סב? תראה! צעקתי, כשאורית הדביקה אפה אל החלון. כלב!
מתחת למזד, רצה כלב רחוב שחור, עירום, עם שרוולים קבועים.
אותה חיה שוב, גרגרתי, מצמד מגפיים. שלושה ימים הוא מסתובב כאן. תזוז מפה!
הקמתי מטה. הוא קפץ, אך לא ברח. נשאר במרחק של חמש מטרים והסתכל. רק הביט.
סב, אל תדחוף אותה! אחזה אותי אורית על השרוול. היא בטח רעבה וקפואה!
לי מספיק דאגות! הזדעזעתי. היא רק מביאה כינים ומחלות. תזוז!
הכלב נזף בזנבו ומיד הלך. כשיצאתי מהחלון, הוא חזר.
אורית גרה איתי כבר חצי שנה, מאז שהוריה מתו בתאונה. לקחתי אותה לבית, אף על פי שלעולם לא היה לי קל עם ילדים. הרגלתי את השקט והסדר שלי.
והנה ילדה שמבכה בלילות ושואלת כל הזמן: «סבא, מתי יחזרו האמא והאבא?»
איך אוכל להסביר שאין אף פעם? רק ניבחתי והסתכלתי לצד השני. היה קשה לשנינו לי ולה. אך אין ברירה.
אחרי צהריים, בזמן שאני נרדם מול הטלוויזיה, אורית חתרה לשטיח החצר עם קערת מרק שארית.
כאן, זו! לחשה היא. קראתי לה זוזי. שם יפה, לא?
הכלב התקרב בזהירות, ליקק את הקערה עד הסוף, ואז שכב, מניח את ראשו על הכפות. הוא הביט בי בהכרת תודה ובנאמנות.
את טובה, גיששתי אותה. ממש טובה.
מאותו היום זוזי לא עזבה את הבית. היא שמרה על השער, קיבלה את אורית לבית הספר והחזירה לה ברכה. ולפעמים, כאשר יצאתי אל הרחוב, נשמע קולה של העיר:
שוב? כמה פעמים זה אפשרי?!
אבל זוזי ידעה: האדם נובח, אבל לא נובח.
ה שכן יצחק שלמה, שהסתובב סביב הגדר, צפה במצב והסתכל עלינו. הוא אמר לי אחת הפעמים:
אתה, שמואל, לא צריך לדחות אותה.
למה? אני צריך את הכלב כמו כאב שיניים!
אולי, המשיך יצחק, אלוהים שלח אותה אליך בטובה.
הזמן עבר. זוזי חמתה על השער בכל מזג אוויר, בחורף קפוא ובקיץ חם. אורית המשיכה להכניס לה אוכל בשקט, ואני הראיתי כאילו לא שם לב.
סבא, אפשר לשים זוזי בחממה? התחננה היא בזמן הארוחת ערב. שם יותר חם.
לא! דפקתי בכף על השולחן. אין מקום לחיות בבית!
אבל היא
די! נמאס לי מהתלונה שלך!
אורית נבחה והשתקה. בלילה, לא מצאתי מנוחה. בבוקר הפקתי מבט אל החלון.
זוזי ישבה קפואה על השלג, מגולגלת כמו כדור שלג. חשבתי לעצמי: «היא תתן את נשמתה לאלוהים, או למי שהוא», והרגשתי גועל.
בשבת, אורית הלכה לבריכה הקפואה לשחק על הקרח. זוזי עקבה אחריה. היא צחקה, סיבבה על הקרח, והכלב ישב על החוף וסתם צפה.
תראי, כמה טוב אני! קראה אורית ונסעה למרכז הבריכה.
הקרח נשבר, והיא נחשפה למים קרים ושחורים. היא נסחפה תחת הקרח, צעקה ונאבקה, אך קול הצעקות נבלע בגלי המים.
זוזי קפאה לרגע, ואז רצה לבריח את האורח אל הבית.
בינתיים, גזרתי עצים בחצר. שמעתי נביחה חדה ואלימה. הסתכלתי הכלב רץ סביב החצר, נגרר, תוקף את המכנסיים שלי ומחליק לעבר השער.
מה קורה כאן? שאלתי, מופתע.
זוזי לא נסתה, היא נשכה שוב, והעיניים שלה נבראו במתח. פתאום הבנתי:
לילה! צעקתי והסתדרתי אחרי הכלב.
