זו לא הבת שלך, אתה באמת עיוור לחלוטין? הכרתי את בעלי לעתיד פחות משנה, וכשפגשתי את אמא שלו לא שיערתי לעצמי כמה חשדנות תתגלה כלפיי וכלפי בתנו – שנולדה אחרי החתונה. הבעיה הייתה שהקטנטונת שלנו נולדה בלונדינית עם עיניים כחולות, בעוד שבעלי ואחיו הקטן דומים למוצאים המרוקאים – כהים ועם עיניים שחורות. כששכבתי במחלקת יולדות, חמותי התקשרה, בירכה אותי ובאה לבקר את הנכדה. שם, בפנים חתומות, שאלה אותי ישירות במסדרון: “מה, החליפו את התינוקת?” כולם שהיו שם נדהמו; עניתי במבוכה שבלתי אפשרי להחליף, כי הייתי עם הילדה כל הזמן. היא לא אמרה כלום אבל בבית אמרה לבעלי: “זו לא הבת שלך, אתה עיוור לגמרי?” בעלי נדהם, אבל היא המשיכה: “הילדה לא דומה לך ולא לאמא שלה – תחשוב טוב, איך זה קורה? מישהו אחר עשה את זה!” בעלי הגן עליי ואפילו הוציא אותה מהדירה. התבאסתי – כל כך חיכינו ליום הזה, ההריון לא היה פשוט, אבל בתי הייתה בריאה, ואני נרגעתי שראיתי אותה לידי. דמיינתי איך נחגוג חגים כמשפחה ופתאום… חמותי לא נרגעה, אפילו שבני משפחתה לא תמכו בה. היא התחילה “מלחמה”: טלפונים יומיומיים, ביקורים עם רמיזות מרושעות עליי ועל הילדה, אף פעם לא החזיקה את הנכדה, דרשה בדיקת אבהות, ומול בעלי טענה שוודאי הילדה לא שלו. למרות ניסיונותיו להרגיע אותה, חמותי גיחכה: “אז בוא נבדוק!” לא התאפקתי, התערבתי בשיחה: “כמה אפשר לשמוע שטויות? בואי נבדוק, נשבץ את התוצאה יפה במסגרת, שתהיי גאה שתמיד האמת מול העיניים…” עשינו בדיקה – ועמדתי בהבטחה לשים את התוצאה בחדר, רק שהספקות של חמותי לא פסקו, כי הבן של גיסה, כהה עיניים ועור, דומה בול. בדיקה לא עזרה, ‘המלחמה’ נמשכה חמש שנים; שוב נכנסתי להריון, שלושה חודשים אחרי גיסתי. היינו חברות טובות, למרות גבות מורמות בכל פעם שחמותי רימזה על אבהות הילדה. כשנולדה לגיסה גם בת– כמעט שכפול של בתי. כולם צחקו כשראיתי אותה לראשונה ואמרתי: “נו, מה, גם את אשתו של המאהב שלי?” כולם הצטרפו לבדיחה – חוץ מחמותי, שהסמיקה ושתקה. זו הייתה נקודת המפנה: בהתחלה הפסיקה לומר שטויות, ואחר-כך כבר שיחקה עם בתי. היום בתי הבכורה היא הנכדה האהובה, “הנסיכה שלנו”, “הדובדבן שלי” – חמותי מפנקת אותה ומנסה לפצות על השנים בהם ראתה בי ובבת שלי אויבות. אני לא כועסת – אבל נשאר לי צלקת ששום מתנה לא יכולה למחוק.

– זאת לא הבת שלך, אתה עיוור לגמרי?

תקשיב, פעם יצאתי עם בעלי לעתיד פחות משנה. כשהכרתי את אמא שלו, לא עלה לי בראש שהיחס שלה כלפיי וכלפי הבת המתוקה שלנו שנולדה אחרי החתונה יהיה כל כך חשדני ושלילי. הבעיה הייתה שהילדה שלנו יצאה ממש בלונדינית עם עיניים כחולות-בוהקות, בזמן שבעלי, כמו אחיו הצעיר, נראים הרבה יותר מזרחיים.

עוד כשהייתי במחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, חמותי התקשרה אליי אחרי הלידה, בירכה בשמחה ורצתה לראות את הנכדה. לא ידעתי למה לצפות. כשהיא נכנסה, הפרצוף שלה התקדר. בלובי של בי”ח היא שואלת בקול ישיר:
נו, מה, החליפו לכן תינוקת?

כולם מסביב השתתקו. חמותי מביטה בי בציפייה. אני מגמגמת ומסבירה שאי אפשר היה, כל הזמן הייתי צמודה לילדה.

