אלון הודיע לי שאני צריכה לשרת את החברים שלו, ואני יצאתי לטייל בפארק.
רות, למה אתה מתעסק? החברים יגיעו בעוד חצי שעה, והקפאין שלנו לא נשתה. תזזי, תכיני תפוחי אדמה עם בצל כמו שהם אוהבים, תביאי מלפפונים מלוחים שהאמא של אלון העבירה לי, וקצבי בשר רזה אך בצורה יפה, לא בחלקים גדולים כמו בפעם הקודמת.
אלון עמד בפתח המטבח, לבוש בפיג’מה ספורטיבית וחולצת טי נוחה, והביט בשעון במבט מרוגז. רות, שפשוט נכנסה עם שני שקיות קניות כבדים, הניחה אותן באיטיות על הרצפה. השקיות התנפצו ברעש על האריחים. כתפיהיי נימלו, נעליהיי בחורף נצלו באש הקניות היום היו כמו קרב, לפני החגים אנשים נלחמים על מדפים, שואפים לכל דבר שמאחורי דלתות החנויות.
אלון, מי החברים? היא שאלת בפחדי, מסתירה את רמזי המגן על המעיל. היום בערב, אני כולה מתה. חשבתי שנאכל יחד ונצפה בסרט.
אה, מתחיל, אלון גלגל את עיניו וניתן נשיפה גדולה. מתה, עייפה. כולם עובדים, רות. גם אני לא יושב בחום. סתיו התקשר, הוא, תומר ויובל עברו עלינו בדרך, רצו לבקר. לא ראינו זה שנים. למה לא אכניס חברים לבית? זה חוסר כבוד, בין היתר.
למה לא אמרת לי מראש? אולי בטלפון ביום?
זה היה ספונטני! למה אתה מדליק בעיות? רק ארוחת חסה קטנה, אולי סלט אוליו או קראב, כמו תמיד. והחם צריך להיות. החברים רעבים אחרי העבודה.
רות הרגישה שבאמצע חזהה, בחלק של השמש, מתנפחת כדור עצב חם. כמו תמיד. היא ידעה שהיא חייבת לעמוד במטבח, לתפוס כלי, לחתוך ירקות, להניח סלט על השולחן, ולאחר מכן לשטוף כל ערב, לדאוג לפרוסת לחם, לשמוע את הבדיחות של החברים ולסבול מהצחוק שלהם. כשהם יפנו אחרי חצות, היא תישאר עם ערימת כלים, מטבח מעושן ורצפה דביקה.
אלון, אני לא מבשלת, אמרה בבירור, מביטה בעיניו. אני עייפה, אני רוצה אמבט ולהירדם. אם החברים רעבים, תזמין פיצה. או תבשל קניידלעות בעצמך.
אלון הקפיץ גבה למעלה. מצחיו התרומם.
מה, רות? פיצה? החברים רוצים אוכל ביתי. כבר הבטחתי שהמארחת שלי תכין. סתיו עדיין זוכר את הלביבות שלך. אל תבזיים אותי בפני אחרים. מה הם חושבים? שצריך לבנות בית בלי לבשל?
לבנות? חיכתה רות, מרגישה קור במעלה הגב. אתה חושב שאני חיילת על המגרש? או שהייתי משרתת?
אל תדמייני! אלון החל להתרגז. את אישה, בעלת הבית. זו חובתך לקבל אורחים. אני מרוויח כסף, מביא את כל מה לבית, האם לי זכות לשבת עם החברים פעם בחודש? שהאישה תדאוג, תשרת, תיצור נוחות? או שאני מבקש יותר מדי? קחי את השקיות, פזרי. הכניסי עוף לתנור בזמן שאת קוצצת תפוחי אדמה, הוא יתבשל. והקבב לשים במקפיא, הוא יתקרר.
הוא פנה לחדר האורחים והשליך בריצה:
ותסתכלי, נראית כמו דמות מבורכת בגינה. ויטק יגיע עם חברה חדשה, אל תראה שאת נראית מתה לצידם.
הדלת בחדר לא נסגרה, ושמעו פתאום קולות של טלוויזיה נדלקת. אלון ישב על הספה, כאילו השיחה נגמרה. עבורו הכל ברור: האישה קיבלה פקודה והיום היא תיכנס למטבח כמו לוחם.
רות עמדה במדרגה, שומעת את קריאת חדשות. היא הורידה את הקפוצ’ון. שערה, מבולגן וחשמלי, נפל על פניה. דמות מבורכת. המילים של אלון הרטיטו באוזניה. עשרים שנות נישואין. עשרים שנים היא ניסתה להיות האישה המושלמת בתור מנחה, אשת בית, חברה טובה. היא סבלה את ישיבות הגראז’ של אלון, את אמו עם עצות אינסופיות, את גרביו הפזורות והטענות שהמרק אינו מתובל. היא חשבה שזו החיים המשפחתיים פשרות, סבלנות, תיקון פינות.
היא הביטה בשקיות הקניות. בתוכן עוף שהיא תבשל למחרת, ירקות לסלט, חלב ולח. כל המשקל כבד על הידיים.