היא קפצה קדימה, הסתכלה אם אני מגיע, ואז המשיכה למרוץ אל הבריכה.
ראיתי כתם שחור במים ושמעתי קולות קטנים של משקל.
תחזיקי! קראתי, אוחז במוט ארוך. תחזיקי, נכדתי!
הזחלים על קרח שבירה, אך הצלחתי לתפוס את אורית על המעיל, למשוך אותה לחוף. זוזי רצה סביב, נובחת ומעודדת.
היא יצאה מהמים, נצבעה בכחול, קררתי אותה בפנים, התפללתי לכל הקדושין.
סב? לחשה היא ברגע האחרון. זוזי, איפה זוזי?
הכלב היה קרוב, רועד מקפיא או מפחד?
היא כאן, קראתי בחשש. כאן.
מאותו רגע השתנה משהו. לא צעקתי עוד על הכלב, אך לא הכנסתתי אותו לבית.
סב, למה? חתרה אורית. היא הצילה אותי!
הצילה? עניתי בקור. אין לנו מקום עבורה.
למה?
כי כך תמיד היה! קרקצתי.
השתקפתי על מעשיי. לא ידעתי למה אני כועס על עצמי. המצב היה בטוח, והקיום היה קבוע.
ה שכן יצחק ביקר לשתות תה. ישבנו במטבח, אכלנו סופגניות.
שמעת? פתח.
שמעתי, גרגרתי.
כלב טוב. חכם.
כן.
צריך לשמור עליו.
הזזתי כתף.
שומרים, מכיוון שאיננו דוחפים.
אבל הוא נוחת בחוץ? שאלתי.
בחוץ הוא נוהג לישון. זה כלב או שזה לא כלב?
יצחק נענע בראשו.
אתה משוגע, שמואל. הצלת את חיי הנכדה, ואתה
אני לא חייב את הכלב הזה! נרגזתי. האכלנו, לא היינו מרעישים וזה מספיק!
אם אתה אשמה או לא, איך זה נושא אדם?
האדם אוהב אנשים, לא חיות משוטטות!
הקיץ עבר עם שלג כבד, והשלג ציפה ברחובות. המשכתי לנקות שבילים עד שהרי השלג היו בגובה האגן.
זוזי המשיכה לשבת בכניסה, דקיקה כמו שלד, הפרווה נקרעה והעיניים היו חומות, אך היא לא זזה. היא שמרה על השער.
סבא, תסתכל עליה, היא כמעט מתה, גרגרתי.
היא בחרה לשבת כאן, הזדעזעתי. אף אחד לא הכרח אותה.
אבל היא
מספיק! כמה פעמים אותו דבר? נמאס לי מהכלב הזה!
אורית נבהלה והשתיקה. בערב, כשקראתי את העיתון, היא לחשה:
היום לא ראיתי את זוזי.
ומה? המשכתי לקרוא בלי להביט.
היא לא נראתה כל היום. אולי חלתה?
אולי היא הלכה סוף סוף. היא חופשית.
סב! איך אתה מדבר כך?
איך צריך? שמתי את העיתון, הסתכלתי על נכדתי. היא לא שלנו! היא חיה חוץ.
אנחנו אחראים, לחשה אורית בקול קטן. היא הצילה אותי, ולא נתנו לה חום.
אין מקום! קרקצתי. הבית איננו גן חיות!
אורית בכתה וברחה לחדרה. נשארתי לשבת ליד השולחן והעיתון הפך לשקוף.
באותו לילה, סופת שלג חזקה הלכה וקראה את הבית ברעידת רגליים. הרוח נשבה בצינורות, החלון רעד, שלג פגע בחלונות. אני חזרתי במיטה, לא יכלתי לישון.
מזג אוויר של כלב, חשבתי והצמדתי לעצמי: מה לי לעשות? זה לא העניין שלי. אבל כן היה.
עד הבוקר הרוח פחתה. הכנסתי תה, הציץתי מחוץ לחלון. השטחים נצפו בשלג, המסלול נעלם, אבל בחזית השער היה משהו חשוך.
אולי אשפה, חשבתי, אבל הלב נפל.
לבשתי מעיל, חגרתי מגפי, יצאתי לחצר. שלג רך עמוק חפף ברגליי. הלכתי אל השער והקפאתי.
בשלג מצאתי את זוזי, קפואה כמעט עד הראש, רק האוזניים וזנב קיבלו חשיפה.
