תפסתי את האחיינית כשהיא מדדה את הבגדים שלי בלי לשאול
אורי, בבקשה, רק בלי לילות. זה לא מלון, ואחותך יש בית משלה, אפילו אם זה בעיירה שליד לי-חן מנקה את הכוסות ברצף, משקיפה על השפעת מים שמזעזעות אותה כמו ביקור המשפחה של בעלי המתקרב.
חן, מה את מתלהמת? ענה אורי, מקליד על המחשב, מבטו תקוע על המסך. אורית עם אמא חזרו לנסוע, אמא יש פגישה עם קרדיולוג, ואורית רק מלווה. לא נוכל לשאול אותם להישאר לילה שלם ברכבת.
נסוע, נכון? בפעם הקודמת הם “נסעו” ונשארו שבוע, כשאורית חיפשה נעלי חורף בכל תל אביב, כי אצלנו, ברור, יש יותר מבחר. ואני הייתי זו שמזינה, משקה, ומבדרת אותם בזמן שאתה בעבודה.
מבטיחה שהפעם זה שונה. ערב אחד, ארוחת ערב, שינה קלה, בוקר, והם עוזבים. תן לי קצת סובלנות, זה משפחה.
לי-חן השאירה נשימה עמוקה. המילה “משפחה” אצל בעלה נחשבת למשהו קדוש, סלחנות שמסירה כל חטא. אבל עם האחות הצעירה של אורי, אורית, ועם אמא שלה, גלית, היו הרבה חטאים של חוסר נימוסים פשוט, בטבעיות של חוסר קומי, שכמו שגורסים, גרועה יותר מזיוף.
לי-חן הייתה מנהלת מחלקה בחברת הובלה גדולה. היא מרוויחה טוב, אוהבת סדר ובגדים איכותיים. הארון שלה הוא גאוותה וחולשתה היחידה משי, קאשמיר, תיקים ממותגים. היא טיפלה בבגדים כאילו היו אורקידים נדירים, ולכן הארון היה פיתיון מושלם לאורית, כמו דגל אדום לתקיעה.
הדלת צרחה בדיוק בשעה שש בערב. על המדרגה עמדה גלית בן-אור עם שקית של מאפים קראפצ’ה (שמנים כל כך שהקיבה של לי-חן מתפרעת) ואורית. האחיינית הסתכלה על לי-חן במבט חד משחרר.
היי, חן! קפצה אורית למרפסת, בלי להוריד נעליים, ונשקה אותה בחיפה. מה, תלבשי שמלה חדשה? יקרה, נכון?
היי, אורית. זאת שמלה ביתית. תכנסו, חייכה לי-חן, למרות שההסתכלות של אורית על הבד הייתה מרגיזת.
“ביתית”, אה? חייכה האחיינית, מסירת מעיל. כותנה טבעית עם רקמה. חצי משכורת עומד על זה אצלנו. מזלך, אורי מתפנק בך.
אני עובדת, אורית, תזכרה לי-חן כשהיא תולה את המעיל.
אל תדאגי, העבודה. גם אורי מרוויח יפה. גלית, תביאי את השקית, אני אקח למטבח.
הערב התחיל בתסריט קלאסי. גלית התחילה לסדר את המטבח, מזיזה צנצנות תבלין “כפי שנוח”, ואורי, שמח לשתף את המשפחה, מזיג תה ומקשיב לסיפורים אינסופיים של אמא על שכנים, לחצים ומחירי האורז.
לי-חן נהגה לעצור, להגיש אוכל ולספור במחשבה את השעה עד שהם יעופו. המתח עלה כשדיברו על יובל של הדודה רונה.
חחח, בנות, אפילו לא יודעת למה נלך, התלוננה אורית, לועגת לחתיכת עוגה. המשקלי של החורף עלה, אין לי שמלה מתאימה. ובמסעדה כולם יראים כאילו הם מודלים. לא רוצה להרגיש מגונה.
היא הביטה בליה. היא לקחה לגימה תה והשתקה. היא ידעה מה זו ההסתכלות “תן לי לנסות”.
חן, יש לך מלא בגדים. אולי תשלחי לי משהו לסוף שבוע? אנחנו כמעט אותו גובה… זוכרת את השמלה הכחולה עם נצנצים?
אורית, אנחנו בגבהים שונים, הקפיצה לי-חן בחוזקה. אני מידה 44, את 48. ואני לא משאילה מגדים. זה קו האתיקה שלי.
תראי, זה קו האתיקה! קראה אורית, מרמתה עיניים. אם תתני לי, אחזיר לך אחרי ניקוי. סרק, תתני לי רק את האחת הזאת!
למה שלא נקנה חדשה? ניסה להתערב אורי, רואה את קצות האצבעות של חן לבנות. אני אשלח קצת כסף.
