אתה מרצח את הרצף שלנו? קול במאזין מזעיף, כמעט ברעש. נעמי, את שומעת אותי בכלל? אין לי לאן לשים את הילדים, ובאת בתשובה!
ליאת משכה את הטלפון מאוזנה, קמטה מצחייה והחזירה אותו לאוזן, נשיפה כבדה. הערב של שישי, עליו חיכתה כל השבוע, מתחיל להתפזר ברסיסים. בחוץ ירידת גשם באוקטובר, פוחת על החלון, ועל הכיריים מרק חציל מבשיל ברקע, לא מרגיש שהייתה תחושה של בישול בכוונה, אלא יותר משגרה.
רועי, אני שומעת אותך, חענה ליאת, ערה אך בהחלט שלמה, בעוד שהיא מערבבת את המרק בכף. ואני כבר אמרתי לך: אין. מחר יש לי תכניות, קבעתי פגישה עם רופא, אחרי זה רוצה לישון כמה שיותר. זה היום החופשי היחידי שלי בחצי חודש, ולכן אני רוצה לשמור עליו לשקט.
היא קבעה פגישה עם רופא! קיללה האחותבעלה. יודעת את הרופאים שלך. תוריד אותה למעסה או לציפורניים. ובינתיים, אני לא הולכת לשום חוף. חייבת לטפל בניירת במרכז שירות, שם תורים של קילומטרים. לאן אקח את התאומים? הם בטח יעשו שם רעש!
בדיוק, רועי. אם הם יפצחו מוסד ממשלתי, תארי מה יקרה בדירה שלי, שסיימנו רק אתמול לשפץ. ליאת כיבתה את האש וגמרה לשבת על כסא גבוה. דני לפני כמה שבועות צבע קירות בחדר הכניסה במרקרה. אמרת: “זה רק ילד, בודד”. לא נימחה. נאלצנו להחליף רצועה שלמה.
חחח, תכעסי עליי בגלל הקירות! הקיפה רועי בנשיפה. כבר התנצלתי! ובכלל, יוסי אמר שהולך לעזור. הוא אחי, אחרי הכל!
ליאת קפצה במוח. יוסי, האח הטוב שתמיד מסכים לכל, לעולם לא אומר “לא” לאחותו. רועי מנצלת זאת, משחקת על תחושת האשמה והקשר המשפחתי כמו פסנתר שבור.
יוסי אמר נברר איתו, חתכה ליאת. רק תזכרי ש מחר הוא גם לא יהיה בבית עד הערב, הוא נוסע למוסך, בעיית תמסורת. אם תביאי את הילדים, יהיו על הפתח.
את את רק אנוכית! נאנחה רועי וקילла.
ליאת שמעה את השקט במטבח, כמו ריח של פחם. היא ידעה שזה רק התחלה של סערה.
חצי שעה אחרי, נתקה המפתח. יוסי נכנס, מתעטף במטר של חוץ, חייך ונדבק על פני ליאת.
מרק חציל מריח! נשק אותה על הלחיים. ליאת, למה את כזו מרוססת? קרה משהו בעבודה?
ליאת שפתה לו קערת מרק, שמנה שמנת וקצת לחם. רק כשהוא התיישב והחל לאכול, היא דיברה.
אחותך קראה.
המזלג נחרש בכניסה של יוסי. הוא חייך באשמה, מיד הבין למה היא מתכוונת.
אה, נועה כן, היא אמרה שהיא צריכה לנסוע מחר. ליאת, אולי תדעי לשבת איתה כמה שעות? הילדים כבר גדלו, יותר לא מפוצצים. תכניסי להם סרט, תתני טבלט והכול יהיה נחת.
יוסי, ליאת חצתה את זרועותיה. “כמה שעות” אצל נועה מתארגנות ליום שלם. בפעם האחרונה היא נזכה “לדקה” בחנות, חזרה אחרי שש שעות עם קוקטיילים ותסרוקת חדשה. בזמן הזה הייתי מנקה את החתול מפלסטלינה ומצילה את האוסף הווינילי שלך, שהילדים רצו להפוך לפריזביי.
