שמעתי את השיחה של בעלי עם אמא שלו והבנתי למה הוא באמת נישא לי
איתן, ראית את התיק הכחול שלי עם המסמכים? בדיוק זוכרת שהשארתי אותו על השידה, ועכשיו רק המגזינים שלך שם.
ענת חיפשה בחן בערימה של ניירות בחזית הדירה, מתבוננת מדי פעם בשעון קיר. עד הישיבה החשובה נותרו רק ארבעים דקות, והפקקים במרכז תל אביב כבר מתעגלים לכבישים כמו קוי תנועה אדומים במפה. היא שנאה להגיע מאחרת. אחרי חמש עשרה שנה בתור סמנכ”לית כספים בחברת בנייה גדולה, הדיוק הפך לחלק בלתי נפרד ממנה.
איתן יצא מהמטבח לעסות לחמנייה עם גבינה צהובה. הוא לבש את החליפה הביתית, החמה והוולורית בצבע כחול כהה, שהעניקו לו מראה רך ומשלים את עיניו הכחולות. בן שלושים ושתיים, הוא נראה מרשים: גוף מתוח, קיצוץ שיער מודרני. לצד שלו עמדו ענת, שחגגה שלושים ושבע בחודש שעבר, שלפעמים הרגישה לא נוחה, למרות קרמים יקרים, קוסמטיקאיות וקבוצות כושר קבועות.
למה את מתפרעת? חייך איתן בחום והחליק קורק של קראקרים מתחת לסנטר. העברתי אותה למגירה כדי שלא תישאב אבק. אתה יודע כמה אני אוהב סדר. עכשיו אתקח אותה.
הוא רץ בחסד לשרתו הקטן במטבח, ובשנייה אחת החזיר לה את התיק האבוד.
תודה, יקירי! נישקה אותו בעדינות. מה הייתי עושה בלעדיך? עכשיו אני רצה. ארוחת ערב במקרר, תמחזר אותה. אני מאחרת, יש לנו ביקורת פנימית מחר.
בהצלחה, מלכתי! קרא איתן כשהיא ברחה למדרגות.
בעליית המעלית, ענת חייכה למראה שלה במראה. כמה היא בר מזל. לפני שלוש שנים, אחרי גירושין קשים ומשבר כלכלי שהוציאו ממנה את כל המשאבים, היא לא חשבה על אהבה שנייה. ואז הופיע איתן. הוא היה צעיר, שאפתני, אף על פי שעבד כמנהל מכירות במוסך רכב, אך הוא היה קשוב, מביא לה פרחי ללא סיבה, ארוחות במיטה, מחמאות. החברות לחצות ידו, טוענות שהקשר הוא בשביל הכסף או הבית, אך ענת התעלמה מהן. איך אפשר לאמת בִּרְקִיּוּת של שלושה שנים?
היא נישבה ברכב ארבעה דלתות, שהקפיצה תיק על מושב הנוסע ופעלה במנוע. פתאום נפל מבטה על מושב האחורי. שם היה שק עם בגדים למכבסה, שנשכח אתמול, ובתיק, בכיס המעיל, נמצא הטלפון השני הטלפון של העבודה, שעליו היה לצלצל המפקחים.
לעזאזל! קראה בקול רם.
הייתה לה לשים את הרכב ולחזור. המעלית עלתה באיטיות קבועה. היא פקעה את הדלת במפתח, מנסה לשמור על שקט כדי שלא להפריע לאיתי, שהצטייד לכתיבת מצגת במחשב נייד.
בכניסה לחדר, היא שמעה קול של בעלה מהסלון. איתן היה בקולו חזק ורגשי, כנראה משוטט בחדר.
אמא, תפסיקי לדאוג! אמרתי שהכול בדרך! קולו של איתן היה מתוסכל, לא כמו לפני כמה דקות.
ענת נחרדה, חצי מותשת. הטון היה זר, לא מוכר. היא ידעה ששמיעת צחוק מאחור אינה נאותה, אך רגליה נצמדו לרצפת הפרגולה.
מה זה בכלל משנה מה היא רוצה? המשיך איתן. אמא, את באמת שומעת אותי? אני לא טיפש. שלוש שנים אני סובל מ״הקשת״ הזאת רק בשביל קו חניה.
היא הרגישה ברק חורף מתקרב לחזה. “קשת”? הוא מדבר עליה?
אמא, אני אחזיק את זה! צחק איתן, וקולו נשמע חרטה. את רואה? אין יותר שום טיפול שירפא זאת. כל ערב כשאני הולך למיטה, מדמיין את עצמי בעבודה.
ענת חבקה את פיה כדי שלא תצעק. דמעות יצאו מיד, מרחפות על עיניה. היא רצתה להיכנס לחדר, לפגוע בו, להוציא אותו, אבל כוח קר וחסר רחמים החזיק אותה במקומה. היא חייבת לשמוע עד הסוף.
