את המזוודה אל תפרקי את עוזבת
מה קרה? שאלה עידנה בקולה המפקד, כשנכנסה לסלון וראתה את לביא שוכב על הספה, אפילו לא טורח לקום לקראתה.
קרה מה שקרה את עוזבת אותי, מותק! אז אל תפרקי את המזוודה אנחנו מתגרשים והיום את עוזבת! ענה לה בעלה בקור רוח.
עידנה לא הייתה בטוחה ששמעה נכון. מותק?
ראית אותי? אני נמר, כמעט שני מטר! ענה לביא לסיוון כשזו הציעה לו להיות ארנבת במסיבת פורים.
אז תהיה נמר מאיץ תדרוס את כולם ותברח! הציעה החברה החכמה, סיוון.
יש לכם תחפושת ארנבת במידה שלי? שאל לביא.
פשש, לא חשבתי על זה! התקשתה עידנה להאמין. הארנבת אצלנו ממש קטנה
אחרי שקט קל, הציעה:
טוב, אז אולי תתחפש לסבא חנוכה, וויתקח יתחפש לארנבת הרי הוא הרבה יותר קטן ממך!
והתחפושת שלו מתאימה לי? שאל לביא. מה, ג׳לביה או ג׳קט? מה לובש סבא חנוכה?
כמובן! אצלו זה אפילו גדול תמיד צריך לקפל מעט השרוולים.
ומה אני אמור להגיד? אני אפילו לא יודע את הטקסט!
מה טקסט? הכל אילתור! אתה הרי מדליק, אני אהיה לידך! הרגיעה אותו סיוון.
סיוון, שהכירה את לביא עוד מהתיכון, עבדה בסוכנות אירועים. באותה שנה, ממש כשהיה עומס לפני ראש השנה, הילד שהיה משחק את הארנבת חטף שפעת. נוצר חור בקבוצת המברכים.
איזה שטויות! יגידו רבים מה פתאום ארנבת? לא מספיק סבא חנוכה וילדה עם חנוכיה? יש מסורת! למה למרוח? אם אין מסורת, תייצרו! העובדה, הכל כבר גנוב…
אלא שהבוס החדש של הסוכנות היה בחור נמרץ ויצירתי ומה לעשות, מי שמשלם קובע הכול…
אולי היה לו פצע ילדות פתוח? גסטלט כזה! אולי אף פעם לא נתנו לו להיות ארנבת בחג? אז הוביל את כל מחשבותיו אל עולם המבוגרים והפך את החלומות למציאות: מטאטא חדש וטיטוא חדש…
וכך, הגיע הארנבת. התחפושת כרגיל: פליז לבן, כובע עם אוזניים, תיק גב שממנו הציצה גזר עצומה מבד…
נעשה דברים חדשים! הצהיר הבוס נזרים זרם רענן לשגרה!
לידו, ספי הכהן מ”סלון המסכות” היה נראה כמו דמות מחויכת מספר ילדים.
וככה, הייתם הולכים שלושה: סבא חנוכה וויתקח, סיוון עם החנוכיה, וארנבת. אבל הארנבת חלתה ולא היה אחר להחליף במיוחד בין ה-29 ל-30 בדצמבר.
לא מעניין אותי קרא הבוס שיהיה ארנבת!
הכל קרה כמו בשיר ילדים: היום אני די עֶצוב הארנבת הקטנה חולה… ירק כרוב אפילו, והשאר…
לביא היה במצב רוח קודר. השנה ציפתה לו חג עגום: אשתו עידנה נסעה פתאום לאמא שלה בכרמיאל מצבה הרפואי הידרדר, והוא נשאר לבד.
האישה המסכנה, לאחרונה, כל הזמן חולה: פעם זה זה, עכשיו משהו אחר. שוב החמרה במשהו נדיר.
אתה מבין, מתוק, אני לא יכולה להשאיר את אמא לבד ככה! נימקה עידנה, מסדרת את החפצים במזוודה. בחודשיים האחרונים, זה כבר הביקור השלישי.
אולי אסע איתך? הציע לביא. למה לבלות לבד בחג?
עזוב, חמוד! למה להרוס לך את החג? מספיק שלי יהיה מבאס!
ומה עם בבריאות ובחולי? הופתע לביא. נדרנו!
תתקשר, תחזק אותי זה מספיק. אתה תן גיחה, תתפנק.
אפשר היה, תאורטית, להתארח אצל מישהו, למרות שכל הקבוצות כבר נקבעו.
אבל, כמו אצל דן בן־אמוץ, מצב הרוח היה פישול, והאווירה קפואה.
