אני כותב את המילים האלו בערב מאוחר, מותש מהיום, אבל עם צורך עמוק להוציא מליבי את מה שעבר עליי ועל המשפחה שלי. אם הייתי יודע כמה שיתוף פשוט מסוגל לחזק ולהעניק תקווה, אולי הייתי פותח את ליבי מוקדם יותר.
הבת שלי, עינת, חזרה מאוחר מהמשמרת בבית החולים. היא עובדת כאחות במחלקת טראומה בבית החולים איכילוב שבתל אביב. כשסיימה להתקלח ונכנסה למטבח, עמדתי מולה עם טיגון קציצות וקצת פסטה.
“על הכיריים יש קציצות ופסטה,” אמרתי לה, בוחן את פניה ומנסה להבין מה עובר עליה. “עייפה, עינת? את נראית לא שמחה.”
“אני לא אוכלת, גם ככה אני נראית נורא, ואם אתחיל לאכול עוד יותר אף אחד בכלל לא יסתכל עליי,” ענתה באכזבה, מוזגת לעצמה תה בלי להביט בי.
“מאיפה זה בא לך?” התרעמתי. “הכול אצלך נפלא, עיניים יפות, אף יפה, שפתיים מתוקות, אל תגידי דברים כאלה על עצמך, עינת!”
“כי כל החברות שלי כבר מזמן נשואות, ורק אני לא! אני מוצאת חן רק בעיני טיפוסים לא משהו. ואלה שמוצאים חן בעיני, אפילו לא מסתכלים לכיווני. מה לא בסדר איתי, אמא?” אמרה ונעצה בי מבט מיואש.
“פשוט לא פגשת את הגורל שלך עדיין, הזמן עוד יגיע,” ניסיתי להרגיע, אך עינת רק התרגזה יותר.
“זה העניין, יש לי עיניים כי הן קטנות, והאף שלי עקום. ושפתיים דקות. אם היה כסף, הייתי עושה ניתוחים! אבל אנחנו לא עשירות, ולכן חשבתי – אולי אתחתן עם מישהו שנפצע, מאלה שבנות נטשו אחרי תאונה או פציעה. מה כבר נשאר לי, בת שלושים ושלוש, אי אפשר לחכות יותר!”
“עינת, מה את מדברת! גם לאבא היו בעיות ברגליים. קיוויתי שחתן לפחות יעזור לנו בגינה במושב, זה חשוב, שותפות שכזאת,” נפלט לי, אולם מיד ניסיתי לתקן:
“את אל תביני לא נכון, עינת, אבל למה לך גבר עם מגבלה? תראי את יואב מהשכונה, כבר הרבה זמן מסתכל עלייך. בחור טוב, חזק, ילדים בריאים… ו…”
“אמא, תפסיקי! יואב שלך לא מחזיק באף עבודה, אוהב לשתות, ועל מה אפשר בכלל לדבר איתו?” התפרצה עינת.
“לא צריך לדבר איתו, אגיד לו לך תחרוש את הגינה, אחר כך נוכל לאכול צהריים. או אשלח אותו למכולת… בחור עוזר, אולי אצלכם זה יצליח?” ניסיתי להתחנף, אבל עינת רק הזיזה את הכוס וקמה.
“אני הולכת לישון, אמא. באמת, חשבתי שלפחות אצלך אני בן אדם, אבל מתברר שגם את חושבת שאני מוזרה…”
“עינת, בתי, מה פתאום?” מיהרתי אחריה, אך היא רק נופפה בידה וסגרה את הדלת לחדרה.
שכבה עד מאוחר בלי שינה, חזרה בראשה לבחור הצעיר שהגיע לאחרונה למחלקה. כריתת רגל התבצעה לו, עד הקרסול. פלטה מהריסה מעכה אותה בבית ישן שכמעט קרס והוא, מסיבה כלשהי, נכנס לשם. הצילו אותו רק אחרי הרבה זמן והרגל איבדה סיכוי להבריא.
אף אחד לא ביקר אותו. בחור צעיר, עוד לא בן שלושים.
בתחילה היה נאחז בעינת, מביט בעיניה, לוחץ לה בעדינות את היד, מחפש תשובה למשהו. ואחר כך, כשהבין את מצבו, שקע בשתיקה מביטה לתקרה, כאילו איבד רצון.
למה דווקא אליו נמשכה רחמנותה? אולי משום שאיש לא בא לבקרו.
“לדעתך, אוכל ללכת שוב?” שאל אותה פעם, בלי להסתכל. עינת ענתה בהחלטיות:
“בשביל מה יש שיקום – תסתדר, אתה צעיר”.