כסף? פצצה גלית. למה נצטרך כסף כשבארון שלנו מלא? חן, באמת, את קפצה? בא לך שימשו לי שלושת השמלות? זה רק שמחה לבת שלך.
גלית, זה נגמר, חתכה לי-חן. קולה היה חד יותר מהצפוי, אבל הסבלנות עומדת על סף הימול. הבגדים שלי הם שלי. אני לא לוקחת ולא משאילה. בואו נשנה נושא.
השארית של הארוחה נמשכה בדממה מתוחה. גלית סגרה שפתיה, אורית פנתה מזווית אחרת, ואורי הסתכל בין האישה לאחות, אך לא החליט להמשיך בריב.
בבוקר הבא, לי-חן הלכה לעבודה מוקדם. האורחים עדיין נרדם. אורי לקח חופש כדי לקחת את אמו לרופא, ולכן הבית נותר עם מי שהוא.
אחזור בסביבות השעה שבע, אמרה לי-חן לבעלה, מתארגת במדרכה. תוודא שלא יזיזו דברים בחדר השינה. אתה יודע שאני לא מחבבת את זה.
חן, את בטוחה? חייך אורי ונישק אותה באוזן. מי צריך את חדר השינה? הם יברכו, נלך למרפאה, נצא לטיול, ואז נעבור לתחנה. תחזרי, אף אחד לא יהיה כאן.
לי-חן יצאה, אבל דאגה קבועה נקרעה במוח. היא ידעה שאורית קיבלה את הסירוב כאילו הוא אתגר, לא “לא”.
במהלך היום, בעבודה, ראשה של חן השתולל מיגרנה פתאומית, עיניים מתבהבות. היא לקחה טבליות, אבל ללא הועיל.
אלנה ויקטורינה, את נראית חולה, אמרה המנהלת. לך הביתה, נסגר כאן. הדוח אסיים.
לי-חן לא ויכחה. היא הזמינה מונית.
בזמזום אל הבית, היא הסתכלה על החלונות הקטנים בקומה שלישית. האור היה דולק בכל חדר, למרות שהיום היה שטוף שמש. “מוזר”, חשבה. “אורי אמר שהם יהיו שם עד הערב.”
היא פתחה את הדלת ברכות. הבית ריח במעט ריח של פרפיום זול של אורית, עם ניחוח של משחה לשיער. מוזיקה רועמת וצחוק חזק נשמעו מהחדר.
היא הוציאה נעליים והלכה באיטיות במעבה המדרגות. צחוק נשמע מחדר השינה. הדלת הייתה פתוחה ברווח.
אמא, אתה רואה? קראה אורית בהתלהבות. איך חיברתי! הצבע, העיצוב. והקפוץ היה “לא נכון”. זה קורה!
יופי! השיבה גלית. ממש מלכה! הבד הזה איטלקי, לא סיני.
לי-חן דחפה את הדלת.
הסצנה שנגלתה הייתה כמו תסריט של פסקול טלוויזיוני, אבל חן לא מצאה את זה מצחיק. במרכז החדר, לפני המראה הגדולה של ארון קונסול, עמדתה אורית עם השמלה האזנת של משי ירוק כהה, שממנה קנתה לפני שנתיים בטורינו, עלות של כ-6,000 ש”ח, שהייתה רק פעם אחת לבחירת חג המולד בחברה.
השמלה נקרעה קו קו. הזיזת האורית את גופה העבה לתוך המשי הצר, הרוכסן בפאח הפתאמי נפרק באמצע, חושף בגד תחתון, והבד על הירכיים נמתח עד שהיה נראה שיתפוצץ.
היא לבשה נעלי בובה חומות של לי-חן, שנראו כאילו נמשכו על קצות האצבעות. על המיטה המסודרת נזרקו עוד בגדים: סוודר קאשמיר, חולצות, צעיפים, קופסאות תכשיטים. גלית ישבה בכיסא, מחזיקה את תיק של חן ובוחנת אותו בעין חדה.
מה קורה כאן? קראה לי-חן בקול שקט, אך הדממה הפכה לתקווה של רעם.
אורית נרתעה וקראה: “אוי…” מבטה נבהל.
גלית השירה את המשחה מהשפתיה, היא חלפה על הריצפה.
חן? למה את כאן מוקדם? אורי אמר, אתה עד שבע… ניסתה תחילה גלית לשמור על הקול קליל, אך זה יצא כמתח.
לי-חן נכנסה לחדר באיטיות, כעסה היה קר וקפדן, כאילו מכיל את כאב הראש.
תורידי, ציינה, מביטה ישר בעיניה של האחיינית.
חן, לא הבנת, רק רוצה לנסות לא מתכוונת לשבור התלבשה אורית, מנסה לכסות את הרוכסן הפתוח. סרק!