היא, באמת, נגעה על הקו, יוסי קימץ מצחייה. אבל עכשיו באמת צריך. היא לבד איתם, זה קשה. אמא התקשרה, ביקשה עזרה יש לה לחץ דם, היא לא יכולה לקחת אותם.
לי יש לחץ דם? ליאת קילתה. רק מתח לי. אני רווקת ראשית חשבונית, סוף דוח נקרב. מגיעה הביתה, נופלת. מחר היום שלי. רוצה לשכב במקלחת, לקרוא, לא לדבר. לא מזמינה בייביסיטר חינם. נועה יש לה בעל, אפילו אם גרושים, יש אלמנטים, אפשר לשכור בייבי לשעה. למה אנחנו להיות הצלה 24/7?
יוסי הפך את המזלג, אבד לו תיאבון.
ליאת, זאת משפחה. איך את לא מבינה? היום נעזור, מחר הם יעזרו לנו.
לנו? חייכה ליאת במרמור. מתי עברו לנו עזרה בפעם האחרונה? כשעברנו דירה וביקשנו מנועה לשמור על חתול ליום, היא אמרה שיש לה אלרגיה. אין אלרגיה, רק לא רוצים פרוות על הספה. כשאני חלתה בחום וביקשתי מאמך לקנות תרופות, היא קראה שיש לה פחד מלהידבק. משחק של דלת אחת, יוסי.
יוסי נשאר שקט, מתמקד בכוס. הוא ידע שהאישה צודקת, אבל ההרגל של “בן טוב ובן אח” נצמד אליו חזק.
טוב, גרגר, אדבר איתה. נבין שאנחנו לא יכולים.
ליאת לא האמינה, אבל הנהנה. השארת הערב עברו בשתיקה מתוחה. יוסי שלח הודעות, כעס, נשיפות עמוקות, אבל לא חזר לנושא.
בוקר שבת לא התחיל עם קולות ציפורים או קרני שמש, אלא עם צלצול חד של דוֹרוֹשׁ במעלית. ליאת, שנמצאה רק עכשיו במיטה, לבדדה, הסתכלה על השעון. תשע בבוקר.
מי זה יכול להיות? לחשה, למרות שכבר ידעה.
יוסי קם, לבוש מכנסי ספורט, רץ למטבח.
לא יודעת, כנראה טעות, אמר בחוסר ביטחון, נמנע מביטוי ישיר.
הדלת צלצלה שוב, רמקול ארוך ופתאומי. אז הגיע טלפון נייד של יוסי.
נועה? לקח, מבט מבוייש על ליאת. אמרנו שלחתי לך הודעה נועה, איך זה אפשרי!
קול נועה נשמע רם, כאילו הוא מגיע מהמעלית:
אין לי מושג! אני כבר במעלה! יש לי פגישה, לא יכולה לשנות! קחי את הילדים, אל תתני לי להיות שוטה! אבא שלי מתכוון לקול!
יוסי הביט בליאת, ללא הבעה.
ליאן היא שם. מה לעשות? להשאיר אותם בחוץ?
בלב ליאת משהו נשבר. הסבלנות הדקה של חיי המשפחה נקרעה. היא חזרה למקלחת, סגרה את הדלת, הפעלה מים חמים כדי לחסום את הרעש של יוסי שמתחיל ללחוץ על פעמון הדוֹרוֹשׁ.
חמש דקות אחרי, הבית הפך להמון. רגליים של ארבעה, קולות של ילדים, משהו נפל במרפסת, ברקודה.
דוד יוסי, יש לך סוכריות?
איפה החתול? אנחנו רוצים חתול!
מה זה ריח? לא אוכל קמח!