ובכן, אימא, הכל יקבל את פירותיו, קולו של איתן הפך לחלום. אתמול אמרה שאת רוצה להעביר לי את הבית בכפר ירקון. הוא במתנה לי ליום נישואינו. תדמייני כמה הוא עולה! כבר שוחחתי עם המתווך. אם נמכור, נוכל לקנות לך דירה במרכז, לי עסק, והכל נשאר כדי לעזוב לכיוון אחר. ולנה, היא תבכה ותשתק. היא חזקה, תעבוד יותר.
במסך, קיבל שיחה והחל להתחמק.
זה לא נורא! תזכרי איך היא באה עם סלטים שמלאים במאיונז, איך היא מדברת על כולנו, איך היא אומרת…
ענת נחתה על קיר וירדה למצב קבורה. שלוש שנים של שקרים. כל “אוהב”, כל חיבוק, כל זר היו השקעות. הוא רק חיכה למזדמן הגדול. הבית בכפר ירקון, שהועבר לה מהוריה, היה שווה מיליונים, והיא הייתה עומדת להעביר אותו לבעלה כדי שירגיש בעל הבית, ולא מרתף. כמה הייתה היא טיפשה!
אמא, חכי, אמר איתן. היא יכולה לחזור, היא רק שכחה משהו. אתקשר אלייך בערב. אני אוהב אותך, את האישה היחידה שלי.
קולות רגליים נשמעו אל המטבח. ענת, אחרי שהרכזה את עצמה, יצאה בעדינות מהדירה וסגרה את הדלת בעדינות.
במרפסת, היא חיבקה לקיר הקר. הלב רץ בגרון. היה לה להחליט. לחזור עכשיו? לעשות ריב? הוא יתחיל להניח, לשקר, להגיד שהיא לא מבינה, שזו מתיחה, שהזכיר את המנהלת? לא. עם אנשים כאלה אסור לפעול ברגש.
ענת ניגבה את הפנים במכנסיה של המעיל היקר. היא הייתה סמנכ”לית כספים, יודעת לחשב, לתכנן, ולפגוע כשלא מצפה. הוא רוצה משחק? הוא יקבל אותו.
היא ירדה למטה, נסעה ברכב, ובחלה להסתכל במראה אחורית. עיניים אדומות, איפור נוזל. “קשת”, לחשבה. “שלוש שנים”. טוב, איתן, נראה מי יסתכל על מי.
היא לא הלכה לעבודה. התקשרה למזכירתה, בקשה לדחות את הישיבה. היא הלכה לבית קפה קטן בשכונה הצפונית, שבו אף אחד לא יפגש אותה. היא צריכה הייתה תכנית.
בערב חזרה הביתה, עם שקיות קניות על היד, ונגיעה בצחוק במרחב שלפניה. איתן קיבל אותה במדרכה, נגע בחיבוק. היא כמעט נחתה כדי לא להדוף אותו. היא הציבתה פניו, נזכרה בריח של פרפרים מתוקי, של קרם אחרי גילוח. עכשיו הריח היה של ריקבון, מכוסה בבושם יקר, שרכשה לו.
עייפה, חמודה? שאל בקשבה, מושיט את השקיות. הפסקתי ארוחת ערב. פסטה עם פירות ים, כמו שאת אוהבת.
תודה, אהובי, קולה של ענת נשמע חמצמץ, אך רצועה. הראש מתפרק. בעבודה מטורף.
בארוחה היא צפתה בו: איך הוא משקיע סלט, מוזג יין, מביט בעיניו הכנות. בראש שלה חזר החשבון: “צריך לשלם על הנזק”.
איתן, פנתה, מסובבת כוס יין. חשבתי הרבה היום עלינו.
איתן נכנע במבט, רק לרגע, והיא קלטה את הפחד שלו בעיניו.
על מה? שאל בחולשה.
על הבית בירקון, זוכרים?
פניו של איתן נחשפו, עיניים נדלקו ברעיון תאווה שהיה מנסה להסתיר מאחורי חיוך של חיבה.
זוכר, כמובן. אבל את יודעת שמה שאני צריך ממך זה לא כסף, אלא להיות יחד.
זה לא נכון, לחשבה ענת. אני רוצה לעשות משהו משמעותי בשבילך, שתהיה בטוח. החלטתי לנהל את הניירת השבוע, להעביר את הבית למך.
איתן כמעט שבר מזלג. מנסה לשמור על קור רוח, אך קצות שפתייו זזו בחיוך מריר.
זה צעד גדול… את בטוחה? אולי לא צריך למהר.
בטוחה. את בעלך, תומך. האם אימך לא תתנגד? אולי נזמין אותה לבוקר של שבת, נספר על ההחלטה. רוצה שהיא תדע כמה מעריכה אותך.
אמא? קרן האור בעיניו. בטח, היא תתמוך! תמיד אומרת: “כמה חכמה האישה שלנו”.
ענת חייכה, מסתירה חיוך מרושע.
טוב, תבואי ביום שבת, אני אפתח בתפריט מיוחד.
שלושת הימים הבאים הפכו לעינוי מתוחכם. היא נאלצה לישון באותה מיטה איתו, לשאת את מגעיו, לשמוע את שיחתיו, אך המטרה החזיקה אותה. היא already consulted a lawyer, ידע מה לעשות.
