היום אני עומד לספר לכם על אירוע שחל בדירה החדשה בתל אביב, אחרי שעברתי שיפוץ שלם. אלינור, החברה היקרה שלי מהתיכון, נכנסה למטבח עם חיוך רחב וידיה עובדות על ניירות צבעוניים של טפטים חדשים.
“התני, תראי איזה צבע בחרתי! שלושה ימים של תלבון בין ‘קרם וניל’ ל’שיבעת שנהב’, כמעט שהקונים המשקיעים נברחו ממני,” היא קראה, משאירה את כף ידה להחליק על קירות החדר. “עכשיו אני נכנסת הביתה ומרגישה שכל דבר במקום סוף סוף בדיוק כפי שרציתי.”
אורית, החברה הטובה של אלינור מאז שיעור כימיה, הנהנה מחתיכה של לחם בית עם כרוב, הנהנה מהריח של אפייה טרייה וקפה חזק שממלאים את המטבח. הריח של בית חם השתלט על המקום, החליף את ריח העשן שהייתה לו זיכרון מהקיר.
“הינך פורחת, אלינור,” אמרה אורית, מניחה את הכוס על מתקן. “השיפוץ הוא כמו נקודה משקעת בחיי. לפני זה היה רק ערפל. שמחתי שלא מכרת את הדירה כשאתה הלך ונבחרת לעשות הכל מחדש, כאילו עור חדש.”
אלינור נשפה וחייכה, מזכירה איך החיים נירעמו כשהדוד, סרגיי, פתח את הדלת בפעם האחרונה וקרא: “מתקף הים הזה”. אחרי 20 שנות נישואין, בן משותף, ובת ים של משברים, היא חשבה שהעולם נפל לה. אך אחרי שנה וחצי של דמעות וקרבות, בנו קובי תומך והיא מצליחה בעבודה בבנק, היא חשה עכשיו משקל קל יותר על הלב.
“לא האמנתי שהכל יחלוף,” היא שיתפה. “החודשים הראשונים היו ערפוליים, חיכיתי שהמפתח יתפוס מקום, ואז פתאום השתמשתי בשקט אין קולות על מרק שהמלח יותר מדי, אין גרביים מתפזרות, ואין צורך לבקר כל אגורה.”
פתאום נשמע צלצול דלת חד ומודרני, שונה מהקול העדין של שליח הקפה או של השכנה, גב’ חוה, שמגיעה מדי פעם לבקשת מלח. אלינור והאורית החליפו מבט.
“מחכה למי?” שאלה האורית ברחש.
“לא, קובי בא עם הקבוצות, לא הזמנתי שליח,” ענתה אלינור, כשהלב שלה דופק באיטיות, תחושת קרירות חודרת לגב.
היא הלכה למדרגות, תיקן שמלת בית מבד כותנה אלגנטי, והגיעה לדלת. “מישהו?” שאלתה בקול חלש.
המתנה נמשכה, ואז קולו המוכר של סרגיי נשמע מהצד השני. הוא נעמד בחלון המדרגות, חבוי בחולצה חדשה וכובע, מחזיק חבילה ענקית של ורדים ברוניים עטופים בנייר קראפט. הוא ניסה להיראות במראה קולנועי, אך נוצר לו חיוך של כלב שבור אך חביב.
“היי, אלינור,” הוא אמר בקול בריטוני, מנסה לעבור את הכניסה.
אלינור עמדה בפתיחה, כמו שומרת על הדלת.
“שלום, סרגיי. מה מביא אותך כאן?”
סרגיי נבהל קלו, חשב שהוא יזדקק לבכי, לצעקות, לחיבוקים, או לפחות להצעה של כוס קפה. במקום זאת, אלינור חיכתה ברוגע, מבט חודר לבוהן.
“היי עברתי כאן ברכבת,” הוא גרגר, מרים את החבילה. “חשבתי לבוא ולבקר. אנחנו עדיין לא זרים, אחרי כל השנים.”
