היה לנו מצב של הכל אחרת איתו, לא כמו עם היא.
מי זאת?
הטלפון של דני היה מונח על שולחן המטבח הפוך, והוא כבר נדלק עם הודעה לפני שהוא הספיק להבין מה קורה. מתגעגע אלייך, מותק. לב. נשיקה. והשם שכתב אורית.
דני הסתובב פתאום אחרי מכונת הקפה, ובמבט שלו נבצר היה יותר משעור היה זה כאב של תסכול, לא פחד.
את בודקת בטלפון שלי?
הוא נפתח מעצמו. אמרתי, פותחת את המסך במגע הרגיל. כולנו מכירים את הקוד. מי היא אורית?
דני הסתכל הצידה ולחץ על כפתור במכונת הקפה.
קולגה.
קולגה שולחת לך מתגעגעת, מותק?
הייתי מגלגלת את השיחה והידיים שלי התקררו עם כל הודעה שחלפה. תמונות, הודעות קוליות, תכניות לסופשבועים שהוא טוען שהיה בוועידה בתל אביב. בדיחות שרק שנינו מבינים. והכי מוקדם היה במרץ, עכשיו ספטמבר. חצי שנה. שש מאות שמונים יום, בזמן שגרמתי לו ארוחות בוקר, חיכיתי לו אחרי העבודה, תכננו חופשה וחשבנו שאנחנו מאושרים.
דני, כאן יש חצי שנה של הודעות.
המכונה ניתקה. דני לקח ספל קפה, נימק ונשף, ואני הרגשתי שהוא רגוע לגמרי.
תמר, אל תתחילי.
לא להתחיל? היא נוטפת אליי מבט מחפש אפילו רמז של חרטה או מבוכה.
כל מה שאני רואה הוא עייפות של מישהו שהופרע משעת הקפה שלו.
את מזוינת חצי שנה של רמאות, ואני צריכה לשתוק?
דני שם את הספל על השולחן, עבר את כף היד על פני פניו.
תקשיבי, זה מסובך להסביר. נדבר הערב, אני מאחר.
הוא יצא, רק לקח תיק, נגע לי בלחיצה ידנית על הלחיים והלך. הדלת נפתחה בפלא קטן, ואני נותרתי עומדת במרכז המטבח.
הודו על הודו, חיפשתי תירוץ אולי זה צחוק, אולי הבנתי משהו לא נכון? אבל התמונות לא שקרו דני והבלונדינית הלא מוכרת במסעדה, על החוף, בדירת מישהו אחר. סלפי עם חיוכים זהים וידיים משולבות.
התחלתי לחשוב מתי בדיוק הלך משהו. שיחות בבוקר, ארוחות משותפות, תכניות לקנות דירה גדולה, אולי אפילו לכלב. שום דבר לא ריחש על בעיה. אף רמז.
או שאולי אני פשוט לא רציתי לראות?
איילה נקרתה אחרי ארבעים דקות משיחת הטלפון. נחתה בדירה, זרקה לי שקית עם קרואסונים וישבה על המשענת של הספה.
ספרי.
החלקתי את הסיפור, מדלגת בין פרטים לרגשות. איילה הקשיבה בשקט, ופניה הפכו יותר ויותר רציניות.
אני לא מבינה, נגזתי את שערתי בפעם העשירית. הכל היה טוב. למה זה קורה עכשיו?
איילה השתהתה למספר שניות, ואז שאלה ברגישות:
תמר, באמת לא שמת לב לשום דבר? בכלל?
מה היה צריך לשים לב? הוא בא הביתה, אכלנו יחד, חופשות לכפר. משפחה רגילה!
טוב. היא לקחה נשימה עמוקה, ואני ראיתי בפניה שהדבר הבא יהיה קשה. תזכרי איך הכרתם?
התלבטתי ברגע.
מה בקשר לזה?
שלוש שנים לפני זה, במפגש חברה של החברה שלו. את הייתה במשרד החשבונאות על חוזה חיצוני.
ומה?
דני היה נשוי למרינה. שנתיים, תמר. שנתיים אתם הכרנו, בזמן שהוא היה נשוי. אחרי זה התגרש והתחתן איתך.
פיתחתי פה, סגרתי פה, המוח שלי רועש והקרואסונים הפכו מתוקים מדי.
