הבוקר, לפני שהשעון הצפצף בטלפון האישי הישן, קם שמעון פטרוז, עדיין לפני שהמסך האדום הציג את השעה. הוא נעמיד את השעון למצב שבע, לא מתוך צורך אלא מתוך רוטינה שנרכשה עוד כשהעבד במפעל בטול אדום, כשהפחד משכחת משמרת היה מציאות יומיומית. היום, הפחד נעלם, אך ידו תמיד, לפני השינה, משיכה אל הטלפון, מסדרת את השעה, ומרגישה שלות מסתורית מהרעיון של צליל השחר.
הקימה שלו הייתה בעיצומו של חצי שש. הוא נשכב, שומע את הדלתות במדרגות מצפצפות, את הקוול של הדייר למעלה, צעיר שממהר לעבודה ומטיל חפץ כבד על קרקע החדר. החדר היה קריר, החלון ישן, ללא זכוכית כפולה ההשקעה הייתה מיותרת בעיניו. על חריץ החלון מונחת כוס תה עם משקה מיושן, שאריות ספל של אתמול. צריך לשטוף, חשב, ומסתובב לצדו, דוחה קלות את הרגע שבו יקום.
הדירה רכש בזכות החלפה של זוהר, האישה שנפטרה לפני שש שנים, במרומי שנות התשעים. שני חדרים, מטבח, מסדרון קטן כל פינה מכירה עד הכתם הקטן על הלינוליום. בחדר שבו הוא ישן עומד ארון ישן, מלא בצנצנות, תמונות, כמה תיקיות עם מסמכים. הוא לא אוהב לגעת בתיקיות; בתוכן חיי עבודה, תעודות, העתקים של צווים, מכתבים. מבטו אליהן מגביר תחושת עייפות.
הוא קם, חובש חלוק חם, הולך למטבח. מדליק את הגז ומכניס את הקומקום. על מגן החלון עומדים עציצים שפעם אהבה זוהר. עכשיו הוא משקה אותם לפי לוח זמנים שיצר לעצמו, ולפעמים משוחח איתם כאשר השקט במגורים נעשה חורק.
דביר, הנכד, הבטיח להגיע בערב, לעזור עם הטלפון ולהביא על כונן חיצוני תמונות של נכדתו. דביר מדבר במהירות, משלב מילים באנגלית שהשמע של שמעון אינו פענח, אך הוא מרים בראשו כדי לא להיראות מיושן. הבן, אבי, גר ברמת השרון, עובד במוסך, מגיע בסופי שבוע, מביא מצרכים ותמיד במרוץ.
הקצבה של שמעון חורגת בחומרה: חשמל, תרופות, מצרכים. לעיתים הוא חוסך, קונה לעצמו חבילה של סרדינים ונקניקית. בקיץ חוסך מעט כדי לנסוע לחוות שהפכה לאזור שדה מלא עשב, אך שם עומד בתים ישנים והוא מרגיש שהוא עדיין יכול לתקן משהו בכוחותיו.
שמעון רואה עצמו כאדם שאינו נוטה לקונפליקט. לאורך כל חייו ניסה לא להתווכח, לא לדרוש יותר. במפעל שבו עבד שלושים שנה, זכו לכבוד על כך שאף פעם לא הסתבך ולא כשל במטרות. כשעלו להגיש את הפטור, אסף את המסמכים, חתם ויצא הביתה, לא מתעמק בפרטים. מה שיתנו הם יתנו, אמר זוהר לפני מותה, אנחנו לא צריכים יותר.
החדר הריק שבו ישב עדיין קיים עד היום, והכיסא הריק מולו מזכיר לו את זוהר. במיוחד בערבים, כשמדליק את הטלוויזיה ועוצם את האוכל, הוא תופס את עצמו מדבר אל כיסא ריק.
באותו יום, שבו הכל התחיל, הלך למרפאת המשפחה לאסוף תוצאות בדיקות. בחורף הרגיש כאב בחזה, הרופא רשם גלולות וביקש לבדוק דם מעת לעת. במשרדת קבלה, כמו תמיד, הייתה קו תור. אנשים יושבים על כיסאות קשים, מדברים בקול נמוך, מביטים ברצפה.
שמעון נחת במקום ליד הקיר, מחכה. לפניו שתי נשים משוחחות בהתלהבות, והוא שמיע מילה אחת:
קיבלה חישוב מחודש של הקצבה, אמרה אחת, חבוש בטויקה, תוך כדי שהיא מתמקדת בתיק. תראי, קיבלה אלף וחמישה מאתיים שקלים יותר. הם לא חיברו את השנים כולם.
באמת? השיבה השנייה בחשדנות. הם בעצמם חישבו את זה?