אלינור נעמדה בעמידה קשוחה. “זוכר איך אמרת שהעשרים שנה היו בטלה וביצה? איך שכחת?”
סרגיי נבך מקולו כאילו יש לו כאב שיניים. “הייתי ברגע של משבר גיל ביניים, לא ידעתי מה עושה לי. אנחנו גברים, חכמים ורשעים בקבלת החלטות.”
הוא ניסה לצעוד פנימה, אך אלינור עצרה אותו.
“עצור,” היא לחצה, קולה קר ומכוון. “לא תיכנס.”
הוא חייך, מבטו צחוק של חיצים ממורחים. “מה רצית? תן לי לתקשר, נבדוק את השטחים החדשים”
אלינור השיבה: “זה הבית שלי, ויש לי אורחים.”
בין השיחה, אורית יצאה מהמטבח ופנתה אל סרגיי, משחזרת תקרית של “בעל לשעבר” בפי נצח.
“בין אם הוא גבר או לא, זה לא עניינך,” החלה אורית בחיוך.
אלינור חייכה כשקיבלה, “זה אורית. ואם היה גבר, זה עדיין לא היה שלי. אנחנו גרושים כבר חצי שנה, אתה רצית חופש.”
הוא ניסה לשכנע שהיא תתן לו מקום, מתאר את עצמו כמתחרט על הטעויות, מדבר על “מוזה” שהביאה לו בחיים. אלינור השיבה בחיוך קורן: “לא, לא צריך. יש לי רק צמחים, ורק טלפונים חמים שמזכירים לי כמה השתמשת באחריות.”
התשובה שלו הייתה חדה ועם טיפה של קנאה: “אני חזרת, אני רוצה לתקן, אהבתי אותך עדיין.”
היא משיבה, קול מרוכז, “לא נשאר דבר לתקן, הכל כבר מוכן הבית והחיים. כשאתה שוכח, אתה לא מתקן, אתה רק מתקרב לשינוי.”
הוא ניסה להרים את הזרוע, אבל אלינור לא חפזה. היא סגרה את הדלת לאט, כשקול של מנעול חזק פגש באוויר. סרגיי ניסה לחסום את הפתח ברגלו, אך נגע בעיניה הקפואה של אלינור, והוריד את הנעל. הוא ניסה לצעוק, “אתה תצטערי על זה!”
אלינור ענתה: “כבר בתשוקה. לא אפתח יותר לשום אחד.”
הדלת נסגרה בחזקה, המנעול נפקח. סרגיי נשאר בחלון, עומד על פיזור של צלילים ריקים. הוא הרים את החבילה של הורדים, נשמע כאילו חוטם חרסות, ואז נרדם על המדרגות, נודד למטה בכבדות, ללא מראה של עליית ליפת.
אורית חייכה, שאלה: “הוא הלך?”
אלינור הסתכלה, פניה לבנות אך עינייהן זוהרות. “כן, ואני אפילו לא מצטערת.”
אורית חיבקה אותה בחוזקה. “זה היה מבחן, הוא פספס.”
הן חזרו למטבח, הדליקו קולר, השמש זרחה דרך וילונות קלים, הציפורים צייצו על שולחן העץ. אלינור הכינה תה, הקפה היה מוכן, המאפיה היה חם והריחות של עוגת תפוחי מרקחת מילאו את האוויר.
“אז למה שלא נלך לתיאטרון בקוונטיום?” הציעה אורית, מחליקה ריבה על לחמנייה.
אלינור חייכה בחופשיות: “בוא נלך, כבר חייכתי בלי תכונה של קודקוד ישן.”
הדלת של בית המגורים נפתחה בלחיצה כבדה, מנוע של מכונית ישנה נעצר בחוץ ולא השמיע עוד קול. האלינור נשקה למראה, שותה תה, ובנה תכניות חדשות לוועדות השבת החופש שלה, ללא מקום של קודקוד ישן.
הסיפור הזה מסיים כאן.