זה סוף הדרך, חשבתי, ואז הרגשתי משהו נשבר בפנים.
הורדתי שלג, המצב היה כמעט ללא תנועה היא נשמה בחשש, קלה, ולא פקדה עיניים.
אוי, לחשתי. למה לא הלכת?
היא רעדה, ניסתה להרים ראש, אך כוח לה לא היה.
הרמתי אותה בעדינות, היא הייתה רק עצמות ושער, אבל עדיין חמה.
תתפסי, לחשתי, בחזרה לבית. תתפסי, חייתי.
הבאתי אותה לחממה, אחרי זה למטבח, הנחתי על השמיכה הישנה ליד התנור.
סב? צעקה אורית בפיגמה בפתחה. מה קרה?
היא קפאה שם, אני חושב שהיא תתפשט חום.
אורית רצה אליה: היא חיה? סב?
חיה, חיה. מלא חלב בקערה, חם.
מייד! היא רצה למטבח.
אני ישבתי ליד הכלב והכנתי לה ראש. חשבתי: איזה אדם אני? כמעט הרגתי אותה, והיא עדיין כאן, מאמינה».
זוזי פקדה מבט הודה, ואני הרגשתי הצרות בעורקיי.
החלב מוכן! קראה אורית, הניחה קערה.
זוזי הרימה ראש במאמץ, לשפה. היא שתתה, שתתה, שתתה. אני ואורית ישבנו וצפינו בה, כאילו נצפה נס.
בצהריים היא ישבה, בערב הלכה בחללים ברגליים רועדות. מדי פעם אני מבט אליה ומחשק: זה זמני, ברור? היא תתאושש ותצא החוצה!
אורית רק חייכה, ראתה איך אני מוסתר לה חתיכות בשר טובות, מחמם אותה, מלטף.
לא תיגע בה, אמרה הילדה, לא תעזוב אותה.
בבוקר קמתי מוקדם. זוזי ישבה על שטיח ליד התנור, צופה בי.
זה קם?, גרגרתי, מושך מכנסיים.
היא הניפה זנב, בחשש, כמו שבודק אם יפגע שוב.
לאחר ארוחת בוקר, לבשתי מעיל ויצאתי לחצר. עברתי על הגדר, הסתכלתי על הביתן הישן של האחווה, שבו לא גר אף אחד בעשר שנים.
זוזי! קראתי אל הביתן. בואי לכאן!
הילדה קפצה, ובאחוריה זוזי. היא נשארה קרובה לאורית, אך לא נגעתי בי יותר.
תראה, הצבעתי על הביתן. הגג משתרבב, הקירות רווים. נראה שצריך לתקן.
למה, סבא?, שאלה אורית.
למה לא?, גרגרתי. המקור ריק, צריך לסדר.
הבאתי קרשי עץ, פטיש וברגים, תיקן את הגג, מתלונן שכל ברגש נופל וקרש לא מתאים.
זוזי ישבה קרוב וצפיתה. היא הייתה חכמה ידעה למי אני מתאמץ.
עד הצהריים הביתן קיבל גג חדש. הובלתי שמיכה ישנה, שכבתי בפנים, שם קערות למים ולאוכל.
הנה, אמרתי, מנגב זיעה. סיים.
סב?, שאלה אורית ברגישות, זה בשביל זוזי?
למי עוד?, גרגרתי. בבית אין לה מקום, אבל ברחוב צריך לחיות כמו בתים, כמו כלבים.
אורית חיבקה אותי: תודה, סב! תודה!
בסדר, אל תתלונן. וזכור זה זמני! עד שנמצא לה משק בית.
החכן יצחק עבר, ראה את הביתן המשודרג, את הכלב והפנים המאושרות של אורית. הוא חייך בחוכמה:
ראית? לא לשווא אלוהים שלח אותה.
תזיז את האמונה שלך, גרגרתי. זה חבל, אבל גדול.
אין ספק, אמר יצחק. הלב שלך טוב, רק חבאת אותו עמוק.
הייתי מוכן להתווכח, אבל נשתקתי. צפיתי בזוזי מריחה את הבית החדש, אורית מחליקה את ראשה, הבנתי שהם הפכו למשפחה לא מושלמת, אולי מוזרה, אבל משפחה.
טוב, זוזי, לחשתי. זה הבית שלך עכשיו.
הכלב מבט אלי במבט ארוך, נשכב ליד הביתן, שומר על פתח הבית שבו גרו האנשים שלו.