האמירה השנייה שלה כבר רשומה לה על המצח, אבל בבית כשישבנו כולנו עם התינוקת היא פשוט פלטה:
זה לא הילדה שלך. אתה לא רואה בעיניים?

בעלי היה בשוק, קפא במקום. היא המשיכה לדחוף:
אין לה שום דבר שלך, לא מהאמא, לא ממך. תחשוב רגע, איך זה יצא? ברור שמישהו אחר עשה את זה…

בשלב הזה, בעלי פשוט עמד לצידי, הוציא אותה מהבית בלי מילה. הייתי פגועה לגמרי; הרי חיכינו חודשים ליום הזה, והריון היה לא קל. כשנולדה בתי הייתי בעננים, החזיקו לי ביד ילדה ורודונת שמביאה בכי לכל בית חולים, הרופא אפילו התלוצץ:
מה זה, נולדה פה זמרת? יש לה ריאות של מדונה!

חייכתי, קיבלתי את הבת אליי ולקחו אותנו למחלקה. בימים אחרי הלידה רק דמיינתי חגים משותפים, ערבי שבת ואז…

אחרי שחמותי הלכה, בעלי ניסה להרגיע אותי, אבל הלך כל האוויר מהמפרשים. חמותי התחילה מלחמה, פשוטו כמשמעו. מהפעם ההיא, היא לא הפסיקה להטריד את בעלי בטלפונים, וכל פעם שדרכה אצלנו התלווה לזה איזה עקיצה עליי או על הילדה.

היא אף פעם לא הרימה את הנכדה, כל הזמן ניסתה להישאר לבד עם הבן שלה, ודרשה בדיקת אבהות. לא התאפקה להגיד כל שטות שעלה לה בראש כשידעה שאני שומעת ממרחק תעשה בדיקה, תראה מה יוצא פה בכלל. בעלי עשה כל מה שיכל להסביר לה “הילדה שלי, אני סומך על אשתי” אבל היא רק צחקה בזלזול:
יופי, אז תבדקו את זה!

פעם אחת נשברתי, נכנסתי למטבח וקוטעת אותם:
אי אפשר לשמוע את השטויות האלו יותר, אז יאללה, שנעשה בדיקה, נמסגר אותה יפה לתמונה בשביל אמא, שתהני מזה שזה שלך!

חמותי זרקה בי מבט רותח שלא ידעתי מאיפה הוא בא. בעלי היה איתי, אבל היה אפשר לקלוט את הציניות.
למרות הכל, הלכנו לבדיקה. בעלי אפילו לא רצה לפתוח את התוצאה, ידע מראש מה כתוב. חמותי, אחרי שראתה את הדף, החזירה לי אותו בלי לומר מילה. לא התאפקתי והוספתי:
אז מה, רוצה מסגרת כסף או עץ?

חמותי מתעצבנת:
צוחקת עליי! בטוח מישהו עשה לך טובה עם התוצאה הזו. תראי את הבן הקטן שלי, הילד שלו כולו דומה לו, קפה לעור, אותן עיניים שלנו! זה ברור!

בסוף, הבדיקה שחמותי התעקשה עליה לא שינתה כלום. המלחמות המשיכו. עפו חמש שנים של ריבים קטנים. נכנסתי שוב להריון, הפעם שלושה חודשים אחרי גיסתי. בנינו עם המשפחה שלהם יחסים מצוינים, והם רק גלגלו עיניים כל פעם שחמותי התחילה עם הקונספירציות.

אצלם נולדה עוד בת. כולנו באנו לבקר כשיוצאים מבית החולים, אני מציצה מתחת לשמיכה וצוחקת זו הייתה העתק מושלם של הילדה שלי! כולם הבינו בדיוק לאן אני חותרת, אז אמרתי:
נו, תודו, זה עם המאהב שלי, אה?

צחקנו, כולם זרמו. רק חמותי נראתה כמו סלק. היא לא אמרה מילה. זה היה הרגע ששבר את הקרח. היא הפסיקה עם הדיבורים, ויום אחד תפסתי אותה משחקת בבובות עם הבת שלי. אז ידעתי משהו נמס.

היום הבת שלי הבכורה, הסבתא עפה עליה הנכדה שלנו, הדובדבן שלי, את מכירה את הקטע. מפנקת אותה בלי סוף, ממש מנסה לפצות על כל השנים שהייתה מרוחקת ממני ומהילדה. אני לא נוטרת, אבל נשאר בי צלקת קטנה. מקווה שבסוף היא תיעלם.