זה אחר, ניסיתי לשרוד. אהבנו אחד את השני. עם מרינה כבר סיים, הוא אמר שזה רק תיאום לביטול גירושין.
איילה הביטה בי בתשומת לב.
הוא היה במערכת יחסים עם מרינה. שנתיים. איתך. למה חשבת שהוא יהיה נאמן איתך?
כי אצלנו זה אחרת! קמתי וקפצתי, עטפתי את עצמי בידיים. כי הוא בחר בי. הוא השתנה, איילה. אחרי שנישאנו הוא באמת השתנה.
איילה גנה ראשה.
הוא לא השתנה, תמר. הוא פשוט אותו. הוא אוהב רק את עצמו. כל השאר רק קעקועים. אישה, מחוברת, עבודה. הוא לוקח מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. נאמנות משעממת עבורו, הגבלות בשביל אחרים.
אתה לא מכיר אותו.
אני מכיר כאלה. היא תפסה את ידי. זוכרת איך קיווית שהוא יעזוב את מרינה? איך חיכית לשיחה שלו? איך שכנעת את עצמך שהוא יהיה שונה?
הייתי שקטה. כמובן שאני זוכרת. כל הלילה ללא שינה, כל ארוחת ערב שבוטלה ברגע האחרון, כל השקרים שהשתמשתי בהם כשסיכמתי את פגישותיי עם חברות. שנתיים בתור האהובה מביכה, כואבת, אבל סבלתי. חיכיתי. האמנתי.
השגת את מה שרצית, המשיכה איילה ברוך אבל ללא רחמים. הוא התגרש, נישא לך, והאמת היא שהשאיר פינה לאהובה. הוא צריך את האדרנלין של משהו אסור. הפכת לאישה חוקית ועכשיו אתה משעמם.
אני לא משעממת!
ישבתי חזרה על הספה. איילה אמרה דברים קשים, אבל עמוק בלב קיבלתי את האמת.
הטיול לעבודה הפך לחופשות עסקיות מאז אפריל. כל שבועיים, לפעמים יותר, הוא היה בנסיעות. לא חשבתי על זה כעל משהו רע עבודה זה עבודה. פגישות מושכות עד הלילה, אירועים של החברה שאין נשים יכולות להגיע אליהם.
והמיטה… זוכרת את החודשים האחרונים. הוא בא עייף, נשק אותי במצח, הסתובב אל הקיר. הייתי מסבירה את זה למתח, לגיל, לכל דבר, רק שלא אתן לעצמי לראות את האמת.
אני צריכה לדעת במדויק, נשפתי. לראות את זה במו עיני.
לעקוב אחרי בעלי נראה לי מביך, אבל טכני זה לא היה בעייתי. לקחתי חופשת מחלה ומשך שלושה ימים עברתי אחרי דני אחרי העבודה. ביום השני הוא יצא מהמשרד שבע בערב, עלה למכונית, ולא הלך הביתה. רכבתי במונית אחרי שלו, הרגשתי כמו בלשית חובבת. הוא חנה ליד בית קפה במרכז, ובחמש דקות חזרה אליו בחורה.
צעירה, כעשרים וחמש, אולי עשרים שש, בלונדינית תספורת מודרנית וחיוך בטחון. היא הייתה אורית אותה שהזכרתי מההודעות.
דני לקח את ידיה של אורית, נשק אותה, אמר משהו שהיא צחקה עליו בקול רם. הוא חיבק אותה כשמאז שלוש שנים לפני, בדיוק באותו מקום המסעדה על החוף שהייתה לו פינה מיוחדת.
הזמנה של עוף ברוטב, וקינוח של קרם פטיסרי או משהו דומה. דני חזר על הסיפור על ילדותו בתל אביב וחלום לנסוע לעולם. הוא הביט באורית בעיניים מתוחכמות, רעבות, מבטיחה.
זה היה בדיוק אותו תסריט. הוא לא הרגיש צורך למצוא משהו חדש, כשזה כבר עובד.
חזרתי הביתה והמתנתי לשעה אחת עשר בלילה. הוא הגיע בריח של בושם מתוק, פרחי, שונה לחלוטין מבושם שלי.
צריך לשוחח.