לא, בנו קרא באינטרנט, מצא שינוי, שלח בקשה למשרד. גילינו שהעבודה בחוות הממשלתית לא נחשבה. ולכן עכשיו משלמים יותר.
שמעון הרים את ראשו. שנה, חוות, ארכיון מילים שזכרו לו את תקופתו במפעל בנייה בכפר אחר, לפני שחזר למפעל. כשקיבל את הפטור, אמרו לו שאין תיעוד, הארכיון נשרף, וחתום על המשך.
אין זה משנה, חשב. חיים כך.
המילים אלף וחמישה מאתיים נצמדו במוחו. אלף וחמישה מאתיים שקלים הם עלות של תרופות לחודש, או חשבון חשמל בחורף, או, אם יחזיקו, טיול קצר לחצר הקיץ.
ביציאתו מהמרפאה, שלג קרח בחוץ, הוא עלה על אוטובוס, יושב ליד החלון, ומחושב את הוצאותיו החודשיות גלולות, מזון, איך שני אלף יכולים לשנות משהו.
טיפשי, נזף לעצמו. כמה עוד מסמכים אצטרך להריץ?.
הגיע הביתה, הכין תה, ישב לשולחן. בטלוויזיה תוכנית על מחירי אנרגיה, לא הקשיב. מבטו נפל על הארון, על המדף התחתון, שם תיקיות.
הוא ישב עוד כמה דקות, קם, נגש לארון, פתח את הדלת. על מדף העליון מונחת תיקייה עם כיתוב מסמכים. הוא שלף אותה, ראה דפים מצהיבים, תעודות עבודה, עותקים של צווים, תעודות שכר. הוא עבר על קו המילים, מנסה לזכור את השנים במפעל הבנייה. מצא רישום של העברה, אך אחרי זה ריק.
בערב הגיע דביר, שלף מכנסייה, התנשא וקפץ אל המטבח.
סבא, מה קורה?
באתי לבדוק את הפטור, רציתי לדעת אם אפשר להגיש בקשה לחישוב מחודש, אמר שמעון.
דביר הרים גבה.
מה זאת אומרת חישוב מחודש?
שמעון סיכם בחשש את השיחה במרפאת ההמתנה, על החווה, על הארכיון, על הבקשה באינטרנט. דביר אמר שאפשר להגיש דרך אתר השירות למען האזרחים, או ללכת למשרד הביטוח הלאומי, אבל הם נוטים לחכות.
אם אין תיעוד? שאל שמעון. אמרו לי שהארכיון נשרף.
אם נשרף, זה מסובך, אמר הנכד בכנות. אפשר לבקש עותק ארכיון מהעיר שבה עבדת. אני יכול לעזור, רק ייקח זמן.
שמעון נענע ראשו, לבו נלחם בין הרצון לשמור על שקט ובין הצורך להילחם על זכרונו.
דביר הלך, שמעון ישב ולחם את הטבלה, חיבר את התיקיות בחזרה, אך הפעם השאיר אותו על כיסא במקום להחביא בארון. הוא הרגיש שהדבר הזה, נגיש יותר, כמו שצריך להיות.
יומיים מאוחר יותר, הוא הלך למשרד הביטוח הלאומי. לבש גרביים צמר והקפיד על הסוודר החם, בחר את המסמכים תעודת עבודה, תעודות שכר, מכתב צהוב מהמפעל. הביא תיק ישן, מקפיא כל נייר בתוכו.
בפנים, האולם היה מלא, חום, ריח קפה מאוטומט, מודעות על קוונים אלקטרוניים. הוא נעמד ליד מכשיר, לחץ על כפתור וקרא למישהי:
סליחה, איך אפשר לקבל טופס קבלה?
היא לחצה כמה פעמים, הוציאה נייר ממסך המכשיר והגישה לו קוד.
הנה, קוד 132, תעבור לאחת מהקופות.
הוא ישב, ציפה במקביל למספרים שמופיעים על המסך, הקול קורא שמות בחשמל. כשהגיע הקוד שלו, הלך אל החלון. האישה מאחורי הדלפק הייתה בת ארבעים, משקפיים, שיער מסודר, תעודת זהות על השולחן.
שלום, הבאתי פטור, רוצה לבדוק חישוב מחודש, אמר שמעון, שם את תיקיו על המדף.
היא קראה את הפרטים, פתחה מסד נתונים, ראתה שהקצבה נקבעה ב2006, עם אחוזים שמציינים את הקוד.
יש לנו קובץ של הקצבה, אבל ללא תיעוד של השנים בעבודה במפעל, היא אמרה, נושמת.
