– כן, קח אותו כבר סופסוף! למה כל הטקסים האלה? קראה מִירִית בקול מרוגז.
– שכחתי לשאול מה בדיוק צריך לעשות! חזר ניר באותו הטון.
– אם היה שואל פעם בחיים, אולי לא היה מתפרק! חידדה מִירִית.
– אם היה צריך לשאול, הייתי שואל! ניבח ניר. ולא תלוי בך שום דבר!
אז אל תכתבי לי איך לנהוג ולא מה לעשות!
– חסר לך מצפון, מִירִית אמרה בקור, טוב, אני, אבל תחשבי על בנך!
– את חושבת שאני לא חושב? קרא ניר בקול רם. אני חושב עליו יותר ממך!
ולא רק חושב, גם מחזיק אותו, מחנך אותו!
את יכולה להמשיך לאיים עליי שייצא לשטח!
– אצא! קראה מִירִית. ברגע שמצאתי משהו!
– קודם תמצא משהו! ענה ניר ללא הפחתת קול. ואז תוכל לפתוח פה!
ניר הקשיב כמה דקות למוּק שְׁטוֹם של מִירִית, ואז המשיך להתארגן.
– תביני, לקוסטיה זה כאב שאתה תמיד עם רומי, אמרה מִירִית בקול רגוע יחסית. וכשאתה איתם, אפילו שמתי לב שאתה משקיע יותר זמן ברומי!
– הוא גדול יותר! יש מה לדבר איתו, והילד כבר מתחיל לחשוב!
– צריך להבין למה הוא יגדל! חידש ניר.
– האם כבר לא אכפת לך מהבין שלך? שאלה מִירִית.
– הוא עדיין קטן! לפי החוק הוא צריך יותר תשומת לב של אמא מאבא!
אז תעסיקי את קוסטיה עד שיגדל! אני אשאר
– אני אחזיק את זמן עם האחיין, סיימה מִירִית במקום בעלה. שומעת? עם האחיין! ובו בזמן מתעלמת מבנה שלנו!
– אף אחד לא מתרחק! נפח ניר. אני משקיע זמן לכולם! אבל לקוסטיה שלנו יש אבא שתמיד כאן, ואחותי מגדלת את הבן עם האמא שלי, לא עם בעל!
שתי נשים זה לא מה שצריך בן שנים-עשר!
אז תגידי לי, האם עליי להיות קרה כלפי האחיין שמפוצץ את הפסיכיקה שלו? איך הוא יגדל גבר אמיתי?
– ניר, אתה רוצה שאת אביא את אמא שלי כדי שתתעניין בקוסטיה? נמרצה מִירִית.
– תעוף! גירד ניר. מה שהיה חסר לי זה רק האמא שלך!
– וקוסטיה? שאלה מִירִית בקול מתנגד.
– הוא בטח יישאר איתי! אין לך מה לתת לו! חייך ניר בחמלה. חשבת שאני ארכיב לך חיים של פיות עם מזונות?
לא תצפי! את תשלמי לי! לפחות תמצא עבודה כדי שלא תתיישבי בתהום!
מִירִית נאלצה לבלוע את העקב כי ניר היה צודק. אין לה מה להציע. השאיפות נותרו מאחור אחרי נישואין שהיו כמו חופשת לידה במוסד ולא חזרה לשולחן הלימודים.
ניר המשיך להתארגן בדממה מוחלטת.
– כולם האלו הצעצועים שרכשת לרומי? הפתיעה מִירִית, שבירת השתיקה. חשבתי שגם קוסטיה יקבל משהו
– לו יש כבר המון, נזף ניר. ולרומי אין על מי להסתמך חוץ ממך!
האם אם אם של האם או שלו, אף אחת מהן לא מעניינת! חבל על האחיין, יוֹבַד איתם!
מִירִית לא מצאה מילים, ולכן רק ניגשה לעזור לבעלה. פתאום קפצה פתק מהקופסה.
מִירִית תפסה אותו אוטומטית, פתחה וקראה את הטקסט.
עיניה נרחבו, והפתק נפל לרצפה.
– ניר, מה זה אומר “לבנו האהוב”?
– מי ביקש ממך להכניס אף לאיזו משימה? קרא ניר והדחיק את מִירִית. תפסיק להתערב!