דני נשף, הוריד את המעיל, הניח אותו על הגב של הכיסא.
מה עוד, תמר? אני עייף…
ראיתי אתכם היום.
הוא קפא לרגע, אחרי זה נענה בכתפיים.
ציפית?
תשיבי.
כן, הייתי עם אורית. הוא ישב, קרס רגל על רגל. זה לא משמעותי, תמר. תני לי להסביר. הוא התקרב, ובפניו היה אותו הבעה כנה, משכנעת, בטוחה שבה האמנתי שלוש שנים. אני אוהב אותך. את אשתי. ואורית זה רק הרפתקה. זה לא משפיע עלינו.
מה מרינה אמרת על זה?
דני נקטע.
זה אחר.
כן? שאלתי, יושבת מולו. הרפתקתי איתה, עכשיו איתך. איפה ההבדל?
השתמשתי, תמר. אחרי החתונה רציתי להיות נאמן, אבל הוא פותח ידיים. זה קרה. אסיים עם אורית. מבטיח. מהיום והלאה רק את.
ההבטחה הייתה חלקה, מתולדת. הסתכלתי בו וראיתי ריקנות מאחורי המילים היפות. הרגליות של שקר שהפכו לשנייה טבעית. הוא לא ידע לאהוב מישהו חוץ מעצמו, ולא רצה ללמוד.
לא. הוא חזה.
מה? שאלתי.
לא צריך את ההבטחות שלך.
דני נגע במצח, חייך, ואמר:
תמר, אל תעשי דרמה. כל זוגות עוברים את זה. ננצח.
הבהתי את ראשה, והלב שלי היה ריק וקפוא, אבל בפעם הראשונה אחרי זמן רב ברור.
אתה לא תשתנה. אף פעם. בשבילך זה לא בעיה, זה נורמליות. אישה בבית, אהובה בצד נוח.
אתה מדבר שטויות.
אני מדבר אמת. קמתי. שלוש שנים לפני חשבתי שאני מיוחדת. חשבתי שתהיי שונה. אבל אני רק תחליף למרינה!
הלכתי אל איילה באותו ערב.
—
הגירושים נמשכו שלושה חודשים.
דני לא התנגד. בחודש נובמבר הוא עבר לגור עם אורית שמעה על כך מחברים משותפים. הזוג החדש נראה מאושר. אורית מפיצה תמונות עם האשטגים של אהבה וגורל, מתכננת נישואין.
איילה הראתה לי פוסט אחד.
תראי, הוא אומר שאני מיוחדת. שמעתי שלא אהב ככה אף פעם.
הסרתי את הטלפון.
לא רוצה לראות.
כועסת?
לא. זה היה אמיתי. מרגיש לי חן עליה. בעוד שנתיים היא תשב עם חברה ותבכה בדיוק כמוני.
איילה חיבקה אותי.
מרגיש יותר טוב?
חשבתי. לא, זה לא יותר נוח. אבל משהו בפנים הפסיק להיקשר למראה של אדם שהמצאתי ואהבתי.
הכי טיפשי? חייכתי עצובה. ידעתי מה הוא. הייתי האהובה שלו. ראיתי איך הוא משקר לאשתו. שמתי לב לסיפורים שהוא מרקיד. ולמה קיבלתי לחשוב שזה יהיה אחרת איתי.
נפלתי בך.
הייתי טיפשה ועיוורת. אלה לא אותו דבר.
איילה נשארה שקטה.
ומה עכשיו?
הסתכלתי מחוץ לחלון.
עכשיו אחפש מישהו שלא צריך לשנות. מישהו שמתחיל ונשאר נאמן. באמת, יש כאלה?
גשם החל לטפטף. ראיתי את הטיפות זורמות על הזכוכית, ובפעם הראשונה חודשים לא חשבתי על דני. לא זכרתי את הפגישות, את החופה, את התוכניות המשותפות.
—
לא ידעתי שהשנה אקבל נישואין עם גבר שלא מביט על אחרות, עם גבר שלא יגרום לי לעזוב משפחה. בעוד שנתיים נולד לנו בת, אחר כך בן. המשפחה של תמר תתגבש עם כל יום, ובסוף אבין איך מרגיש נישואין על בסיס אהבה אמיתית.
