הזיכרון של אותה בוקר, לפני עשרות שנים, כשבסוף הקיץ של 1998 באו הרוחות על רחוב שדרות רוטשילד. שושקה מיהרה לעבודה, והיא כמעט כל בוקר הייתה מאוחרת כקודא פיזור של שינה. אם לא היה מצליח לעבור את שערי הקבלה של המערכון לפני המנהל הראשי, היא הייתה צריכה לכתוב תיאור מפורט של האיחור, ולספר איך העובדת שמקורה בתקופת הקיץ קיבלה קנס של הלבנת דימויים. זאת הייתה חוויה מביכה לכל אחד, במיוחד כשאלכסנדרה, שהייתה נחשבת לעובדת הטובה ביותר של החודש, מצאה עצמה פתאום במצב של מבוכה ציבורית.
פטר מרדכי אהב ניירות. הוא היה אספן של תכתובות: הסברים, אישורים, מכתבי תודה, התנצלות, רשימות קניות ועוד. אף אחד מהצוות לא ידע מדוע הוא נוטה לביורוקרטיה. האישה שלו שלחה לו רשימות מצרכים שהיו מתפזרים מכיסי המכנסיים, והעובדים כתבו מכתבי זיכרון הכל קיבל קבלה אצל פטר מרדכי, והוא היה מרוצה.
למה אתם סובלים מזה? תפסה יוליה, חברה של שושקה. היא עבדה בבית קפה במרחק הליכה מהדירה שמשותפת לשתי בחורות, והאמינה שאין עבודה אחרת. אלוהים! בגללכם יחתכו ייעורים ביערות! שלחו לו מייל! זה מודרני וידידותי לסביבה.
אינך מבינה, יוליה, ניסתה שושקה להסביר. האיש הזה הוא כולו עשוי מנייר. הוא שומר הכל בכיסיו ובפנקסו; זה נראה כאילו הוא נהנה מזה. הוא מרגיש נוח, משלם יפה ולא מצריך אותנו לעשות ניקיון בחצרות באביב.
הסבר זה לא הרגיע יוליה לחלוטין. הבעלים של הקפה, בכל אפריל, היה מפנה את העובדים לצבוע את החוץ ולנקות קירות, והקפאין מהצבע גרם לה להתעטש. כך נוצרה תירוץ של חוסר ניקיון בחצר, והנושא לא עלה יותר לדיון.
היום, אם שושקה לא תצליח לחצות לפני פטר מרדכי אפילו לשנייה אחת ולא תעבור אותו, היא תיאלץ לכתוב תיעוד מעודכן. מה היא תכתוב? בטח הרבה נקודות.
היא נרדם כי השעון לא צלצלה, וגם החשמל בבית כבה. היא וביאלה רוצו להחליף נוזלים תחת מקרר חם, ובתוך דקות ספורות חזרו לאכול קערת יוגורט קר שהוכנה אתמול, ובסוף נקרר עם מים מהברז, למרות שהמים היו קרים. אחרי המקלחת, שונה הקוסמטיקה לנשים: מסקרה, רימל, צללית ושפתון.
החלק העליון של המעיל של יוליה נרטב, משום שלילה, החתול אינוקנט נחת על המושב, חיפש מקום חם, ובסוף מצא מקלט ברגלו של יוליה, מה שגרם לו לגלול על המיטה ולצאת מהחדר. היא חיפשה מעיל אחר, מכיוון שהמגהץ לא עבד, ויצא לה משקלה של שעה של חיפוש.
בסופו של דבר, כששושקה הלכה ללבוש את החולצה של יוליה, היא קפצה על המדרגות של הקוורק, נכנעה לתקוע של חבורה של נוסעים שהחזיקו חפצים שונים: גבר חיבק אותה בעדינות כדי לא להיתקע בפתחים, אך כאשר שושקה הביטה בו, היד שלו נעלמה עם הבעלים שלו.
היום המודרני, אם תילכד על האיחור, תפסיד בונוס. והבונוס היה מתוכנן מראש: חלק ממנו למחשבון, חלק למיקרוגל חדש ולנעליים חדשות. החברות קראו לבונוס “הבונוס הגומי”, ושושקה זכתה בו, אך טעות אחת הייתה יכולה להרוס הכל.
אלכסנדרה ניסתה להישאר רגועה, לא לרוץ על הגשר ולחצות את הקו, למרות שהשגת המטרה הייתה בלתי אפשרית. כאשר קיבל גבר ליד המעקה שעון יד עם שעונים רבים, הוא שאל בעדינות: מאחרים? היום חם במיוחד.
כן, השיבה שושקה, והדגישה את התיק שלה אל כתפה הזעה. טוב, למי האמרה? הוא חייך. איפה שמחכים בלתי אפשרי לאחר.
הוא הציג את השעון, מלא בחצים וקיצורי זמן, ושושקה נלהבה למראה. הוא שאל אם היא מאחרת, והיא ענתה בחיוך. הוא אמר: כמוהו, זה אומר שלא תגיעי בזמן, אבל זה מזכיר לנו כמה חשוב לנסות.
המנהל של פטר מרדכי, אישת בשם אולגה פדורובנה, נראתה בטלחת, עם ריח של שמן לבוש ופרפרים על השפתיים. היא הייתה בעלת שפתיים אדומות, שנראו כאילו נצבעו במלפפון. היא חיבקה בטעות את שרוולו של פטר וגרמה לו לחשוב על קופסת הניירות שלו.
שושקה הבינה שמדובר באשת המנהל, אף על פי שלא ראתה אותה מעולם, ולא היה לה אף תמונה במשרד. קולה נשמע בטלפון בחדר המנהל, והיה ברור שהיא מישהי חשובה.
ראיתי את העיתון שלך בבוקר, פטר! זה לא מתאים! קראה בטון מלא תוקפנות. המאמר על ממון הפוסלים נגמר! והיא המשיכה להאשים את כולם.
בינתיים, פטר מרדכי נכנס ליום הראשון בתפקידו החדש, בחדר ממוזג עם קירות אלון, ותפס לשאול את אולגה מה לעשות עם המאמר על המאמונים. היא חייכה, נגעה בכתפיו, והבטיחה לו שכל יהיה בסדר.
היא הייתה כמו קרטש אפור שמשגיח על כל. פטר קרא לה בטלפון, חקר על מאמרים, וגרם לה להרגיש שהיא עדיין שומרת על המשפחה. היא הייתה מודאגת מהקיבה, והייתה במרפאה מעת לעת, אך עדיין ניהלה את “הדף הנקי” מגז קטן של חדשות.
זה היה סיפור של תקריות קטנות שהצטברו והפכו לחלק מהזיכרון המשותף של הקולגות. שושקה, אחרי שמילתה כמה כתבות מרתקות על תרבות המאיה, יצאה מהמשרד מאוחרת, עייפה, אך מרוצה.
בקצה הרחוב, ניקולאי, גבר חמוד, הציע לה זר פרחים צבעוני, שכינה לו “סלט פירות”. היא קיבלה אותו בחיוך, והמשיך לדבר על החיים, על האהבות, ועל החתולים של פטר מרדכי. הם הלכו יחד אל הקוורק, צחקו והבינו שהעתיד עדיין מלא בתקוות, ואולי, כמו שאומרים, “איש טוב עושה את האישה טובה”.