– אפס אלף, מִירִית רעדה. אבל מה זאת אומרת?
– אל תשתגעי, ניבח ניר. אישה רגילה כבר תפתרה את זה!
כמו בעננים, את אומרת!
מִירִית הייתה קרובה להיות האישה השנייה של ניר, אבל הגורל שיבש לה להיות הראשונה שלו. הבעיה הייתה שהבחורה שנקראה “הראשונה” לא הייתה מתלהבת ממעמד זה. היא גרה עם ניר בדירת שכר כשנה, ואז נעלמה לכיוון לא ידוע. ההורים שלה טענו שלא יודעים לאן חלה, גם החברים ולא ידעו אפילו אם היא חיה.
ניר לבו לא נפל הרבה. בעצם הוא בכלל לא נשבר. כמו שבדימוי אומר: “בול מהעגלה קל יותר!”
הוא המשיך לחיות וליהנות מהחיים. אחרי שנה, חזרה ה’ליה’ עם תינוק ביד. כולם שמעו על כך. היא לא הסתירה שהיא ילדה מניר.
התחילו לשמוע שהיא תדחוף את ניר לקירות, תדרוש מזונות או אפילו תתחתן איתו! אבל היא באה רק כדי להעביר את הילד לידי אביו ולברוח. אם הייתה נותנת ניר חבילה בלי לדעת איך הסיפור ייגמר, הוא היה מוסר את הילד למעון ובכך היה קובע גורלו של רומי.
היא הייתה חכמה יותר. הביאה סל עם תינוק על סף דירת ניר, שם גרו אמא של ניר ואחותו. יחד עם הסל היא הכניסה מכתב מלא דמעות, שמסביר שהיא רוצה לגדול את הילד, אבל אין לה כסף, כוח או משאבים, והיא סובלת מדיכאון אחרי לידה וממחלה שמחייבת טיפול לכל החיים. היא בקשה שלא יעזבו את הילד, כלומר “האחיין”.
התקשרו לניר לבירור.
– איך אדע? השלים כתף. אולי מצאתו אותו במקומות, תכננו מבחן ונראה!
המבחן הראה שהילד הוא של ניר. אז התחיל השיח המורכב.
– מה נעשה עם הילד? מתי? אני רק מתחיל עסק! טען ניר. יש לי חוזים, משא ומתן, עסקות!
– אז מה מציע? קראה רות. למסור את הילד למקלט?
– אנחנו יודעים שהילד שלנו יחד איתי, רות וגם ה’ליה’. היא כנראה לא תחזור לעיר. היסס ניר.
– ניר, אנחנו יודעים! התעקשה רות. איך נוכל לחיות אם הילד שלנו ייכנס למקלט?
– הייתי חי, השיב ניר. וזה מה שאני מאחל לכם!
– חסר לך מצפון, אמרה אחותו לנה. להכניס ילד למקלט!
– למה אתה מתערבת? מי שואל אותך? ניבח ניר. תסתכלי על הסוס שלך, אל תרחבי!
– אני לא נותנת את הילד שלי! קראה לנה. לעולם לא!
היא בת עשרים, התחילה יחסים, נכנסה להריון, נפל במצב של הפלה והוצאת דיאגנוזה שאומרת שלא תוכל יותר ללדת. לכן הילדים היו נושא רגיש.
– זה משוגע! נידה רות. אם תשלח את הילד למקלט, יתגמול לך בחזרה ולא יישאר לך דבר שום עסק, שום אושר, אפילו החיים!
– חח! ניר הכתיב יד על השולחן. אם אתם כאן כל כך צודקים והוגנים, נעשה כך: לנה תירשם הילד, אני אמצא כסף, נפתור הכול.
ואתה תגדלי אותו יחד איתי! אני אהיה הדוד הטוב, אעזור וארוויח!
– למה העזרה? לא הבינה לנה.
– לתמוך! חייך ניר. ברור?
– ומה אם תתחתן? שאלה רות.
– ומה ישתנה? ניר השיט. אמשיך לעזור לאחותי עם האחיין! הכל יהיה כשורה!