“כולם אומרים ככה… היית רוצה לנסות בעצמך, בלעדיי רגל, לראות איך זה?” ענה בכעס והפנה גבו, כאילו להאשים אותה.
“למה נכנסת לבית הזה בכלל?” שאלה אותו. “אתה אשם!”
“משהו חשבתי שראיתי,” מלמל בגבירה. מאז כשנכנסה לחדרו, הסתובב אל הקיר.
הביטה בו פעם נוספת עיניים כחולות, קרות, ושיער כהה. בבירור – פנים יפות, וליבה נשבר על מה שקרה לו…
“את מרחמת?” קלט אותה פעם אחת מתבוננת. “רואה שאת מרחמת. עליי אי אפשר להסתכל אחרת רק לרחם. אין מי שיאהב אותי עכשיו.”
“גם עליי אף אחד לא אוהב. לא מרחמים אפילו. לפעמים עדיף היה לו חסר לי רגל, לפחות על זה היו מרחמים,” ענתה לו בלב שבור.
להפתעתה, לראשונה, הוא חייך.
“את השתגעת? את אומרת על עצמך שאת לא יפה? אני מתפלא אני רק מסתכל עלייך וחושב כמה בר מזל יהיה הבחור שאת תבחרי, את יודעת?”
פתאום האמנתי לו. משהו בתוך העיניים שלו סיפר אמת. מבלי לחשוב, אמרתי את מה שהסתובב לי בלב תקופה:
“ואם אני אבחר בך, תתחתן איתי?” שתק הבנתי שהוא אולי מתבייש.
קמתי ללכת לעבר הדלת, פגועה.
אבל אורי, כך שמו, נשען על מרפקיו, כאילו עמד לרוץ אחרי, אבל נזכר במגבלותיו וקרא:
“תתחתני איתי, עינת. נשבע שאני אעמוד שוב על הרגליים, בשבילי ובשבילך. אל תלכי!”
נעצרתי במסדרון, כמעט מתייפחת, ופתאום הבנתי הוא האחד בשבילי.
אין חשיבות לעיניים או אף, או אם יש רגל או רגל תותבת, פשוט מצאנו אחד את השני.
הזמן הגיע. כמו שאמא תמיד אמרה…
אורי יצא לשיקום עם אמביציה שקשה לתאר. הייתה לו עכשיו מטרה להתחתן עם עינת המיוחדת. היה חייב להראות לה שהוא מסוגל לחיות עבור שניהם.
הוא רצה שאני, עינת, לא אתבייש ואדע שחשובה לו שאני באמת אצליח להרגיש נאהבת.
“אמא, את חושבת שאני סוף סוף מאוהבת?” שאלתי אותה אחרי כמה שבועות. “תראי איך אני נראית עכשו, פורחת”.
היא חייכה, לא מופתעת.
התחלנו להסתובב יחד, תחילה בחצר בית החולים, אחר כך ברחובות תל אביב המקושטים לפורים. היינו שעות בחוץ, יחד, לומדים להכיר אחד את השנייה מחדש.
פעם הלכנו באזור בו נגרם לאורי האסון.
“את רואה כאן? כאן זה קרה,” הצביע.
“למה נכנסת בכלל לבית הנטוש?” שאלתי.
“את תצחקי ראיתי שם כלבלב מסכן, שחור עם כתמים לבנים. פחדתי שימות מקור, רציתי לקחת אותו איתי הביתה, שלא אהיה לבד,” הוא הסביר.
“בוא, תראה זה לא הוא שם?” הצבעתי.
אורי הביט ואכן, כלב רזה עם מבט מתחנן התקרב לעברנו ועקב אחרינו עד הבית.
חברותיה של עינת התבדחו בחתונה: “איזה מזל היה לה, מצאה בחור צעיר, חתיך, עם דירה ובלי חמות!”
אמא שלי הזילה דמעה כשהאורי שלה התחיל לקרוא לה ‘אמא’.
הוא גדל בפנימייה, אין לו משפחה בעולם, אבל הוא אדם זהב, ובאמת הכי חשוב שהם אוהבים.
את הגינה במושב עזבנו בינתיים, בלי זה אפשר להסתדר, אף על פי שאורי עוזר בכל ולוקח יוזמה.
אנחנו עינת, אורי, והכלב בוקי יחד. ועוד מעט תהיה לנו גם בת, בעזרת השם.
לעולם אל תאבדו תקווה, כי אפשר בקלות לפספס ולהפסיד את האושר האמיתי.
החיים מפתיעים ביופיים ובחסדם.