משקרת, חיתכה לי-חן. אורי יודע שהחדר הזה סגור לכם. תורידי את השמלה עכשיו.
לא יכולה! קראה אורית בקול מצמרר. הרוכסן נתקע! ניסיתי לסגור, אבל הוא נתקע!
לי-חן התקרבה, ריח של זיעה והפרפיום של אורית מילאו את האוויר. המשי מתחת לבקעה כבר החמיר, והחפץ שבצד נפתח תפר נקרע.
את הרסת שמלה של 6,000 ש”ח, קראה לי-חן. את מבינה?
איזה אירו! נזכרה גלית. ריק תפר! אפשר לתקן! היא רק רצתה להרגיש יפה, והבעלה סופר קניינות!
גלית, תוציאי את התיק ותצא מהחדר, אמרה לי-חן ללא פנייה אליה. אחרת אתקשר לשוטרות ואלמד את זה כשודד נכנס.
את מפחידה של אבא של האורחים? גלית נפרחה באדום. איך האיליות שלך מתגודלת!
אתם לא באים כאורחים, אתם פורצים למרחב שלנו. צאו מזה! קראה לי-חן.
גלית ירדה במרוצה למעלה במדרגות, והחדר נותר עם אורית מתבוננת באותן קירות, מושטתת ראש.
הסתובבי, ציוותה לי-חן.
היא הסתכלה על הרוכסן השן נקע בחומר הפנים. הרוכסן נתקע באמת, ובד המשי נקרע. היא אמרה בעדינות, “אצטרך לחתוך.”
מה? קראה אורית. אל תגעי! אני עדיין בתוכה! היא ניסתה לקום, אבל הנעליים הקטנות גרמו לה לאיזון, והיא כמעט נופפה.
אם לא אחתוך, תישארי שם, קראה לי-חן. את תצטרכי ללכת הביתה ככה.
בדיוק אז נפתחה הדלת ופתאום הגיע סרגיי, אחי, עם קופסת עוגה. הוא לא חשד שהחדר הפך לטורנדו.
בחורים, אני כאן! קרא בקול שמח. קניתי עוגה! הוא חייך, עד שהבין מה קורה.
עיניו נראו חסרות תנועה. הוא ראה את אורית בבגד שלי.
אורית! למה את בשמלה של לי-חן? קראה באימה.
סרק! היא רוצה להרוג אותי! היא מאיימת עלי עם מספריים! קראה אורית, רצה אליו, תורפת על הבד. היא רק מדדה
לי-חן קיבלה את המראה, הרכישה את החזית של השמלה, ראתה את הפצע, הריחות, והבגדים הפזורים. היא חשבה על המשכיות.
סרגיי, האחות שלך חצתה את השמלה, קרעה אותה, שברה את הרוכסן, הרסה את הנעליים, והאמא חפצה בתיק שלי. אני נותנת להם 10 דקות לאסוף כמה שצריך.
חן, אולי… קיווה הוא, כאדם שמנסה לשמור על שלום.
תסתכל על השמלה, סרגיי, הפריעה היא. תבוא ותראה.
הוא ניגש, ראה את החור בצד, את הריחות הרטובים, את הרוכסן שבור, את החפצים המפוזרים על המיטה.
אורית… הוא נעמד מול האחות. למה עשית את זה? לבקשתי של לי-חן שלא תגעי בבגד?
מה זה? קראה אורית, תוקפת. משעממת! רק לשפוך! אתם, המשפחה, מחפשים לי-חן, אל תחשבו עליי!
תורידי אמר סרגיי.
מה?
תורידי את השמלה עכשיו.
לא נותר לי מה לעשות! קראה לי-חן. היא תקועה. תביאי מספריים.
הצלתה של אורית לקחה חמש דקות, עם קולות של גלית מהמסדרון וניקויים של האחיינית. לי-חן חיתכה את המשי לאורך הגב. כל חיתוך היה כאב, אבל היא שמרה על פניו. השמלה נפלה על הרצפה, פיסת טקסטיל יקרה.
אורית נשארה בבגדים המשומשים, שלבה אותם על פוייק. היא קראה בקור:
גרמי לי-חן למשתמט! נחשוב עליך שמח!
חצי שעה אחרי, הבית ריק. סרגיי קרא למונית לתחנה, תן לאורית כמה שקלים (שחנת חן ראתה, אבל לא קראה). הוא חזר אל החדר.
סרגיי ישב על הספה, מבלי לחבק.
מצטער, אמר לבסוף.
על מה? שאלה לי-חן בלי להסתובב.
שלא הקשבתי לך. שלא הבאתי אותם. על זה.
אתה לא אחראי על מה שהם. אבל אתה אחואז, כששמש השחר זרחה דרך החלון, הבנתי שהשקט שבפנים הוא ההזדמנות לבנות מחדש את הגבולות שלנו עם אהבה ובריאות.
