אחרי גיל שבעים אף אחד לא היה צריך אותה, אפילו הבן והבת לא התקשרו לאחל לה מזל טוב ליום ההולדת
רותי ישבה על ספסל בגן של בית החולים, והדמעות זלגו לה בלי הפסקה. היום היא חגגה שבעים, ואף אחד מהילדים שלה אפילו לא התקשר או שלח הודעה. רק השותפה לחדר בירכה אותה, ואפילו נתנה לה מתנה צנועה. האחות נועה הגישה לה תפוח לכבוד היום. בסך הכול, בית החולים היה בסדר, אבל הצוות היה אדיש לגמרי לרגשות שלה.
ברור היה שכולם קולטים שהמשפחות מביאות לכאן את ההורים, כשהם כבר מכבידים על הבית. רותי הגיע לכאן כי הבן שלה הביא אותה, בטענה שהיא צריכה לנוח ולהשתקם, אבל בעצם היא הפריעה לכלה.
היא עוד הייתה בעלת דירה, אבל הבן לחץ עליה להפקיד את הדירה על שמו. הבטיח לה שלא יזיז אותה משם, שתמשיך לחיות בבית שלה כמו תמיד. רק שאחר כך, כולם נכנסו לגור איתה, והיא התחילה מריבה אינסופית עם הכלה.
הכלה כל הזמן מצאה תלונות שהמרק מלוח, שיש מים על הרצפה באמבטיה, ועוד מיליון ואחד דברים. בפעמים הראשונות הבן עוד הגן על אמא שלו, אבל לאט לאט גם הוא התחיל לצעוק עליה. רותי שמה לב שמדברים עליה בלחישות, מתכננים משהו.
ואז, באחד הימים, הבן התחיל להגיד שכדאי שתנוח איפשהו, תתחזק. רותי הסתכלה לו בעיניים ושאלה:
ניר, אתה מחליט לשים אותי בבית אבות?
ניר הסמיק, הוריד מבט ואמר:
אמא, למה את מתחילה, זה רק בית הבראה, תסעי לחודש ותנוחי, אחר כך תחזרי.
הוא לקח אותה לשם, חתם על מסמכים, הבטיח שיחזור בקרוב ונעלם. ועכשיו היא כבר שנתיים באותו מוסד.
היא ניסתה להתקשר אליו, אבל ענה גבר לא מוכר, שאמר לה שניר מכר את הדירה. עכשיו היא אפילו לא ידעה איפה למצוא אותו. בהתחלה בכתה לילות שלמים. כי כשהביאה אותה לכאן, הבינה שכבר לא תחזור הביתה. מה שהכי כאב לה היה איך פעם פגעה בבת שלה, רק כדי לרצות את הבן.
רותי גדלה במושב בדרום. היה להם בית גדול וגידלו ירקות ותבלינים. יום אחד השכן הגיע, ספר לבעלה שבתל אביב יש חיים טובים יותר פרנסה טובה, ודירה.
בעלה התלהב מהרעיון, שכנע את רותי, ומכרו הכול במושב. עברו לעיר, השכן צדק קיבלו דירה חדשה, בהדרגה רכשו רהיטים, ואפילו קנו רכב ישן, שבסוף בעלה התרסק איתו.
הוא נפטר יום אחרי התאונה בעקבות הפציעות. אחרי השבעה, רותי נשארה לבד עם שני ילדים. כדי לפרנס, ניקתה מדרגות בערב, קיוותה שכשיגדלו הילדים יעזרו לה אבל המציאות הייתה אחרת.
בהתחלה הבן הסתבך והיא הייתה חייבת ללוות הרבה שקלים כדי שלא ייכנס לכלא. אחר כך הבת התחתנה ונולד לה נכד ראשון, אבל מהר מאוד הנכד התחיל לחלות. הבת עזבה את העבודה כדי לטפל בו, הרופאים לא ידעו מה יש לו.
בסוף אבחנו מחלה נדירה שניתן לטפל בה רק בבית החולים תל השומר, עם המתנה של חודשים. כשהבת רותי הייתה עסוקה בריצות לטיפולים, בעלה עזב אותה. אז היא הכירה בבית החולים אלמן, שבתו גם היא סובלת מאותה מחלה.
הבת עברה לגור איתו. ארבע שנים אחר כך, האיש היה צריך ניתוח יקר. לרותי היו בדיוק החסכונות, כל שקל שהשיגה נדחה לדירה של הבן.
כשהבת ביקשה עזרה, רותי סירבה כי לא רצתה לבזבז את הכסף על מישהו אחר. הבת נפגעה קשה, אמרה לה שאין לה אמא יותר, וניתקה איתה קשר. הן לא דיברו אחת-עשרה שנים.
לאט לאט, רותי התרוממה מהספסל וחזרה לצעדים איטיים אל החדר שלה. פתאום שמעה:
אמא!
הלב שלה כמעט נעצר. היא הסתובבה וראתה את הבת שלה, יעלה. בבת אחת הברכיים שלה רעדו, והיא כמעט נפלה, יעלה החזיקה בה.
חיפשתי אותך כל כך הרבה זמן. ניר לא רצה לתת לי את הכתובת שלך. רק כשאיימתי אליו בהליכים משפטיים על מכירה לא חוקית של הדירה סיפר לי איפה את.
אמא, אני מצטערת שלא ביקרתי אותך שנים. בהתחלה כעסתי, אחר כך פשוט דחיתי את זה, וגם התביישתי מאוד. לפני כמה שבועות חלמתי שאת מסתובבת לבד ביער ובוכה.
כשקמתי, הרגשתי נורא. סיפרתי לבעלי, והוא אמר לי תלכי, תשלימי עם אמא שלך. באתי, אך בדירה פגשתי רק זרים שלא הכירו אותך. לקח לי זמן רב למצוא את ניר. היום יש לנו בית גדול ליד הים בהרצליה. בעלי אמר מיד שתבואי לגור איתנו.
רותי חיבקה את יעלה ופרצה בבכי. הפעם, הדמעות היו דמעות של אושר.
