כאשר באמת אוהבים, מאבדים את הראש
אורלי, אולי נחזור לגור בכפר, אני לא מסתגלת לחיי העיר, שלוש שנים כבר אנחנו כאן, ואני מרגישה זרה. בחוץ יש אוויר צח, ואולי תולידי שם ילדהציע יואב, בעלה.
יואב, תאמיני, אתמול חשבתי גם על זה, אחזור ללמד בבית הספר שם, אולי שינוי המקום יעזור לנו?
אורלי, אהובה שלי, זה סגור!
יואב ואורלי נישאו לפני ארבע שנים. אחרי שסיימה את הלימודים באוניברסיטה, היא חזרה אליו לכפר אלונים והחלה ללמד בבית הספר המקומי. שם פרחה אהבתם הגדולה, ולאחר שנה יחד חזרו לעיר כאשר אמא של אורלי חלתה בחומרה. הם עברו, וכעבור שנה אמא שלה נפטרה.
הזוג חי באהבה, רק שאין להם ילדים, ושניהם מאוד רוצים זאת. אורלי עברה לבדיקות, הרופאים קבעו שהכל תקין.
בפחד משותף ארזו את חפציהם, שכירת רכב, ועברו לחייהם בכפר אלונים, אל בית אימו של יואב, שהייתה גרה לבדה.
ברוך השם, קראה בחיוך הדס, חמותו, עם כל הדברים האלה, האם אתם מתכוונים לשהות כאן לנצח? אני התפללתי לאלוהים, הוא שמע, והחדר הפנוי שלכם מוכן, יש מקום לכולם, לפני כן היינו מגורים טובים, רק שנעדר אביך, יואב, לפני שנה אני מתגעגעת. אז ביקשתי מהשמים שיחזיר אתכם.
יואב חזר לעבוד במוסך הרכב שבכפר וקיבל קבלה חמה, ואורלי התחילה ללמד.
שלום, אורלי, קיבל בחום מנהל בית הספר דוד פטרו. שמחנו שחזרת, יש לנו משרה פנוייה, לא כולם רוצים לבוא לכפר.
במוצאי שישי הדס ארגנה סעודה גדולה בביתה, ידעה שהשכנים יגיעו, החברים של יואב, תלמידיו של אורלי והוריהם אוהבים אותם. כולם שמחו שחזרה אהובתם, אורלי, שכונו אותה כך בכפר. והכי שמח היה שמואל, שהוצא מהבוץ כלומר מהקצה של בקבוק ישן
אף אחד בכפר לא האמין שהוא יעזוב לשתות, אך אורלי האמינה ועזרה לו. שמואל זינף לחצר של הדס, ראה את יואב ואת אחיו הגדול, חיבק אותם בחוזקה, שכח אפילו לברך.
יואב, זה אמיתי? שמענו כולנו שחזרתם עם אורלי לחיי הכפר שלנו. אתה מקומי והיא מורה העיר!
חזרנו לנצח, השיב יואב וטפח על כתפו של שמואל.
איפה היא? באיזה בית?
יואב הנהן, ושמואל ברחף אל הבית, ראה את אורלי, קח אותה למעלה, סובב אותה כמה פעמים והניח אותה על הרצפה.
אורלי, אורלי, כמה שמחתי!
בפינת הדלת עמד יואב, מחייך.
סוף סוף הבנתי, מחכה לכם בביקור אצלנו. ורד, בת זוגי, תהיה שמחה. צריך למהר הביתה, הבטתי לאשתו ולביתה, יש לנו משימות. ניפגש מחר, אל תפספסו, הוא קרא וקפץ החוצה.
היא לא שותה? שאלה אורלי את חמותה.
לא, מאז אותה הלילה. היא אוהבת את בתה, כבר שניים כמעט.
איך קוראים לה?
אורלי, קשה לנחש? חייכה הדס.
אורלי? בדיוק כמוני?
לא כמו שלך, אלא למענך, אמר שמואל. שכחת איך טיפלת בה אף אחד לא האמין שתוכל לגרום לו להפוך לאדם.