היום ניר משלם כסף בכנות, וזה מספיק. הוא לא היה נוכח שלוש שנים, וכשאמא או אחותו שאלו, הוא ענה שמצוי בעסק וגם באיזור הפרטית שלו.
כולם נפגשו באירוע החתונה, וזה השאיר ריח. ניר סיפר לכל מה שמרגיע שאלות.
האם אמא עם אחותו מתעסקות באחיין. והם, כי מִירִית לומדת, גם בהריון.
בזכות הלידה של קובי, ניר השתנה. הוא ראה איך הילד שלו גדל, אבל הצעקות שלו תדאגו לו. אז הוא נזכר ברומי.
– הרומי כבר צעק!
והוא התחיל לנסוע למותק עם האמא כדי לשמור על הקשר עם האחיין.
הרגשות האבות שנקמו בלידת קובי נזרמו אל רומי, כי שם היה הקול. קובי נשאר בצד.
הדבר נמשך שמונה שנים.
לא אפשר לומר שקובי היה חסר תשומת לב אבא. גם לו הייתה תשומת לב. לפי ניר, זה היה מספיק, אבל הוא נמשך יותר לרומי. ארבע שנים זה זמן משמעותי לילדים, וההבדל גדול.
מה אפשר לעשות עם ילד בן שתים-עשר זה לא מתאים, הוא עדיין צעיר יותר מתאים לילד בן שמונה. ולרומי ניר כבר עבר על כל מה שצריך לעשות עם קובי.
מִירִית ראתה איך בנם נכנס לשוליים לטובת האחיין. כמובן שהיו קנאה, מרירות וזעזוע, אבל היא לא יכלה לשנות דבר. היא נאלצה להיות תלויה בבעלה כלכלית. כשחיפשה עבודה, הציעו לה עבודות שכר נמוך ולא מקצועיות. היא הייתה אשת עסק, רגילה לנוחות.
– לא אוכל לעבוד כנגבת או קרקר!
בכל מה שמִירִית יכלה לעשות היה לשחרר כמה משפטים קוצים בתקווה שניר יזכור את בנם! או שלפחות ייתן לו תשומת לב שווה לאחיין.
***
– זה בנך? נדהמה מִירִית. הבן האמיתי שלך? למה אחותך מחנכת אותו?
– כן, מִירִית, רומי הוא הבן שלי! ולנה היא לא אמא שלו, אבל מחנכת אותו כאילו הוא שלה!
והוא כבר יודע שהוא לא שלה! ניבח ניר בקול מרוגז. מה עוד אתה רוצה ממני?
חושב שאתה יודע כמה זה קשה? זה הלוך ושוב!
מִירִית חצתה מצחה, הורידה יד למטה, עטפה את פייה, נשפה עמוק.
– ניר, נביא אותו הביתה? הציעה ברוגע. שיהיו האחים יחד!
– מה? לא מבין! ניר, עדיין מתוח, ענה בקצת תקיפות.
– אומרת, נביא את רומי אלינו! האחים יחיו יחד! אני אשתדל להיות אמא שלו. אם הוא לא יקבל, לפחות האבא יהיה כאן תמיד! ואת לא תצטרכי לחלק את תשומת הלב בין שני בנים!
– אתה מוכן לאמץ את הילד שלי? שאל ניר בחשדנות.
– למה לא, השיבה מִירִית. אני אפילו מוכנה לאמץ!
מִירִית שידרה קצת חכמה, לא הייתה בטוחה אם תוכל לקבל ילד זר, אבל חשבה שאם שני בני ניר יהיו יחד, הוא יקדיש זמן לשניהם. והיא תדאג שכולם יקבלו אהבה ואכפתיות שווה.
ניר חשב על זה שבוע, ואז החליט. הוא לקח את רומי, הכריז עליו כבן, ומִירִית אימצה אותו כמו שהבטיחה.
– תשמרי עליו! חיזקה רות ניר. היא אישה קדושה! אחרת הייתה שולחת אותך לכל השדים! היא הבינה, סליחה וקיבלה!
ניר, אחרי המעשה הזה, הביט בה בעיניים חדשות. בעיניים היו אהבה והודיה כנה.
רומי קיבל את מִירִית כאמא, לא מיד, לקח שנה של התאמות. אחרי זה היא הפכה למשפחה רגילה, שמחה ומאושרת.
