגל במקום לשלם על צעצועים”.
התחלתי להילחץ: “אמרת שאתה מוכר שיפודים? לא אתן לנוגה להישחט היא תרנגולת מטילה!”
הוא הבטיח שלא, הפך רציני. “אשמור עליה, אביא לאמא שלי שאוהבת תרנגולות. תוכלי לבוא לבקר”.
הודיתי, ונסעתי הביתה בראש מכופף, אבל בלב רגוע שעשיתי את הדבר הנכון.
כשחזרתי, דניאל כבר חיכה ברכב, מבקש לדעת אם יש עוד פסלונים למתנות, לאוסף.
אמרתי שיש למכביר, והוא שמח. הבנתי שהחיים מתחילים לנוע אחרת.
***
איתן, ששכב במיטה, פתח עיניים ברגע ששמע קולות מבחוץ. “עדי, תביאי מים”, צעק תקיף, אפילו שעדיין שכב על הגב.
דניאל עמד בכניסה, הביט בי ואז בקירות, מתפלא “מי צייר את כל אלה?”
“אני!” קרא איתן בגאווה מהמיטה. “לא ציירתי, יצרתי! כמו שהילדים בגנים לא מציירים גיר על הריצפה אלא יוצרים עם כל הלב”.
איתן הצליח להזדקף, צלע קצת, התקרב כדי להראות עוד ועוד, בעיקר מול העיניים הסקרניות של האורח. בזמן שאיתן השתלט על הבמה, דניאל רק הגניב בי מבטים, ואני, הייתי נבוכה, אדומה.
***
הדבר המוזר היה, שבאותו יום איתן כאילו הבריא. פתאום קפץ מהמיטה, אירח פנים לאורח, הראה את כל ה”שיאים” שלו ודניאל, בכוונה, המשיך לבוא, מדי יום, קונה פסלון אחר, עוד ועוד ציורים.
ברור היה לי: לא היצירות משכו אותו, אלא אני.
הרגשתי בפעם הראשונה מזה שנים שלווה אמיתיתמישהו רואה אותי.
הקשר הלך והתהדק, מהר מאוד מצאנו אהבה. דניאל הגיע יום אחד עם טנדר, ואסף אותי מהבית שהפך לכלא, יחד עם שארית הפסלונים, וכמה ציורים ומתוך ביתו החדש עודד אותי לחלום מחדש.
***
איתן נדהם האיש הרוכש נעלם, החריצות לבד לא תפסה יותר. שמעתי ממכרים שדניאל ואני התחתנו, ואיתן נותר בודד, עם קיר מלא בפסלונים שאף אחד לא רצה. בפעם הראשונה הבין שאיבד אוצר אשה שאהבה אותו ודאגה לו בכל נימי נפשה.
הייתי נכונה להישאר, גם כשנשבר. סלחתי, טיפלתי, עודדתי, ולפני הכל אהבתי והוא, כמו עיוור, לא ראה. רק כשאיבד, הבין.
היום, כשאני יושב וכותב על העבר, אני מבין אפשר לאבד כל רכוש, רק לא לפספס אדם שנותן לך את כל ליבו. לא כל יום פוגשים אשה כמו עדי. היום, אני יודע, צריך להעריך את מה שיש לידי ולא לחפש כל הזמן תירוצים לברוח. לפעמים, הדבר היפה ביותר, מחכה לנו ממש מול העיניים.