ואז התקשרה סיוון, החברה שתמיד הצילה מהמצב. כן, סיוון כהן, כמו בשיר! ידעה לשמור על ידידות!
הם היו חברים מהתיכון, נשארו קרובים. למרות שעידנה עיקמה אף, ואמרה שידידות בין גבר לאישה אינה קיימת.
היא אפילו אסרה על סיוון להגיע לחתונה! למרות שסיוון נשואה, והייתה מגיעה עם בעלה.
ולביא לא רצה לדחוף ולהרוס לאשתו מצב רוח. אז נתן לה לנצח. סיוון החכמה לא נעלבה נשארו בקשר, פשוט פחות פומבי; לרוב שיחה מהעבודה.
והנה חג לבד, וסיוון מציעה לעזור ומקבלים שכר עבור הופעת חג.
לביא, אמנם עבד במשרה טובה בחברת ייעוץ, שמאפשרת לעידנה לא לעבוד, אבל הסכים בכלל לא מחסור בכסף, אלא לשנות אווירה.
הג׳לביה התאימה, גם המגפיים. הדביקו לו זקן ושפם והופ! אפשר לצאת לדרך.
היה קל. הילדים אמרו שירים, הארנבת קפצה ליד החנוכיה עם הגזר, כולם שרו מסביב. הכל היה בסדר!
נשארה הזמנה אחרונה: עשר בלילה, ערב ראש השנה. ומשם הביתה.
סיוון, אשת חסד, הזמינה את לביא לחגוג איתה, בעלה ואמא אמא שהכירה אותו מהתיכון. גם לה לא היו ילדים.
אל ההופעה האחרונה נסעו במצב רוח טוב. וויתקח אפילו שתה קצת, מה שלא העז כשהיה סבא חנוכה.
בעשר פחות רבע, מתוך האוטו, לביא התקשר לעידנה:
נו, מה שלומך?
מחזיקה, חמוד!
שתהיה לך שנה טובה! תני לי לאחל גם לאמא!
היא נרדמה הרגע חבל להעיר! אני עם אוזניות, חושבת עליך, צופה בטלוויזיה…
אני אוהב אותך! בתשע־עשרה אברך שוב!
גם אני! תשמור על עצמך, נמר! ענתה עידנה.
כשדלת הבית האחרון נפתחה, לביא כמעט התעלף: בכניסה עמדה עידנה, שבדיוק נסעה לכאורה לכרמיאל והוא, בעצמו, קרא לה מונית לתחנה! וממש לפני רבע שעה שוחח עמה בטלפון…
כשהציע להסיע אותה סירבה בעקשנות: אסתדר, תנוח!
לגופה היה שמלת השבת שלה ונעלי ערב.
“ומתי הספיקה להכניס אותם למזוודה? הרי היא ארזה לידי! חשב לביא, קוסמת, ממש דודי מאג!”
או אולי זו בכלל לא עידנה? אולי יש לה אחות תאומה? לא עידנה: לה יש את השומה מעל הגבה השמאלית!
או אולי זו לא יותר מהזיה: מה הפלא? באוויר כולם מדברים על השביט שמתקרב, סוף העולם! אבל את ההזיה הוא לא ראה לבד כולם ראו.
נמר! צעקה “ההזיה” למעמקי המסדרון.
נמר? אבל נמר זה הוא, לביא! זה עידנה אמרה לו בטלפון בדיוק!
לביא קפא. הרגיש שהכל קורה בצד, לא איתו.
מגיע, מותק! נשמע מן המסדרון, ונכנס גבר שמן וקרח…
איפה הילד? יש לכם בן, ודים? שאלה סיוון.
אני ודים! צחק האיש, וטפח על כרסו הגדולה. הוסיף: מגיע לי חג!
לביא הביט במתרחש בזעזוע: בשביל זה עידנה שיקרה כל כך?
המחשבה הראשונה: להעמיד אותה במקום כאן ועכשיו, אבל התבייש מתגובת סיוון. לכן, שינה מעט קולו שמא תזהה אותו עידנה ופקד: תגיד שיר, ודים!
ודים אמר משהו מגומגם. אבל עידנה לא זיהתה את בעלה: היא וה”נמר” שלה כבר היו שיכורים חג…
אבל איך עידנה, אסטטית והיסטרית, התגלגלה עם ה…יצור הזה?
היא השתחלה אליו, צחקה באופן פתטי.
לביא נחרד. הבין פתאום מאיפה המתנות שעידנה קנתה לו “מאמא בכרמיאל”…
עכשיו מעגל! קרא ודים. כולם הסתובבו סביב השולחן.
