פעמיים הפכתי ללידתהור, והיום הן הילדים שלי והן אני זוכים לכל מה שנחוץ לנו לחיים טובים.
הקמתי את בתי הראשונה, נועה, כשהייתי רק בת שמונה עשרה. אחרי שעברתי את הלידה בקלות, הבנתי שהרגע של הולדת ילד אינו מפחיד כמו שרוב סוחרים מתארים. כבר אז, הלידות בעזרת שכירת האם היו נפוצות, ולכן רציתי לשקול אותן ברצינות.
משפחתי לא הייתה מרוויחה. ההורים קישטו בחריצות את קיום ארבע אחיות ובני, והכל היה חוסר. נישאתי בגיל שבע עשרה. עם בעלי, יואב, ועם נועה הקטנה התנגשנו בקושי כספי אין לנו דירה משלה, אין לנו כסף חודשי, ולכן נדרשנו להסתדר ככל האפשר. חשבתי על שכירת אם, אך יואב התנגד בכל משמר, למרות שניסיתי להסביר לו שזה יוכל להסיר את העומס הכלכלי עלינו.
כמה חודשים אחר כך נולד לנו הילד השני, איתן. המצב רק החריף ויואב, שכבר לא סבל יותר מהקשיים, עזב את הבית. מצאתי את עצמי עם שני תינוקות קטנים, אך למודה שהאם ובנותיי נצלו לי: הן דאגו לילדותיי בזמן שעבדתי. עם זאת, הכסף עדיין נעלם והיה צריך למצוא פתרון.
אז קיבלתי החלטה שלוקחת שנים לבנות: נסעתי לקייב. שם פניתי למשרד שכירת אם שהמליצו עליו. ניסינו למקם כמה חביות, אך ללא הצלחה; הפעם האחרונה הסתיימה במפלה.
חזרתי הביתה והחלטתי להיכנע. חצי שנה מאוחר יותר נצפתה מודעה באינטרנט של מרפאה שמציעה תנאים אטרקטיביים. חייגתי, חשבתי: “אם תצא, טוב; אם לא אז נסוב”. הפעם הצלחנו. במשך חמש-עשר חודשים חייתי עם נועה ואיתן בדירה יפה בבניין חדש. ההורים העתידיים של הילד שהייתי ליולדם חיברו אותנו במזון משובח, קנו לבנותינו צעצועים, שילמו על הטיולים לסרט ולגן החיות. בתום תשעה חודשים נולד לי בן בריא ויפה, אדם.
שאלי של חזרה לעיר הולדתי, כספי השכירות שילמו עבור דירת שני חדרים בשכונה שלנו, והגענו לשנה נוספת שבה חיפשנו לחוות כל דבר בלי לחסום את עצמנו.
שתיים שנים מאוחר יותר, הפכתי למלווה של משפחה מרחוק ילדה עבור משפחה סינית. כך נפתחו שערי בית גדול, והבתיים שלנו, נועה ואורית, חיו עם כל מה שהן צריכות. אנשים רבים שופטים, אבל אינני רואה בעבירה לשפר את תנאי החיים של משפחתי, גם אם הדרך היא לא שגרתית. זו הזיכרון שמלווה אותי היום, כשאני מביטה אחורה על הדרך שעשינו יחד.