רות מכרה את השקיות, אך לא לשם. היא חיבבה את הרצועה של המעיל, לבשה קפוצ’ון, הכניסה שיער לחבישה, כיוונה צעיף.
היא נעמדה לרגע בדלת.
אלון.
אלון, מבלי להוריד מבט מהמסך, העלים ידו:
איך? אין מלח? במגירה למעלה.
אני יוצאת.
לאן? הוא סוף סוף הפנה ראשו, מבטו מבולבל. לחנות? שכחת משהו? קנית לחם, יש מיונז?
לא. אני הולכת לטייל. בפארק.
באיזה פארק? אלון קם מהספה. אתה משוגעת? השעה שבע בערב, חשוך וקר. האורחים יגיעו בעוד עשרים דקות! מי יכין את השולחן?
אתה, ענתה רות בקול רגוע. אתה הזמנת, אתה תכין. תפוחי האדמה במקפיא מתחת לכיור. העוף בשקית. סכין במעמד. המתכון במאינטרנט.
רות, חכי! קרא אלון, קופץ. מה עשתה? איזה פארק?! חזרי! תעזבי את המיטה ותבואי למטבח! אמרתי!
רות לא שמעה יותר. היא פתחו את הדלת הכבדה של הדירה, סגרה אותה בחליק קודקוד. קולות המנעול נשמעו כמו ירייה. היא רצה במדרגות בלי לחכות למעלית, מפחדת שאלון ירוץ אחרי וימשוך אותה בחוזק. במרפסת הייתה שקט. אלון כנראה נחרד מהיציאה שלה ונעמד קפא במרכז החדר.
בחוץ ירד שלג גרגרי. רוח חודרת לתוך צוואר המעיל, אך רות לא שמתה. הלב שלה פועם בקצב של חירות מתפרצת. היא הלכה מהר, כמעט רצה, מרחיקה את עצמה מהבית, מהחלונות המוארים, מאחורי השערים שבהם אלון, כנראה, מנסה לחשוב מה לומר לחברים.
הפארק היה במרחק שניים רבעים של קו. זה היה פארק עירוני ישן, שבילים רחבים ועצים גבוהים, שהיום נראו שחורים וקודרים, מתנועעים ברוח. האנשים היו כמה. הולכי דרך עם כלבים, פועלים חזרו הביתה, זוג נערים ישב על ספסל ונטו בטלפונים.
רות פנתה לשביל צדדי, שם נרות רחוב נדלקו בחלל, ויצרו משחק צללים על השלג. היא האטה.
מה עשיתי? הרעיד מחשבה פנימית.
היא תמיד פחדה קונפליקטים. מהיום היא למדה לשמש כלי נוח. הסבלנות תביא אהבה, השתיקה זה זהב, בעל הוא הראש והאשה היא הצוואר. אמא תמיד אמרה: רתי, אל תתנגדי, היה חכמה. צריך להאכיל ולשבח את הבעל, כך הבית יפרח. והיא האכלה, היא שיבחה, גם כשאלון ניגן על הצוואר.
הטלפון בכיס ריעש. היא שלפה אותו. על המסך היה תמונה של אלון ושם כתוב אלון. היא סגרה את השיחה. עוד כמה רינגים, היא כיבתה והחביאה את המסך בכיס. השתיקה. רק הרוח והשלג מתחת לנעליים.
היא הגיע לאגם. המים שחורים, לא קפאו במרכז, ברווזים שוחים. קו קר של קרח נוצר על החוף. רות נשענה על המעקה הקר ונסתה למטה.
זכרון של פעם, כשחברים הגיעו ו”תומר” שתה ושבר את האגרטל של אחותה. אלון חייך ואמר: זה בשביל המזל! נחליף. לא קנו חדש. וסרגי, באותו ערב, כשקירפה את הצלחות, ניגע לה בחיק ויחייך: אלון בר מזל, יש לו אישה שלא מתווכחת. אלון לא ראה, אולי התעלם. רות רצתה ליפול לאדמה, אך נשתקה, חייכה בחיוך מתוח והמשיכה לנקות.
לא אבשל, לחשה רות אל החשכה. יותר לא.
היא הלכה בשביל נוסף, הקור נגע בלחיים, אך זה היה מרענן. הראש ניקה. היא נזכרה שהיא לא אכלה צהריים. בטנה גרגר.
במרכז הפארק עומד דוכן קפה ופסטיבלים. רות ניגשה לחלון.
ערב טוב, חייכה בחורף אישה במגבעת סרוגה. מה תרצי? חימום?
קפוצ׳ינו גדול, בבקשה. וגם עוגייה עם קינמון. וסנדוויץ’ עם עוף.
מצוין. נחמם מיד.
רות קיבלה ספל חם, עטפה אותו בכפפות קפוצ’ון קרח. החום זרם לאצבעות. היא ישבה על ספסל תחת פנס.
הסנדוויץ’ היה חם, גבינה נמתחת, העוף רך. זה היה הארוחה הכי טעימה שהיא אכלה מזה שנים. לא בגלל היוקרה, אלא כי היא אכלה לבד, בשקט, בלי לשרת מישהו. היא צפתה בשלג, שתתה קפוצ’ינו והרגישה חיה כמו שלא הייתה.