ליאת עמדה לפני המראה, משחה קרם על הפנים, ידיה רועדות. שמעה את נועה במרפסת שנותנת הוראות:
אחזי אותם בחמש. שמתי אוכל במקרר, תבדקי אם ליאת תבשל פנקייקים. אל תתני להם הרבה מתוקים, לפא”ש יש נטייה למחלות. הכל, אני מידת, נשיקה!
הדלת נפתחה, נועה נעלמה, משאירה בעיות בפתח.
ליאת יצאה מהמאפיה, לובשת ג’ינס, סוודר, איפור קל, תיק על הכתף. במרפסת ערב היה בלגן. התאומים, פאון ונסן, חמש שנים, פרקו מדף נעליים עכשיו מנסים ללבוש מגפיים של ליאת. יוסי רודף סביבם במבט מבולבל.
ליאת, לאן? שאל, רואה אותה.
אמרתי, השיבה רגועה, מדלגת מעל נעליים פזורים. יש לי פגישה, רופא, הליכה, אולי סרט.
למה? עיניו של יוסי התרחבו. ואני? הם? לי צריך ללכת למוסך, תור בעשר! אי אפשר לשנות, תור לשבועיים!
זה הבעיות שלך, אהובי, ליאת שללה מעיל. ובעיית האחותבעלה. תדונו, תסדרו. המילה שלי הייתה אתמול: “לא”.
ליאת, את לא יכולה ככה! קולו של יוסי נפל לפאניקה. אני לא אשלים אותם לבד, וגם צריך לתקן רכב! שב לפחות עד הצהריים!
דוד, אני רוצה לשתות! קרא אחד התאומים, מושך את יוסי בכיסו.
ונסן נגס! קרא השני.
ליאת צפתה בתוהו ובוהו, בי יוסי שנראה כאילו ייפול, והרגישה משקל קל על הלב. רחמים שהיו משאירות אותה, נעלמו.
המפתחות של המוסך על המדף, אם תחליט לנסוע איתם, זרקה. אין אוכל במקרר, לא בישלתי. הזמינו פיצה. אחזור מאוחר.
היא יצאה מהדירה וסגרה את הדלת, חותמת קריאות וצריחות.
ברחוב הגשם פסק, שמש אוטית של סתיו זרחה. ליאת נשמה עמוק, מרגישה כמו ברחתת מחנה. הטלפון בתיק רועט. חמותה, נינה, חייגה. ליאת השהתה לרגע, אחרי זה שינתה למצב שקט. היום בלי שיחות.
היום עבר בחתירה. היא הלכה לרופא עיסוי, שמסדיר את הגב הכואב. אחר כך ישבה בבית קפה נעים, שתתה קפוצינו עם קצף ענק וקראה ספר, בלי קולות של “איפה הכריך שלי?” או “מה נאכל הערב?”. הלכה לקולנוע לצפות בקומדיה קלה, צחקה מכל הלב.
היא חזרה הביתה כשזה היה חשוך, סביב תשעת בערב. הלב רעד משחרור איך הם? האם הפכו את הדירה לקטנה?
הדירה הייתה שקטה באופן מצחיק. בחדר הכניסה עדיין נותרו נעליים, על השולחן קופסת פיצה פתוחה ובקבוקי קולה ריקים. בסלון, על הספה, בין כריות ומשחקים, ישן יוסי, הטלוויזיה פועלת ללא קול.
ליאת ניגשה לחדר השינה, התאומים לא היו. כנראה נועה הביאה אותם הביתה.
היא השתנתה בבגדי בית, זרקה תה, וישבה במטבח. פתחה את הטלפון עשרים שיחות שלא נענו מחמותה, חמש מנועה, עשר מיוסי, המון הודעות כועסות.
את חסרת רחמים! כתבה נינה. עזבת בעלך במצב! יוסי עלה לחץ! איך יכלת כך להתנהג עם המשפחה?
תודה על העזרה, אחות, שרדה נועה בחמימות קלה. חזרתי שעה לפני, כל התכניות נשרפו בגללך. לא ציפיתי לזה.