למחרת אורלי ויואב הלכו לבקר את שמואל. וורד, אשתו, הייתה עסוקה סביב השולחן המוכן, ומאחורי דלת קטנה יצאה בובה קטנה, פרוותית, עם קווצי זהב כמו של שמואל, עיניים כחולות ולחיים פטיפטיים.
תראי, בתי, מי הגיע, אמר שמואל, דוד הוא יואב והדודה, כמו אותך, אורלי.
שלום, אורלי, ניגשה אורלי והעבירה לה את הבובה.
הילדה חיבקה את הבובה, לקחה את ידו של אורלי ולקחה אותה לחדר.
יואב, איבדת את אשתך, צחק שמואל, היא אהבה את הילדה שלנו, היא מתאימה לכולנו, מסתתרת מאיתנו, ועכשיו מרגישה את הנשמה הטובה שלך.
בבית הגיעו קרובי שמואל וורד, ועמדה סביב שמונה אנשים סביב השולחן, ואז עוד כמה שכנים נכנסו במקרה בכפר, כשמתקרבת סעודה, כולם נמשכים אליה. כולם שמחו שחזרו יואב ואורלי לכפר. אחד הביא עוגה, אחר הפיק חמוצים, משקאות, ואף אחד לא שכח להוציא את הכלי הלבנה של ההרמוניה. האווירה הייתה שמחה.
שמואל קם לאמר ברכה על שובם של יואב ואורלי, הרים כוס, אך לא שתה. כולם יודעים שהוא כבר לא שותה.
אני, יותר מכל הנוכחים כאן, חייב את כל מה שיש לי היום לאורלי, לתלמידתנו, אמר שמואל. כולם ראו איך הוא דיבר על האהבה שלו לורד, אף אחד לא ידע.
הקהל חייך, קפץ, והמשיך לשוחח על ימים עברו, על מבוקשי ציפורונים, על איך אורלי ביקשה ממנו לבנות קופסאות לציפורים, ובקשתו של שמואל לא לשתות ולהיות בטוח.
הוא המשיך:
זה היה רגע שבו הבנתי שהגעתי מהאור של אורלי, כמו מלאך שומר. היא הייתה לי למדריך, חיכתה כמה חודשים, האמינה בי, תודה ענקית.
הקהל הודיע לו מחיאות כפיים, ובסיום שמואל הוסיף:
כשאתה קם על הרגליים, אלוהים נותן לך אפשרות ללכת בתם, ולא להישאר על ארבע עד סוף הזמן.
הזמן עבר, יואב המשיך לעבוד, אורלי חינכה בכיתה. יום אחד חזרה מבית הספר חיוורת, רגליה נחלשו, והשתקפה על הספה.
אורלי, מה קורה? שאלה הדס, לא ראיתי אותך שוכבת על היום? מחלתך?
לא יודעת, חולשה, בחילה, משהו לא בסדר.
הדס נזכרה וחייכה.
מחכה לתינוק? אורלי?
כבר לא מקווה
אל תוותרי, תמיד יש תקווה, נלך מחר בבקר לרופא המקצועי.
אורלי חזרה מהעיר, הרופא אישר:
מזל טוב, יהיה לכם תינוק.
יואב חזר הביתה מהעבודה, מצא את אשתו שמחה, קפץ וקיבל חיבוק חזק.
זמן עבר, בלילה מאוחר הועברו אורלי לבית חולים של הרשות, יואב נוהג איתה. הלילה ילדה בן. בבוקר הגיעו הדס ליחידת הלידה, ישבה על ספסל ראה את הילד.
אמא, הכל טוב, הילד נולד, היא קראה. לא מאמינה שזה קורה לי. אני אוהבת אותך עד כדי כך שלפעמים אני פוחדת, האם זה נורמלי?
זה נורמלי, חייכה האמא, כשאתה באמת אוהב, אתה מאבד את הראש.
החזירו את אורלי עם הילד הביתה, וורד שמרה עליהם. האמא הרגישה:
מבחוץ הוא נראה כמו גבר, בפנים הוא עדיין תינוק.
הכל היה טוב, כולם שמחו. זמן קצר אחר כך נולדה גם בת.
יואב סיים את הלימודים מרחוק, וכיום עובד אגראונום ראשי. לאורלי הציעו להיות מנהלת בית הספר, אך היא לא רוצה.