חלקו זוג קשיש הלך לאט, יד ביד. האבא סיפר משהו, האמא צחקה בחמימות. הם עצרו ליד רות לתקן צעיף.
תתזהמי, סאשקה, אתה תתקרר, אמרה האישה בחביבות.
חם לי איתך, גלגולייה, חייך הוא.
רות חשבה: האם נוכל להגיע לגיל הזה יחד? האם נלך יחד בטיול?. והיא ידעה שהאמת מפחידה. אלון ימשיך לדרוך לפני, יתלונן שהיא איטית, והיא תישא שקיות ותחשוב שהוא מתלונן על גבו.
בכיסה רעם קולות. היא חייכה, היה זה שעון יד שמציין שהיא הגיעה ל-10,000 צעדים. אירוניה של גורל. היא יצאה מהבית כדי למלא משימה יומית.
שעתיים עברו. רות הקיפה את הפארק שלוש פעמים. הרגליים נודדות לא משאירות עייפות, אלא משאירות תחושה של הצללה. הקפה נגווע, הלחמנייה נכתבה. הקור ניסה לחדור למעיל. הגיע הזמן לחזור. היא לא רצתה לילה על הספסל.
כאשר חזרה למדרגות, הלך הקצב. היא ראתה את הבניין שלה, קומה שלישית הבית שלה. האור דולק בכל מקום. עלתה במעלית, שלפה מפתחות. ידיה רעדו. נשימה עמוקה כמו קפיצה למים, היא פתחה דלת.
בכניסה ריח של שמן שרוף, עשן סיגריות (גם היא ביקשה שלא לעשן בבית, אפילו במטבח) וניחוח של בושם זול. בחלל היו נעליים של אחרים, כנראה שהאורחים הגיעו. ערמת מעילים על תלייה.
קולות וצביחות מהמטבח.
…אני אומר: אל תסתבך! קולו של סרגי. האישה צריכה לדעת את מקומה! אלון חכם, לא נפגע!
רות הסירה מגפיה, תלתה מעילה, הלכה למטבח.
הסצנה הייתה מורכבת וקומית. השולחן היה רועש. קופסאות שימורים פתוחות שרימפס, קפלים. נקניק קצוץ על עיתון (כנראה שאלון לא מצא צלחת). במרכז מצופה מחבת עם תפוחי אדמה שרופים. סביב בקבוקים ריקים של בירה ובקבוק וודקה למחצה.
במקומו ישבו שלושה: אלון, סרגי ותומר. ויטק לא היה, כנראה נשלח לחזור.
אלון ישב כשפת הדלת, מנופף במזלג עם מלפפון מוחזק.
היא רק הלכה לחנות, הוא אמר במילים משובות. תחזור, תסדר את השולחן כמו מלך. האישה שלי זה זהב, פשוט בעייתית.
רות השפיעה קראה.
השיחה השתתקה. שלושת הגברים הסתכלו.
אה! היא הגיעה! קרא סרגי, מחייך בחמימות שמן. האישה! חיכינו! אלון אמר, הלכת לקח?
אלון פנה באיטיות. פניו אדומות, עיניו מעורפלות. הוא ראה את אשתו, נבהל, ואז נזכר שהוא בעל הבית, כעס.
איפה היית? הוא צמח, מנסה לקום, אך נופל ויושב. החברים כאן, מחכים! אין מה לאכול! תפוחי האדמה נשרפו! העברת אותי, רות!
רות הסתכלה על השולחן, על בריכות היבר מהבירה, על האפר שהשתר בפתח הקפה שלה, שהפכו למעמד פפיר.
ערב טוב, בחורים, אמרה בקול קר. הבופה נגמר.
מה? שאל תומר, מתלבט. רק התחילנו. רות, למה לא נשתמש? תכיני חביתת, אולי? תפוחי האדמה של אלון הם הרס למערכת העיכול.
אמרתי, תסגרו, רות העלתה קול. השעה עשר. מחר לי עבודה. אלון, תוציא את האורחים.
לא תצוות אותי כאן! אלון התנפל, קיבל את המזלג וקיבל אותו למעלה. זה הבית שלי! החברים שלי! אתה מי כדי לגרש אותם? לך למטבח ותבשל! אחרת
אחרת מה? רות צעדה קדימה. תכה? בוא, רק ידעתי שאני מזעינת משטרה. ואז אספר על גירושין. אתה רוצה את זה?
השתיקה הפכה רועשת. סרגי הפסיק לחייך. הם אף פעם לא ראו את רות כך. היא עמדה במרכז המטבח, קוויה, מבט קר. היא נראתה כקשת על קו, וכוח מתפשט ממנה.
אלון, לחש תומר, קם. אולי באמת הגיע הזמן? מאוחר כבר. גם נשים מודאגות.
הישכך רות למדה שהכבוד והאהבה אינם ניתנים למיקוח, וכעת היא בונה את חייה על גבולות ברורים והערכה הדדית.