ליאת מחקה את ההודעות, בלי להגיב.
יוסי נכנס למטבח, נראה כאילו חזר מהקביות עם פחם. שערות פרועות, עיגולים תחת העיניים.
הגיעתי גרגר, בלי רוגז, אבל עם קושי. את יודעת מה קרה שם?
יודעתי, הנהנה ליאת, שותה תה. לכן יצאתי. איך היה במוסך?
איזה מוסך! הזיז יד, שיבש מים. נאלצתי לבטל. הם קרעו לי את הראש. נלחצו, צעקו, שפכו קולה על הספה צריך לשטוף את הכתם, אבל רק הפזזתי.
ליאת הביט בו דרך הקפ cup.
רואה? ובוא תדמייני אם זה היה איתי. רק שהייתי מרגישה מנוצלת.
אמא התקשרה, יוסי יושב מול השולחן, מביט ברכב. קראה בחזקה, אומרת שלא מכבדים אותנו. נועה אמרה שעדיין לא תחזור הביתה עד שתתנצל.
אני? להתנצל? שאלה ליאת בפליאה. על מה? על זה שלא איפשרתי לה לשים לי על הצוואר? יוסי, בוא נתחיל עם האמת. נועה לא הלכה למרכז שירות. הוא פתוח רק עד הצהריים ביום שבת, והיא הביאה אותם בחמש, מתכננת לאסוף בשעה חמש.
מאיפה את יודעת? חרט יוסי.
כי לא נזדמן ולא חיכיתי, בדקתי באינסטגרם. היא פרסמה סטוריז שעה בצהריים מבמרכז קניות, עם חברותיה בקפה. כתבה: חברות מתרגשות. אפשר להראות.
יוסי נפל על המושב, פניו מתוחות.
מה קניות? היא אמרה שהייתה במשרדים חירום.
ליאת שלפה את הטלפון, הראתה לו צילום של נועה עם כוס נוצצת, חובקת חברים. זמן הפרסום: שלוש שעות לפני.
יוסי הביט בתמונה, רגליו רעדו.
זה נאנח. ובכל זאת היא סיפרה על לוח הקשיים של אימא-יחידה והביקורת על הביורוקרטיה.
בדיוק, חייכה ליאת, לקחה את הטלפון חזרה. אז לא אתנצל. וכשבפעם הבאה אימא או אחות יתקשרו, תגיד להם בעצמך. או אולי אראה את זה לנינה?
לא למי? ירד קולו של יוסי. למישהי שתתפוצץ.
לא למאמך, חייך מהר. היא תצטער. אני מדבר עם נועה. רציני.
הוא קם, חיבק אותה בחום.
מצטער, ליאת. הייתי טיפש. חשבתי שאני צריך לעזור, והנה מה זה עושה. חבל על הספה.
נזמין ניקוי, נשמה, מחזיקה בטן. על חשבון נועה, ברור.
יום ראשון עבר בשקט קפוא מהצד המשפחתי. לא התקשרו, לא חיברו. יוסי ניסה רק לדבר בקיצור עם האמא, למנוע שיחות על האישה.
נועה ניסתה לחזור לשגרה, להתקשר לבעל ביום שישי בערב עם קול מצער. הפעם יוסי שם רמקול חוצץ, וענה בקיצור: נועה, יש לנו תכניות. שכירי בייביסיטר. הקול נגמר בתקלות.
ליאת ידעה שהצאצאים של המשפחה עד הדור השביעי יראו אותה כגניבת-על של המשפחה, כזאת שכינת תוקפת ומשקרת. אבל ביום שבת, מתהפכת, מתעוררת, שותה קפה, בלי מישהו שיקפץ על הספה ויכתוב על הקירות, היא חשהולקראת השלווה בפינה, הבנתי שלפעמים הטוב ביותר זה להיות האויב הראשון של עצמך.