יש לי רישום מהארכיון, אם ניתן לשקול, אמר הוא, מציג את תעודת העבודה.
היא הסתכלה על המסמך, מצאה את הרישום, אך אמרה שאין לנו אפשרות להוסיף בלי תעודה מתאימה.
אפשר להגיש בקשת שינוי, היא הציעה. אך בלי תעודות תומכות, ההחלטה תישאר שלילית.
שמעון הרגיש את הביטול הקולני שכבר היה בו, אך קול דביר ברקע חזר: זה הזכות שלך.
הוא שאל אם ניתן לכתוב בקשה, היא הנהנה, נתנה לו טופס. הוא מילא את השורות, במקומות ריק: מבקש לשקול את תקופת העבודה במפעל הבנייה, בהתאם לתקציר הארכיון, חתם, שם תאריך.
היא חותמת, אומרת שהתגובה תגיע בדואר תוך חודש.
בחוץ האוויר היה קריר, אבל קריר של בוקר אביבי. הוא יצא, התבונן במפגש של אנשים, של קפיצות של ילדים בגן, של קולות קופצים של מכוניות.
בערב התקשר לאבי.
אבא, שלחתי בקשה לחישוב מחודש, אמר שמעון.
ומה התשובה? שאל אבי.
עדיין לא קיבלתי, אבל יש לי תקווה, הוא ענה.
אבי נשף, חייך: אבא, חשוב שלא תוותר..
במשך שבועיים, שמעון הלך למשרד הביטוח הלאומי מספר פעמים כדי לבדוק את המצב. בפעם אחת פגישה עם בחורה צעירה שהסבירה שהמקרה קשה אבל לא לוותר. בפעם אחרת, גבר במדים התלונן שאין מה לעשות בלי תעודה מהארכיון.
הוא רשמת את השמות של המשרדים, הקודים, את כל ההערות, כאילו משרטט במפה של מפעל השנים הישנות.
אחר כך הגיע מכתב מהארכיון. הוא פתח, קרא: חלק מהמסמכים של המפעל נשמרו, אך תעודת העבודה שלך לא נמצאה. נבקש פרטים נוספים על תפקידך, תקופת העבודה והמנהל. הוא חייך במחשבה: חלק מהזכוכית נשארה שלמה.
אבי ביקר, שם על השולחן חבילה של מצרכים.
מה קורה עם הפטור? שאל.
שמעון העביר לו את שני המכתבים תזכורת שלילי וחיובי. אבי קרא, נזף, אבל סיים: זה לא לשווא, אולי נוכל להוסיף פרטים.
שמעון קיבל החלטה: יכתוב תגובה לארכיון, יפרט את שם המחלקה, שם המנהל, שנת התחלה וסיום. אבי עזר לו למלא את הטופס באינטרנט, למרות הקושי בממשק.
חודש נוסף עבר. הוא חזר למשרד הביטוח הלאומי, הפעם הפקיד היה פחות עסוק, אך הוא קיבל תשובה: בהתאם למסמכים שנוספו, הקצבה תוסר ב300 שקלים. הוא קיבל את ההוספה הקטנה איננה אלף וחמישה מאתיים, אלא שלוש מאות, אבל היא הייתה שם.
הטלפון רִיעֵשׁ. אבי שאל: קיבלת?
כן, קיבלתי תוספת, אמר שמעון. כמה ש”ח קטנים, אבל זה משהו.
אבי נשם בהקלה: לא נפל לשווא, אתה עומד על זכותך..
דביר חזר, ישב איתו במטבח, קרא בקול את המכתב, צחק על הניסוח המשטרי: הקצבה תעודכן בהתאם למידע שהתקבל. הוא הציע לפרסם ברשת את החוויה, כדי שאחרים ידעו שזה אפשרי.
שמעון הקשיב, חייך: אולי לא נצטרך ללכת לבית משפט, זה יקר מדי. אבל אני מרגיש שלקחתי את קולי ונתן לו מקום.
הוא שם את המכתב על המדף הגבוה, קרוב לעיניים, ולא בחשיכה של הארון, כך שכל בוקר יוכל לראות אותו ולזכור שהרבה יותר מהשקט של הקיום הוא הזכות לשאול, להיות נוכח, ולומר: יש לי זכות גם אם המשקל של ההוספה הוא רק כמה שקלים. הוא סיים את השתייה, נעמד ליד החלון, ראה את השמש שוקעת, את הילדים משחקים בחצר, את האורות שמתחילים להצית ברחובות. במרחק, קולות של מכוניות, של תחבורה ציבורית, של מבקשי פטור אחרים, ניזרים יחד בחלום עירוני שקט, שבו כל אחד מחפש את המילה שלו במילון של החיים.
