הדוד של בעלי הוריש לו דירה ישנה בלב תל אביב. הדירה קטנה, קירותיה מתקלפים, והיא עומדת ריקה כמו תיבת נגינה נשכחת. לי ולבעלי שלושה ילדים: הבכורה בת תשע-עשרה, לומדת באוניברסיטה, הבן האמצעי בן שתים-עשרה והקטן בן חמש. אנחנו עצמנו חיים בדירת ארבעה חדרים גדולה במודיעין, וכל אחד מהילדים נושם מרחב משלו.
בלילה משונה, כשהירח תלוי בחלון כמו נר שבת, התווכחנו בעלי ואני. הצעתי שניתן לבכורה שלנו, גלי, לגור בדירה הזו. היא כבר גדולה, אולי תתחתן פתאום, אולי תכתוב שם שירים. בעלי התעקש שזה לא הוגן כלפי האחים שלה, שצריך למכור את הדירה, לשים את השקל החדש בבנק ולחלק לכולם כשהיגיע הזמן. אבל בעיניי, זו שטות הכסף יתפזר כמו חולות באוויר, ואף ילד לא יוכל באמת לקנות איתו דבר של ממש.
גם אם נמכור ונחלק, הסכום ידבק כמדבקה בקרן החיסכון עד שהבנים יגדלו. גלי, בינתיים, אולי תקנה קטנוע יד-שנייה. אני מאמינה שכל דירה, אפילו ישנה ומקולקלת, עדיפה על תקוות רחוקות. לפחות ילד אחד יקבל בית, ואחר כך, כשיגיע תור הבנים, נחשוב על פתרון.
בעלי חושש. הוא משוכנע שאם גלי תקבל את הדירה, ייפול רעל בין האחים לעד, ושעולם הבית שלנו יתערער. לי נראה שהבנים הצעירים עדיין לא מבינים על מה וכמה, יש לנו זמן לדבר ולעצב עתיד אחר.
אף אחד מילדינו עוד לא שמע על הסיפור הזה. אנחנו שותקים, מסובבים רעיונות כמו סביבונים, כי הדירה של הדוד מלאה קילופים, חלונות שבורים וריח ענן עקוב מזמן. כרגע, אין לנו גם את הכסף לשפץ אותה לחלומות.
בלילה, חולמת שאני עומדת במסדרון הדירה הישנה, הדלת נפתחת וסוגרת מעצמה, הילדים שלי קטנים-גדולים בו בזמן, הדירה מתכווצת, אחר כך צומחת. לפעמים אני מתעוררת ותוהה מי מאיתנו צודק? אולי יש נתיב שלישי, חמקמק, שקוראי עלי אדמות יגלו לנו, ואולי הבית בעצמו פשוט רוצה להישאר ריק, עד שיחלום על דיירים משלו.