מותק, תפעיל לנו מוזיקה! קשקש הנמר. עידנה הפעילה, התחילו ריקודים…
רקדו ודים, עידנה וארנבת ויתקח, ששתה עוד קצת תכף הביתה! לביא, מאורגן, תיעד הכול: אליבי של עידנה מתמוסס…
עד שדים נמאס, וסילק את כולם.
די, לילה טוב! מספיק! ליווי, מותק!
עידנה ליוותה…
מוזר, בחורה יפה! מה מצאה בדג הזה? אמרה לפתע סיוון בדרך חזרה. הוא לא בעלה, ברור!
“אני הבעל!” רצה לביא לצרוח אבל שתק.
לבסוף לא הלך אל סיוון ידע שלא יוכל להחזיק פנים. לספר את השפל הזה פשוט לא היה מסוגל.
אז שיקר חולה, חום, משהו… ונסע לביתו. בשתים־עשרה לא התקשר לעידנה. גם לא מאוחר יותר: שתשמח עם הנמר שלה…
את השנה החדשה קיבל לבד. ובסך הכל היה זמן לחשוב.
הוא אהב אותה. אם כי, מכל מה שקרה אהבתו פחתה מאוד בפרק זמן קצר. אבל לסלוח לזה לא בא בחשבון. גירושין, דירה שלו.
עידנה, שכבר בערב השני לא קיבלה שיחה נבהלה! מה קורה? פעם התקשר פעמים ביום, ופתאום אין כלום?
בעל הרגיש בצרות, חזרה מה”אם” מוקדם מהצפוי, עם מונית. לביא קיבל את ה־SMS עם כתובת וזמן, אך לא טרח לאסוף אותה.
מה קרה? שוב בקול תקיף: לביא שוכב בסלון, לא קם במפתיע.
מה שקרה את עוזבת, מותק! המזוודה תישאר סגורה, אנחנו מתגרשים והיום את עוזבת! ענה בטון מדוד.
עידנה חשבה שהתבלבלה. מותק? איך ידע? רק ודים קרא לה כך…
ולאן, לדעתך, אני הולכת? ניסתה לתקוף.
לא יודע: או אל הנמר שלך, או לאמא בכרמיאל. אגב, היא כבר החלימה? שאל לביא בניחוח.
אתה לא מבין! החלה עידנה בלחישה: וואו, הוא יודע… אבל איך? אמא לא עונה לטלפון עד הרביעי, ודים לא סיפר…
אולי מישהו ראה?! אבל מי?
קדימה, תני את הגרסה שלך! ביקש לביא בסקרנות. אולי הבחור הקרח הוא בעצם רופא, שבאת להתייעץ על אמא?
או אלכימאי שהבטיח לרפא אותה נס? סטרוקטור כזה, פרופ׳ בוזגלו!
או מטפל סיעודי מיוחד, ששכרתי עבורך מסור, אכפתי, מנקה, מטפל בלילות? באת לדבר על זה?
ואולי, חס ושלום לא רומז כלום! עובד חברה קדישא, שחשבת לטפל בזה מראש?
נו, עידנה, אל תתביישי: לא התביישת להתרומם באוויר כשרקדת עם שני נמרים שלך ושלנו! אז…
והוא הראה לה סרטון…
עידנה שתקה. מה יש לומר? כן, היה לה מאהב. למה? סתם לחיות אחרת!
משעמם לה בבית כל היום! ודים לא עני פינק אותה במתנות יפות.
לעבוד בשביל לא להשתעמם? שלוש פעמים חחח! לא בשביל זה נולדה!
אבל איזה צירוף נסיבות מביך מי צפה?
והאמת היא בדרכה, אהבה את בעלה, ואולי פשוט תלויה בו? לכן הסתירה הכל, לא נשכה את היד…
אם לפחות הייתה אומרת שהתאהבה וברחה לנמר שלה אולי היה אפשר להבין.
או שאולי תודה שפעם בגדה תסלח לי, מתוק, השתגעתי! וסביר שלביא היה סולח הוא כזה נדיב, לביא שלה. או שכבר לא?
אבל פה בגידה, ועוד שכבות על גבי שכבות של שקר מתוחכם.
זה שווה ערך לפשע מתוכנן מראש… ורק מכביד. עידנה בכתה, התחננה, נשבעה וביקשה רחמים. אבל לביא עמד על שלו: אם הבטחתי למזכירות. כן, סבא חנוכה כזה קשוח: לביא צדק…
התגרשו. לביא נותר משוכנע בצדקתו. הצטער רק על דבר אחד שלא עשה סערה באותה לילה של חג…
מה, בשביל החוויה הכי קולע! הנה למה יותר מדי נימוס גורם. בשביל מה כל הרכינות והקידות?
אבל נו, יצא מספיק טוב. האמנם?