בשבת, בתמר פטרובה, אם של איתן, הגיעה במלכותה. לבושה בחולצה עם קטנות, חצאית מרשימה, צמיד גדול, קרן של חן נצנץ על שפתיה. היא נראתה כמו מלכה של חג.
ענת, איזו יופי! קראה משער הבית, מסתכלת על כלת הבית. עובדת הרבה, לא מתרימה את עצמך. האם איתן רוצה לשמח אותך במשהו?
בבקשה, תמר פטרובה, בואו לשולחן, הזמינה ענת.
השולחן היה פיזור של ברווז צלוי, סלטים, קוויט, יין יקר. איתן רץ, משרת את האורחים, אך ענת ראתה אותו מתוח, מחכה למזון העיקרי שיחת הנדל”ן.
אחרי שהמתקנים נגמרו, והיין נשפך בכוסות, ענת הקליטה מזלג על כף, דרשה תשומת לב.
יקירי, התחילה בטון חגיגי. קיבלתי החלטה חשובה לשתף אתכם.
איתן ותמר נצפו במבטים, כמו ארנב על נחש.
יש לי בית בירקון, המשיכה ענת, מתענגת על הרגע. דיברתי עם המתווך, הוא יועבר.
כן, ענת, זה חכם, חייכה תמר. האיש צריך להרגיש שהוא הבעלים, זה מחזק את הנישואין.
בדיוק, הוסיפה ענת. לכן הלכתי הבוקר לנוטריון.
איתן קפץ קדימה, עיניו נצצו בתאווה.
ומה? שאל בקול תזזית.
החלטתי לשנות אסטרטגיה, ענת עצרה לתקופה תיאטרלית. בעידן הלא יציב שלנו, אי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד. לכן לא רק שמעתי על הבית, אלא מכרתי אותו הבוקר. העסקה אושרה, הכסף הועבר.
החדר נשאר דומם, רק טיק הטק של השעון בקורידור.
מכרת? שאל איתן בקול שרירי. אבל… בלי לדעת?
אמרתי שאדאג לניירת, ענת הביטה בו בעיניים ברורות. הופיע קונה שמציע מחיר כפול, עם תנאי של “העסקה נעשית היום”. לא יכולתי להחליף.
איפה הכסף? שאלה תמר בחומרה.
כסף! ענת חייכה רחבה. העברתי אותו למוסד חביב. קרן תמיכה לנשים שהיו קורבנות אלימות במשפחה. כל הסכום!
כוס זכוכית נשברת בפתאומיות, הקול של זכוכית פוגע באוויר. איתן קפץ, הפיל כיסא. יין פזר על המפה הלבנה כאדמה מדממת.
אתה משגעת! הצעקה שלו, פניו מתפרקות מזעם. איך אתה מדבר על קרן? על נשים? זה הכסף שלי! הבית שלי! הבטחת לי!
שלך? ענת הפסה, פניו הפכו לחוליית אבן. מאז מתי רכוש של אביי הפך שלך, איתן?
זה… זה צחוק? נשאלה תמר, מחזיקה את הלב. תגיד שאת מתעתעת.
לא, ענת השיבה בקול רגוע. עם הפארזים אפשר, אבל עם חיילים זה לא אפשרי.
איתן נעמד, נשימותיו כבדות, אוחז בפנים. ההצגה נגמרה. לפניו לא היה בעל אוהב, אלא ריבון מתוסכל שנקלע למלכוד של ציפיותיו.
אתה… ידעת? הוא שאל, מבטו חודר. השארת אותי לשמוע אותך קורא לי “קשת” בזמן שהייתה שם בחדר, מתכננת למכור את הבית שלי.
תמר הפכה לבנה, נחה במושב, מנסה להיעלם. איתן נותר ללא מילים.
אז כך, ענת קמה. הקלפת את ההצגה. לא מכרתי את הבית ולא העברתי כספים. זה היה ניסוי, ואת שניכם נכשלתם.
אתה מטורף! קראה תמר. נחשבת לי בושה!
חזור לבית, חזהה ענת. הבית שלי הוא רק מזכרת לכך שאני שליטה בגורלי.
היא קראה באיום, “אם אתה לא תעזוב מיד, אני אפרסם הקלטה של השיחה. יש לי מצלמה במזגן. תחשוב על המוניטין שלך”.
אף אחת לא ראתה מצלמה, אך האיום הלך ונתן לאיתן תחושת פניקה.
לא נצפה, קיווה הוא, נלך, אמא. נלך!
נלך, אמא! תמר נאנחה.
קחתי את הציוד, ענת לחצה על ידו. והדלת תיסגר.
הם יצאו עם קללות, איתן קפץ בחוסר תקווה, תמר נמשקה על ברכיה. ענת עמדה בפתח הסלון, משכה ידיה, ראתה איך המון שליליות מתפזר.
הדלת נחתמה, היא הלכה לשולחן, ממלאת כוס יין. ידיה רעדו, אך זה לא היה רעד של פחד זה היה התרגשות של ניצחון.
היא שתתה,היא הרימה את הכוס, לחסה את העבר, ולמדתה שהעצמאות הפנימית היא האוצר האמתי של כל אישה.
